01/12/2014
666 בלונים - חוגגים פסטישרץ בפעם השישית
מאת: דני אחירון
צילום: טל צבר

מודה, המתכונת של פסטיבלי מטאל מקומיים קצת עייפה אותי. אני בשלוש שנים האחרונות יכול להגיד מבלי למצמץ שראיתי לא מעט הופעות מקומיות וזכיתי להיות בלא מעט פסטיבלים שכאלו. תוסיפו לעניין את העובדה שמבחינת מפת המטאל הישראלי יש מעט מאוד הרכבי מטאל מקומיים שעדיין מרגשים אותי באמת. אז מה בכל זאת עשיתי בגגרין בשבת האחרונה? בעיקר באתי לשמור על המסורת אבל על הדרך נזכרתי מה בכל זאת עושה את הפסטיבלים הללו אירועים בלתי נשכחים כשהם מתקיימים כמו שצריך. מועדון הגגרין היה מלא בפרצופים מוכרים יותר ופחות, שהזכירו לי שעדיין יש פה סצנת מטאל ושעדיין יש להקות ואנשים שעובדים קשה בשביל מוזיקה נותנת בראש וקהל שבא ותומך בה. אז בלי הקדמות מיותרות נוספות בואו נספר איך חברות השרצים של Spawn of Evil חגגה יום הולדת 15 ועל הדרך הרימה פסטיבל מטאל עם ליין אפ שחיבר בין ישן וחדש על פי מיטב המסורת.

Mechanigod

טסתי בריצה באיחור אל הגגרין תוך כדי שאני חולף על פני מוטי ספון ומחייך חצי חיוך חזרה ובדיוק נכנסתי בשיר השני בהופעה של Mechnigod, מדובר באחד השמות העולים כרגע במטאל הישראלי ובצדק. את השם שמעתי לא מעט זמן עד שנתקלתי בהם לבסוף ב Metal Battle שהיה השנה, ובו הם נתנו קרב צמוד לשאר המתחרות בהופעה הדוקה ונגינה הדוקה אף יותר. אלבום הבכורה שלהם היה גם כן אחד מהאלבומים הישראלים היותר מרשימים בשנים האחרונות, כזה שמציב רף גבוה מאוד להרכבים המקומיים. הבעיה היחידה שלי איתם הייתה מאז ומעולם העובדה שהם נשענים בכבדות (לא גונבים חס וחלילה!) מ Lamb of God. אני קצת מצטער שאני מכיר את LOG כל כך טוב כי אז אולי יכולתי להתלהב אפילו יותר מ Machenigod אבל משהו בעובדה שהמוזיקה שלהם, למרות שהיא כן מקורית בחלקה הגדול - פשוט שואבת לתוכה ללא בושה חלקי שירים של LOG קצת מציקה לי.

מצד שני, הם לא הלהקה היחידה שאפשר להאשים בהעתקה ולא חסרות להקות שנשמעות כמו להקות אחרות בפסטיבל (וגיא פירסט אחד שעשה הרבה להקות) אבל אולי הבעיה היא בעובדה שמשהו בכתיבה של ההרכב לא מתרוממת למקומות אחרים וזה הדבר שהכי זכיר אצלם מבחינתי. אני מניח שבהמשך הם כן יגבשו נוכחות מוזיקלית יותר יחודית ולמרות הגחמות שלי אחזור ואדגיש שמדובר באחת הלהקות הכי הדוקות כיום ושהיו להקות נוספות בארץ שניסו לנגן כמו LOG ואף אחד לא היה ברמה של החבר'ה הללו. שילוב של נוכחות במה, נגינה מדויקת וחומר לא מתפשר שמשאירות אותם בשורה הראשונה כרגע ומבחינתי מצדיקה והותר את היותם חברים בליגה הלאומית של המטאל הישראלי ולהקה שעדיין גורמת לי להזיז את הראש כל פעם שאני זוכה לראותם.

