14/01/2015
גוזר את הגיטרה - סקירת הופעתו של Michael Angelo Batio
מאת: אלעד מיאסניקוב
צילום: נדב דרורי

ביום שבת האחרון שטתי ברחובות ת"א הגשומים להופעה נוספת מבית ההפקות של Progstage. למען האמת לא רציתי כ"כ ללכת מכל מיני סיבות: קר, גשום, לבד וגלמוד. אבל שוכנעתי בלחץ פיסי מתון ויצאתי לדרך. כיוון שזה לא היה מתוכנן ודי בדקה ה 90 פספסתי את הופעת החימום של הגיטריסט המעולה יבגני ברגר שהופיע בסט עם שקד פורמן (הגירסה הישראלית והאנושית ל Animal מהחבובות - שקד, זו מחמאה ליכולות ולאנרגיות שלך) על התופים ואור לוביאניקר (ניגן עם יוסי סאסי ומרטי פרידמן בין השאר) על הבס. באמת שהצטערתי שפספסתי את ההופעה שלהם, לאור העובדה שיצא לי פה ושם לשמוע את יבגני מנגן או יותר נכון מנסר במהירות אדירה וכמובן שאת שקד אני מכיר כבר כמה שנים טובות מההרכבים השונים בהם השתתף (Acropolis ו The fading ועוד), לגבי אור - שמעתי עליו המון אבל לא יצא לי לראות אותו בהופעה.

אז הגעתי באיחור בדיוק כשהם סיימו והקהל ממתין בסבלנות לבואו של Batio. עכשיו, כאן צריך לציין כמה דברים:

קודם כל, קצת היסטוריה. Batio פעיל כבר משנת 1984, כאשר ניגן עם Nitro, להקת Glam שלקחו את נושא המהירות בסופר אוברדרייב, הם באופן ברור ובולט היוו את ההשראה ל Dragonforce 30 שנה אחרי. כאשר סצנת הגלאם גוועה יחד עם מחלות המין שליוו את האומנים השונים, Batio פנה לקריירת סולו מרשימה שהניבה 11 אלבומים שמתוכם 9 היו חומר מקורי עמוס לעייפה בסגנונות שונים מג'ז ופיוז'ן דרך בלוז ועד מטאל ניאו קלאסי ו 2 הכילו קאברים מעניינים שמתוכם שמענו בהופעה, אבל לזה תכף אגיע. Batio החל לנגן בגיל 5 על פסנתר ובגיל 10 על גיטרה והיום בגיל 58 (!) הוא נחשב לאושיית מטאל וגיטרה נחשבת, מוכר ומוערך על ידי רבים מגדולי הגיטריסטים בז'אנר (כך לפחות הוא מספר בכל מיני אנקדוטות משעשעות במהלך ההופעה).

המגעים להבאתו החלו לפני מספר חודשים והכל התכנס ליום שישי האחרון. רק שמזג האוויר בשיקגו גרם לביטול הטיסה ולכן Batio נחת בארצנו ביום שבת, מה שגרם לדחיית ההופעה וקיצור משך הסאונדצ'ק ל 5 דקות בלבד. בכל מקרה, 9:30, פינישים אחרונים Batio והסאונדמן על הבמה עושים את מה שצריך והנה הוא מוכן. Batio, נטול גינונים של סופרסטאר, צנוע אבל עדיין סופר מקצועי. עם סיום הבדיקות, הנה הוא מוכן ושואל שאלה - כמה מכם פה מנגנים על גיטרה? כולם מרימים ידיים ושואגים, חוץ ממני. אפילו על יוקלילי או בנג'ו אני לא מנגן, מקסימום Air guitar וגם זה בצורה מביכה ומבישה. מבין הסיטואציות בהן למטאליסט מומלץ לא (מודגש בקו תחתון) לעשות Air guitar זה בהופעה או כיתת אומן של גיטריסט על, כדי חלילה לא לבלבל את אותו גיטריסט.

