27/10/2014
עולים כיתה בלובנטין
מאת: רועי דגני
צילום: גיא פירסט

היה הייתה תקופה, בשלהי העשור הקודם, בה הפכה Betzefer לנשאית הדגל של המטאל המקומי - לטוב ולרע. בעוד שהופעותיהן של Salem ו-Orphaned Land הפכו בזמנו לאירועים בולטים של ממש, Betzefer היו מסוג הלהקות שהיו נזרקות אל תוך ערב אינטימי איכותי עם כמה להקות מטאל ופאנק, והופעותיהם אף הפכו לבית מחסה ללהקות הצעירות יותר שתפסו את ספוט החימום.

פרודיה על שיר ילדים מכמה חברים בתיכון שהתגלגלה לשני אלבומי EP שבהדרגה לקחו את המוזיקה של Betzefer למקומות רציניים יותר, והניבו בסופו של דבר חתימה עם הלייבל עם Roadrunner Records הידוע לשמצה, שהולידה את אבן הדרך המשמעותית ביותר בקריירה של הלהקה - אלבום הבכורה המלא Down Low, שמיקסם משמעותית את הפופולאריות של הלהקה גם באיזורינו וגם באופן יחסי מעבר לים. מאז נדמה כי Betzefer נידונו לחוסר יציבות יחסית, שהחלה בחילופי לייבלים והמשיכה בירידה יחסית בתכיפות הופעותיהם - אלבומם השני העונה לשם Freedom to the Slave Makers זכה לתגובות פושרות משמעותית מאלו של קודמו, עד שבסופו של דבר, כשכבר כמעט נדמה כאילו נעלמו מהרדאר, Betzefer לא אמרו נואש ושחררו באמצעות קמפיין מימון קהל של האתר Indiegogo את אלבומם השלישי, The Devil Went Down to the Holy Land, שלדעתו של כותב שורות אלה, הינו גם האלבום המלא הטוב ביותר של הלהקה.

לאחר תקופה לא מבוטלת של ציפייה, הכריזו חברי Betzefer בעמוד הפייסבוק שלהם על הופעה קרובה במועדון הלבונטין. מצד אחד היה מדובר בחדשה נהדרת לכל הדעות. בין אם אהבתם או לא את המוזיקה של Betzefer, קשה להתווכח על טיב הופעותיהם, כשגם היותר מאולצות שביניהן הצליחו לשמור על מקום מכובד בסקאלה. מאידך, יותר מכל סימלה הבחירה במועדון הלבונטין את הירידה של Betzefer מתודעתו של קהל המטאל המקומי, כמי שהיו בתקופת תור הזהב שלהם מסוגלים כמעט למלא את מועדון הבארבי, אף על פי שהדבקות הראויה להערצה של חברי הלהקה במוזיקה שלהם מעולם לא שידרה רדיפה אחר פופולאריות.

דקות ספורות לאחר השעה 23:00, נשמע שיר הקאנטרי המשמש כפתיח להופעותיהם האחרונות שליוו את צאת האלבום החדש, וכמנגנון המתריע מפני המתקפה הרוק'נ'רולית הכבדה שעקבה עם שיר הנושא, Devil Went Down to the Holy Land לקול תשואות הקהל, שזכה לראות שוב על הבמה את יחידת הקצב המהודקת של רועי ברמן על התופים ורותם ענבר על הבס, המייצבת את קיר הדיסטורשן הגרובי הכבד שמספקת הגיטרה של מתן כהן, בעל גופיית הספורט הנצחית, כשמגוון השאגות המתנשאות על פני המארג המוזיקלי הזה מסופקות על ידי אביטל תמיר, שניצב שם בכובע מצחיה שהאפיל במעט על עיניו. הסאונד בשיר הראשון היה דיי בעוכריו, אך זכה לשיפור משמעותי בשיר Killing the Fuss שעקב. כבר מרגע תחילת ההופעה Betzefer דאגו להבהיר שהם מתכוונים לתקוף ולא לקחת שבויים, כשעיקר ההופעה התמקד בהיצע החדש והמרענן של האלבום האחרון, שזכה לביצוע של מרבית שיריו, שתפסו נתח מכובד של כשני שליש מהמופע כולו. הרעב של Betzefer להופיע נראה שקוף, בעיקר ביחס לתקופה בה הופעותיהם הפכו לעניין שבשגרה, מה שגרם לחלקן להרגיש מאולצות מעט. הספוט הצנוע של הלבונטין לא גימד אותם ולו במעט - והיכולת שלהם לכבוש במות קטנות כגדולות באה לידי ביטוי במלוא הוויתה כאן, בעוד Betzefer ממשיכים לגלול עוד מהתופינים של האלבום האחרון.