Canine

עברו +- 3 שנים מאז הפעם האחרונה שראיתי את ההרכב הזה, שהיו הבטחה נוספת ממודיעין/מכבים רעות כחלק מדור שגדל על האחים הגדולים מ Betzefer ועל מטאל יותר מודרני במקביל. ב 3 השנים הללו ההרכב עבר לא מעט שינוים והיה פעיל ולא פעיל לסירוגין. כאן הם הופיעו במתכונת חדשה כשאת תפקיד הסולן תופס בן סעדה המוכשר מ Eyes Sawn Shut שמשאיר לאליאב תורג'מן, הגיטריסט ומנהיג ההרכב את ההזדמנות להתרכז בגיטרה ומוסיף חן ונוכחות במה להרכב. נוגן לו ה Intro ותוך 2 דקות קפץ תורג'מן עם הגיטרה לקהל והחל לנסות ולשלהב את האוירה בנסיונות לייצר פוגו. בהתאם לציפיותי סעדה עשה את שלו נאמנה ובהחלט הוסיף להרכב דמות כריזמטית של סולן שקצת הייתה חסרה להם, תפקיד שהיה ברור בו שהבן אדם הולך ומשתפר.

האמת שמעבר לכך לא השתנה הרבה, המוזיקה היא מטאלקור/גרוב אמריקאי שמושפע ישירות מלהקות כמו Machine Head ו Suicide Silence שאלי אישית קצת פחות מדברים. בעיקר כי להרגשתי ההשפעות קצת כובלות את הלהקה למקומות מאוד מסוימים ולא מאפשרות כל כך מרווח תמרון. יש בהרכב משהו מאוד נוקשה, יכול להיות שזה החזרה לנגינה מול קהל, אבל למרות שהם השתפרו עדיין קשה לי איתם. יותר מתסכל אותי חוסר ההבנה שלהם לגבי המקומות שבהם הם יותר חלשים. אם זה היה בקאבר שבו גם סעדה וגם תורג'מן זייפו בקלין לא מוצלח, או פשוט העובדה שבמקום מסוים המוזיקה שלהם עדיין לא בועטת לי באמת בבטן ומשהו שם קצת מפוספס ושבלוני לטעמי. אני מקווה שיחזרו ויעלו על הסוס לקראת האלבום המדובר, שכן מדובר בהרכב שיכול להגיע ליותר וכל פעם שאני רואה אותם על במה אני רואה שהם מעריכים כל רגע שבהם הם עליה.

State of The Fart/מצב הפליץ

אחד החששות שלי לקראת האירוע הייתה ההופעה של מצב הפליץ. אין דביל ממני והומור פלוצים תמיד סוחט ממני צחוקים בלתי רצוניים, אבל בכל זאת גיא הוא קולגה וחבר וקצת חששתי שהדאחקות לא יעבדו בהופעה ושהנישה הזאת של הומור במטאל לא תצליח להחזיק הופעה שלמה. אני שמח להגיד שטעיתי וגיא וההרכב הצליחו להעמיד על במה את הדברים שנראה שעובדים ב Youtube בלבד או כקטע שעומד לעתים רבות על הקו המטושטש בין מצחיק למטופש. כשהוא מגובה בחברי Magor אביב רוקו וליאור ובבסיסט, כשלכל אחד מהם תחפושת מטומטמת אחרת ,גיא פירסט, חמוש במיקרופון מדונה על היד בעזרת הרכב מוזיקלי, עזרים חזותיים ופלוצים מהידיים הצליח לבדר ולסחוט לא מעט צחוקים מקהל של אנשים די קשוחים.

היו קטעים שהצליחו יותר והיו כאלו שהצליחו פחות, אישית צחקתי מ "איכס שביל" שהצליח לקחת את Rammstein לרמת גן, מהגרסה המטופשת ל I Love Rock N' Roll ומ "שבור את החוק" שלוקח את Judas Priest לשפה העברית. בשלב מסוים אביב שלף גיטרה אקוסטית בקאבר ל Slayer שהפכה את Angel of Death לשיר קורע לב על שילשולים. ההופעה לא הייתה חפה מטעויות - היו קטעים שהשילוב שבין הקלידים לגיטרות לפלוצים של פירסט גרם לשירה ולפלוצים להיבלע קצת, הרבה פעמים לא שמעו את המילים הקורעות של גיא וזה קצת הוריד מהפאנץ' שבעניין ונראה היה שמרות הכל היו כמה אנשים שלא התחברו להומור ההזוי ולשילוב הלא קדוש של הומור ומטאל. אבל בשורה התחתונה להרגשתי גיא פירסט הצליח להביא ארצה שילוב מוצלח בין רוק/מטאל להומור שעובד לא מעט בחו"ל ועוד לא נראה בארץ או בכלל. בהחלט מדובר במשב רוח מרענן(חהחהחה) בערב מטאל קשוח.