אז ההופעה נפתחת במחרוזת (לא Medley, מחרוזת נשמע מגניב ומיושן), מחווה ל Randy Rhoads הגיטריסט שניגן עם Ozzy osbourne. Batio עושה פרשנות ומחבר את Crazy train ל Mr. crowley. שני שירים המכילים ריפים עצומים ובלתי נשכחים וכמובן 2 הסולואים ב Mr. crowley שפשוט מרגשים בדרמטיות שלהם. ניכר כי ל Batio הערצה רבה ל Rhoads, גם בקטעים ביוטיוב הוא מדבר עליו בהערכה וגם כיוון שהוא ציין בהופעה שהוא עתיד להופיע בשבוע הבא בפני משפחתו של Rhoads באירוע שנתי לזכרו. הוא מסיים עם צרחה למיקרופון ומרים Devil's horns אלינו לקהל. כמובן, הקהל לא אדיש ומחזיר חזרה ל Batio במחיאות כפיים. Batio מדגיש בפנינו שהוא לא עושה רק קאברים וכמו שציינתי גם יוצר חומר מקורי ולכן הוא מבצע את No boundries, הלקוח מאלבומו משנת 1995. קטע ניאו קלאסי מהיר ומרשים, הקהל כמובן הכיר וזיהה - אבל אני לא.

זה הזמן לאנקדוטה מעניינת. Batio מספר על ימיו ב Nitro אי שם בשנות ה 80, כאשר נשלחו לאורלנדו להקליט את אלבומם. באחד הימים שמע קלטת של Pantera שמישהו הביא. מצד אחד הוא אמר - מה זה השם הזה? מצד שני הוא מספר כיצד הוא התלהב מהסולן (אנסלמו) והגיטריסט (דיימבג). שוב, Batio נותן כבוד רב לאומנים עמיתים ובמיוחד לאור מותו הטראגי של דיימבג - הוא בוחר לבצע מחווה של Pantera - היתוך של Cemetary gates עם This love ולקינוח Cowboys from hell. הוא לוקח את הקטעים, מתבל עם הפרשנות והעיבוד שלו, לא מתוך תחרות או להראות מי יותר טוב, אלא מתוך החלטות אומנותיות גרידא שבמקרה באות לידי ביטוי בהרבה כישרון ובמהירות גבוהה הרבה יותר מהביצוע המקורי. קטע נוסף מקורי Rain forest שהוא קצת יותר איטי במקצב אבל יותר מגוון במבנהו.

מתנשף וקצת תשוש מג'טלג Batio מתחיל סיפור על אלביס פרסלי (סיפור עם מטרה), כמה שהוא שנא אותו בהתחלה, אי שם בשנות ה 50, שנא אותו כיוון שאמא שלו אהבה את אלביס. אבל במרוצת השנים הוא למד להעריך את אלביס - בגלל הפרסונה שלו, היכולת הווקאלית שלו, הבגדים השחורים והשיער העצום ופאות הלחיים "בגודל החוף המזרחי" שלו. Batio מספר כמה בחורות אלביס היה מושך וכמה היו מריעות לו כשברקע הגיטריסט שלו עם גיטרה בגובה הצוואר, מתבאס מהעבודה שאלביס לוקח את כל הבחורות. הקהל נשפך מצחוק ו Batio ממשיך - "ואז הגיע ג'ימי פייג', עם הגיטרה בגובה המותניים". חלוקת מחמאות רבות ל Led zeppelin מביאה אותו ל Medley נוסף:

Whole lotta love, Black dog, Babe i'm gonna leave you, Immigrant song, Rock n' Roll ועוד שיר שאני לא מצליח להזכר איך קוראים לו. טוב, יהיו כאלו שיגידו "מה לעזאזל הוא עושה, איך הוא הורס, לא מתקרב אפילו לג'ימי" ואני פשוט אומר להם "שבו בשקט יא פלצנים" - Batio לוקח קלאסיקה ופשוט נותן לה ביצים שהוזרקו להם סטרואידים. מה רע בקצת עוצמה, קצת כוחניות??