ההופעה תקתקה ותוזמרה היטב - בחלקים מסוימים במופע ניצבו גם הרגעים בהם אביטל, שהתבלט בכובע המצחייה שעל ראשו, עצר לומר כמה מילים לקהל. תגובתו של הקהל הייתה התהודה המסורתית לה זוכים חברי Betzefer משכבר הימים, שהינה על גבול קללה הרובצת עליהם - הדרישה לבצע שוב את השיר "פיץ העכבר", הפארודיה על שיר הילדים שגיבשה לראשונה את הלהקה, שהפכה לסוג של כתם נשכח בעברה מאז שהפכה ללהקה רצינית ומקצועית, שהקהל דואג להעלות מהאוב בכל פעם מחדש. אביטל חייך והשיב בבדיחות דעת שאולי עדיף היה והם היו מנגנים ברצף על מנת לחסוך את הדרישה לביצוע של "פיץ העכבר".

מקבץ השירים שהמשיך את הרצף כלל כמה מהשירים שכבר הספיקו להחרט בתודעת מעריצי הלהקה, כמו המניפסט האנרכיסטי בדמות השיר Cop Killer (ולא, לא מדובר באותו שיר שנוי במחלוקת של Body Count!) ומפגן הברוטאליות האינטנסיבי של Sledgehammer שאף זכה לקליפ בשיתוף הקהל, שהכין מראש את הנוכחים במועדון להניף אגרופיהם באוויר ולשאוג יחדיו את צעקת ההארדקור המבשרת על הפזמון, כאשר מהשלב הזה, ההופעה העלתה הילוך אף מעבר.

במהלך אתנחתא נוספת שקדמה לסבב שירים סיפר אביטל כי הלהקה מתעתדת לטוס הרחק אל האקלים הקר של פינלנד למספר הופעות, כשלאחריהן היא ככל הנראה תדאג לפנק את הקהל הישראלי בהופעה נוספת, ואף אותת על סיכוי כי במסגרתה יבצעו חומר חדש שטרם הוקלט. לקריאות שחזרו למלא את המועדון שדרשו בשנית את פיץ העכבר הכין תירוץ מוצלח יותר הפעם - על כך שלשם כך נדרשת גיטרה אקוסטית, שלא הייתה בנמצא. בסוף נאומו הציג את השיר שחתם את רצף שירי האלבום החדש, והאופוס מבשר הרעות שחותם את האלבום, Can You Hear Me Now. השאלה המתבקשת, האם התרנגול המככב בקליפ שרד בסופו של דבר או שמא הפך לעוף צלוי, אמנם עודנה נותרה בעינה, אך השיר, שהוא אחד מרגעי השיא של האלבום וכיוצא מכך גם של אותה הופעה, השאיר אחריו טעם מתוק במיוחד, שהכשיר את הקרקע לבואם של השירים הישנים יותר, שנפתחו בשיר היחיד מתוך האלבום השני שהראה נוכחות בהופעה, Doomsday - השיר הידוע במסגרתו הקהל חולק את הפזמון עם אביטל דרך קבע.

החלק האחרון בהחלט, חמשת השירים שעמם הגיע המופע לסיומו היו השירים הבולטים מתוך אלבום הבכורה Down Low. אין מצב שבו אוזניי יקלטו את השירים הללו מתנגנים מבלי שאספוג מהלומה שתחזיר אותי לימי התיכון, התקופה בה נשאתי עיניים בהערצה כשחברי Betzefer היו על הבמה. Down Low הוא אלבום שרחוק מאוד משלמות, אך השירים שבו הפכו לנכס צאן ברזל בשביל רבים מאוכלוסיית קהל הופעות המטאל המקומיות של העשור האחרון. וכך עבדכם הנאמן מצא עצמו שואג במקביל לאביטל, כמו בימים כתיקונם, כששיר הנושא מתוך האלבום התנגן, ביחד עם Early Grave, Under, Running Against וכמובן, איך לא - אותו השיר שהפך להמנון הלהקה, שמשקף פחות או יותר את כלל המהות של Betzefer, הלוא הוא Fuckin' Rock N' Roll.

The Devil Went Down to the Holy Land הוא אלבום נפלא בכל רמ"ח איבריו, אם כי במידה ותשאלו אותי באופן כללי אודות עמדותיי ביחס למוזיקה ש-Betzefer יצאה לאורך השנים, דעתי תישאר במידה מסוימת חצויה. מאידך, על יכולותיה של הלהקה לספק את הסחורה על הבמה מעולם לא היה כל עוררין. ההופעה אמנם לא התארכה זמן רב, תוסיפו לכך את עצם העובדה שהיה מדובר באירוע ללא כל חימום (שהפך להיות עניין שבשגרה במחוזותינו), ובכל זאת לא היה בכך מאום שיוכל לגרוע מהבידור הכסחני שסיפקה Betzefer, שהזכיר לרבים מאיתנו מדוע אנחנו כל כך נהנים ממנה. מעבר להיבט הנוסטלגי שההרכב הזה משקף מבחינתי ככזה שמחזיר אותי לתמימות שעוד נותרה בי בתקופת גיל העשרה, Betzefer עדיין נשמעים רלוונטיים מתמיד, עדיין נשמעים מצוין על הבמה, וגם אם הם כבר לא מראים נוכחות בכמעט כל אירוע של מוזיקה אלטרנטיבית כמו בימים עברו - היו סמוכים ובטוחים כי הם עדיין אורבים איכן שהוא בפינה חשוכה, ממתינים למתקפה הבאה.

לגלריית התמונות המלאה מההופעה