Arallu


והנה הגיע תורה של הנציגות הירושלמית התורנית בדמותם של השדים מ Arallu, להקה שלא עוצרת כבר 15 שנה גם כן ומתבלת כל אירוע בנוכחות בלתי נשכחת ומטאל חסר רחמים מלא ברשע, מהירות ועוצמה. תאהבו או תשנאו את אראלו, זו כבר באמת שאלה של טעם אבל אי אפשר לזלזל באותנטיות, נוכחות הבמה ובזעם הנוטף מהמוזיקה שלהם. מוטי הסולן עומד ומנצח עם הבס הענקית שלו כמו מעין Tom Araya מקומי, כשהוא מייצג את הג'יני המסופוטמי שבא לשאוב את כולנו למלחמה בכל מה שקדוש ועקום וכל זאת בחסות האולדסקול דת'-בלאק הבלתי מתפשר שאותו הם מביאים לשולחן. כשהוא ממשיך להנהיג ולצרוח את החזון הבלתי מתפשר שלו, מטאלית וקונספטואלית. גל פיקסל עומד מצדו עם Flying V ומביט במבטים כועסים אל הקהל, עומרי הגיטריסט החדש משתדל גם הוא לעמוד במופע ההדוק ואסף קסימוב מחזיק בכבוד את המקצבים הערביים המסובכים שהוריש לו יונתן דושניצקי.

ההרכב בא לקראת ההשקה המתקרבת של אלבומם החמישי הקרב ובא Geniewar ועל הדרך הפגיזו בשירים היותר מוכרים מהעבר וגם מהאלבום החדש. למרות השינוי בהרכב הג'יני ממשיך ומאיים ו Arallu לא עוצרים לרגע, הם ממשיכים להיות אחד מהבנים היותר סוררים בסצנה הישראלית כשהמוזיקה שלהם עומדת בגאווה ללא מגבלות של זמן וסגנון כשהתשוקה בוערת מתוכה והזעם והכעס שכל כך נפוצים פה מתדלקים אותם במלחמה הבלתי נגמרת שלהם - בדת, בקהל, במטאל ובאוזניים שלנו. בפירוש להקה למשוגעים לדבר והרכב שמשלב בצורה קשה מזרח ומערב אבל להקה שעומדת עם האמת שלה ונלחמת בכל טיפת דם, יזע וקול על הבמה כל פעם מחדש.

Spawn of Evil


אז הנה הגיע השלב של הערב שבו עולים השחקנים המרכזיים והמארחים שלנו, השרצים המשוקצים שלכבודם התכנסנו. מוטי עלה כשמסכת ההוקי מהפסטישרץ 3 מעליו והגגרין החל להתמלא באנשים שבאו לעשות כבוד, זקני סצנה לצד ילדים וטף. השרצים שחקנים ותיקים בסצנה המקומית ולהקה שעברה את אחת השנים המשמעותיות והפוריות ביותר שלה עד כה. בתחילת השנה יצא אלבומם המלא הראשון בהפקה והפצה עצמית ועבר מיד ליד וללא ספק הצליח להעביר את העוצמה שבהרכב ואף להגיע למקומות חדשים וטכניים יותר שבעבר הם לא היו בהם. בהופעה בלטה העדרותו של הגיטריסט מיקו שנאלץ להעדר הפעם עקב נסיבות אישיות אבל נירו הגיטריסט השני סחב בכבוד ודאג שהעובדה שחסרה גיטרה תורגש כמה שפחות . בהופעה עצמה בוצעו שירים ישנים כמו הלהיט Jerusalem The Only City Without Mercy שלצערי מעולם לא היה רלוונטי יותר והוקדש למצב הנוכחי, לצד חומרים מהאלבום החדש כולל History Repeats,שיר הנושא ו Suffering of The Flesh שלווה באביב מ Magor שנכנס באיחור והצטרף לשירה.