ההופעה מתקרבת לסיומה, אבל עדיין יש עוד כמה הפתעות. קודם כל 8 pillars of steel, קטע מאלבום הסולו האחרון שלו בו התארחו, שימו לב:

Jeff Loomis -Nevermore

Elliott Dean Rubinson - הבעלים של חברת Dean

Dave Reffett ו Rusty Cooley - שניהם פחות מוכרים, אבל קליברים רציניים בתחום השרדינג

George Lynch - Dokken

Andrea Martongelli - האיטלקי

Craig Goldy - ניגן בין השאר עם Dio

כיוון שהם לא הגיעו יחד איתו לישראל, הוא פשוט השתמש בפלייבק והוסיף כמובן את קטעי הסולו שלו. יצירת מופת של ווירטואוזיות, מהירות ומלודיות.

אנחנו מתקדמים לסיפור נוסף. Batio מתאר כיצד ניגש עליו בבק סטייג' באחד מאירועי המטאל בשנה שעברה בחור עם שיער מאפיר וכובע לראשו, עוצר אותו ומתחיל להכביר עליו בחמאות. אותו בחור היה Kirk hammet שהגיע להופעה הזו עם James hetfield. אז כמובן שהרצף הבא יהיה של Metallica. Batio פותח עם הריף המוכר והידוע שנוגן במקור על בס - For whom the bell tolls אשר גולש ל Welcome home (sanitarium), Master of puppets ולסיום Enter sandman. האנרגיה והאגרסייה שמשתחררת באותן 5 דקות פשוט מלהיבה את הקהל. לרגע נדמה שזה לא הופעת של גיטריסט אחד אלא פשוט ערב תקלוט מטאלי עם אחלה סטליסט. בשלב הזה פטריק ובנו מסייעים ל Batio להצטייד בגיטרה הכפולה והמפורסמת שלו, וכן מתחיל קטע ארוך שמתמזג בין השאר ל Purple haze של Hendrix. השליטה מדהימה, שיא הערב הגיע עכשיו כשהוא שלף את התותח הכבד. Batio מסיים, מניח את הגיטרה ויורד לנוח. בינתיים פטריק מדווח לנו שלו"ז לסיום ההופעה הוקדם, אבל כפיצוי אנחנו עתידים לקבל הפתעה.

אור ושקד חוזרים לבמה כדי ללוות את Batio בשלושה שירים נוספים. במקור תוכנן גם שיצטרף זמר להרכב המאולתר (שלא עשה כלל חזרות!!), אבל זה לא יצא לפועל. אז הם התחילו עם Superstition של Stevie Wonder - קטע גרוב ופאנקי עם טוויסט מטאלי שכלל כמובן ג'אמינג של אור ו Batio, לאחר Little wing של Hendrix שטיפה הרגיע את הרוחות. מייד לאחר מכן הם פרצו עם Highway starהאלמותי של Deep purple. בשלב הזה, Batio שלפני כן ציין כי הוא מעדיף לא לשיר, לא הצליח לעצור את עצמו ותפס בפזמון השני את המיקרופון והוסיף גם את קולו להרכב. תפקיד שביצע בצורה מיטבית ואפילו מפתיעה לטובה. הקהל לא נותן להם ללכת ומתעקש לבצע שיר נוסף. החבר'ה נאותים ומבצעים את Voodoo child של Hendrix (שיר שזכה לאין ספור קאברים) כאשר הפעם Batio גם שר את כולו.

לאורך כל ההופעה Batio מקפיד להודות לקהל ושומר על קשר עין עם האנשים, צוחק איתם ויוצר אווירה מאוד אינטימית. למרות שהבדיחות שלו הן חלק מההופעה (ראיתי אותו מבצע בדיוק את אותם פאנצ'ליינס ביוטיוב), עדיין יש תחושה של אמינות מצידו. לסיכום, היה ערב מוצלח ביותר לטעמי שסיפק את הסחורה למי שביקש: ביצועים מטורפים גם טכנית וגם עם רגש, קאברים מגניבים וגם טעימה מחומר הסולו שלו. כמובן, הקהל לא נשאר אדיש והחזיר ל Batio אהבה וחום מה שרק סייע לקשר בינו לקהל ולמעשה להצלחת הערב הקריר והגשום הזה.

לגלריית התמונות המלאה