המחמאה הכי גדולה שאני יכול לתת להרכב היא שלמרות שיצא לי לראות אותם כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות להרגשתי הם הולכים ומתהדקים בין הופעה להופעה בביצועים, בנוכחות הבמה ובעוצמה של ההופעה שמפצה על החומר שלעתים נשמע קצת חדגוני מפאת מגבלות הז'אנר. אז לא היה צבי צב, לא היה "נעליים" ואפילו לא הקריבו הפעם את ליאור פלג, אבל השרצים נתנו את מה שנשאר מהנשמות שלהם ועשו כבוד לפסטיבל ולמורשת שלהם וסיפקו לכולנו הוכחה שהם כאן כדי להישאר ושבאלבום הבא או אפילו בפסטישרץ הבא נקבל אותם גדולים יותר, מרושעים יותר ומלוכלכים יותר. Deicide!

Magor


הפסטישרץ הגיע לסיומו ועל מלאכת הסיום הופקדו כישרונות הבלאק-מלודי המקומיים Magor. כשאני חשוב על כברת הדרך האדירה שעברה הלהקה בשנים האחרונות אני מתמלא בנוסטלגיה, אני נזכר בהופעה הדי חיוורת שלהם בפסטישרץ סוף העולם שהיה לפני שנתיים והנצחון(המוצדק) שלהם ב Metal Battle האחרון שהיו תוצאה של העבודה הקשה שעשו לקראת ומאז השקת האלבום החדש שיצא בהתחלת השנה ושמח על כמה שהם הולכים ומשתפרים, כאשר הם שואפים להגיע כמה שיותר קדימה. הם עלו עם הקורפס פיינט החדש שגורם להם להראות קצת כמו Noob Saibot מ Mortal Kombat(ומי שלא מכיר שיעשה גוגל ויתבייש) ומהר מאוד ניגשו לעניינים וקרעו את הקהל עם בלאק מטאל מלודי איכותי תוצרת הארץ.

כמו שכבר ציינתי הלהקה הולכת ומשתפרת, התוספת של צח הגיטריסט הוסיפה כשצח מגבה את אביב בצרחות והגיטרה השניה מוסיפה המון להרכב, כשגם רוקו הולך ומשתפר ורועי וליאור סוגרים את החבילה עם טאץ' משלהם ובכללי ניכר בהופעות שלהם שהלהקה עבדה ועדיין עובדת קשה על המופע שלה וכיף לצפות בהם בהופעה. המינוס היחידי של מגור היא הרפפטיביות של החומר והאורך של השירים שלעתים קצת נמרחים יותר מדי, אבל זה לא לחלוטין אשמתם כי כל הז'אנר חוטא לעתים במריחות יותר וכנראה שזה גם עניין של טעם. אציין לטובה גם את הקהל התומך שמילא את הגגרין למרות שהיה מדובר בלהקה אחרונה לאותו ערב והפגין שוב אהבה ותמיכה אין קץ. לסיכומו של עניין כיף לראות את הלהקה הזאת הולכים וגדלים וגם אם בלאק מטאל מלודי זה ז'אנר שקשה לחלקנו עדיין Magor מוסיפים לו Edge מבורך והופכים אותו למוצלח עוד יותר.

הפסטישרץ הוכיח את עצמו בפעם השישית כאחד האירועים היותר מוצלחים במטאל הישראלי ולמרות הכל נתן במה להרכבים שכל אחד מהם מוכשר בתחומו גדולים כקטנים והצליח לספק אירוע מגוון יחסית עם מטאל חדש וישן שכמעט וקלע לכל הטעמים. מוריד את הכובע בפני השרצים על המסורת הנהדרת ושמח בשבילי ובשביל הקהל שישנם אירועים שכאלו, כן ירבו!

לגלרית התמונות המלאה