20/05/2015
סקירת הופעה Sensorium
מאת: עדי כהן
צילום: יקטרינה וינביצ'

Sensorium היא להקה שלא מפסיקה להופיע, אך הפעם היה מדובר בהופעה מרגשת במיוחד: השקת אלבום הבכורה שלהם, The Art of Living. בדומה ללא מעט להקות ישראליות, גם הם עברו בסטודיו של המפיק ארז יוחנן (Amaseffer) שהפיק, הקליט ומיקסס את התוצר הסופי, כולל שהיה אקטיבית בחדר החזרות יחד עימם. אני נוטה להתרגש אישית על כל להקה ישראלית שמגיעה לקו הסיום עם אלבום ביד, במיוחד כשזהו הראשון, ומכיוון שדרכי ודרכם גם נחצו יותר מפעם אחת הייתי סקרנית לגבי ההשקה הזו. באיזשהוא מקום כבר התרגלנו להשקות מלאות גימיקים, אורחים, קאברים לא קונבנציונאליים והפתעות. מה שהיה "חדשני" אצל Sensorium זו דווקא העובדה שלא היה שום דבר מאלה: באת לראות הופעה והלכת. לא היתה הופעת חימום, שום קאבר מביך לא נוגן, ואף אורח לא הביא אינטרפרטציה משלו לשיר של הלהקה. אפילו האלבום לא נוגן בשלמותו או לפי הסדר. בהתחלה הרמתי גבה כי ציפיתי למשהו יותר גרנדיוזי ולא להופעה "רגילה", אך בהלך הרוח העייף של "יום חמישי-באתי ישר מהעבודה-תנו לי לשתות בירה להנות ולהספיק לראות קצת בית" – זו דווקא היתה החלטה לא רעה בכלל.

החלטה שפחות אהבתי היתה בחירת המקום. הלבונטין 7 לא מצטיין בשום דבר: לא בסאונד, לא ביכולת לצלם שם, לא ביחס שלו ללהקות מתחילות ובטח לא בהיסטריה סביב לו"ז צפוף כי בכל ערב יש בממוצע שלוש הופעות שונות שם (לרוב בז'אנרים שונים). אבל לאורך ההופעה, לאחר "התחממות" עם באלאנס מזעזע, הסאונד דווקא הסתדר פלוס מינוס והיה אפשר להבין מה הולך על הבמה. אחרי אינטרו מפוצץ, הלהקה פתחה בשיר "Consumed" הפותח את האלבום. אי אפשר להתווכח עם המהירות המטורפת של החבר'ה האלה, והאפיות המפוצצת שמלווה כל שיר שלהם. קרלוס ברטוב בעט בתופים בדאבל באסים רצחניים, והקלידים עשו הרבה יותר מאשר סתם לתת אווירה, היה נראה שסשה קורג הקלידן עובד קשה לא פחות מהגיטריסט מיכאל טימושו ואנטון פלדמן גיטריסט הרית'ם שגם הוא לא נח לרגע. הלהקה לא ניגנה את האלבום לפי הסדר, ומכל הסטליסט הכי מצא חן בעיניי השיר השלישי "Mirrors" (שיר 12 באלבום) שנפתח באינטרו שמזכיר את Symphony X אהוביי הנושנים, הפזמון עמוס בדרמה ובאותו רגע גם הבירה עלתה לי קצת לראש, הקהל הפסיק להיות בשוק, והאווירה התחילה להתחמם. כאן בערך התחלתי לקפוץ כמו משוגעת מרוב אנרגיות שלא הפסיקו לזרום עד סוף ההופעה בעצם. קטעי האינסטרומנטל פשוט מצויינים, הדואטים של הקלידים עם הגיטרה והטאץ' הנאו-קלאסי עושים לי את זה, וכשלא חשבתי שעוד אפשר לעלות מכאן אני מקבלת עוד מנה גדושה של מוזיקה סינמאטית מפוצצת שממשיכה גם ב- “Winter Death”. רמות הדיוק ויכולת הפקת הצליל של הזמרת קסניה גלונטי ראויות לציון: זמרות אופרה רבות, כולל כאלה מפורסמות מאוד, נופלות במבחן הבמה כשזה מגיע לטכניקה – אך קסניה מצליחה לשמור על פאסון גם בצלילים בלתי אפשריים (כמו אלו ב- “Surreal Nightmare”) ולמרות סאונד ככה-ככה והתרגשות בימתית שבוודאי מלווה כל להקה שמופיעה, היא מצליחה לתת ביצוע טוב ומרשים, בקול עשיר ומלא - ולא נופלת לצלילים דקיקים וחסרי כוח.

כמובן שגם מקומו של סינגל הבכורה "Haunting Verity" לא נפקד והוא עמוס בשירה מהפנטת ומילים יפייפיות. אני חייבת לציין שדווקא את הגרסה המוקלטת אהבתי פחות ביחס לשירים האחרים, בעיקר בגלל המיקס שלא מוציא את השירה בצורה שמתאימה לטעמי לבאלאנס הכללי – אבל בלייב זה עובר מצויין, הסי-פארט המהודק והריפים החזקים נשמעים פגז ואפילו משאירים מקום לקצת רגש בקטע שלפני הסיום כשרק הקלידים מלווים את השירה. הרגש האמיתי נמצא בבלדה "The Art of Living", שכמו באלבום גם על הבמה היא יפייפיה ומהווה מרווח נשימה בין כל הבלגן ההיסטרי של הגיטרות, הקלידים והדאבל באסים שבשאר השירים. "Moments of Hope" גם הוא תפס לי את האוזן, גם בגלל ההרגשה הניאו-קלאסית שלו ככל הנראה והמלודיות היפייפיות שלקחתי איתי הלאה מהאלבום וההופעה הזו, השירה לקראת הסוף שוב מגיעה לגבהים מטורפים פשוט, והריפים הפתוחים דווקא משטיחים את הכל להבי-מטאל שקל יותר לעכל. יחד עם "Mirrors" ו- “The Art of Living”, "Moments of Hope" הוא בין השירים החזקים של Sensorium עבורי.

עוד נקודות ראויות לציון: אמנם לא היה הרבה מקום על הבמה לתת שואו כמו שצריך, אך קסניה במיוחד הפגינה עוצמה ונוכחות שפשוט גרמו לי להתאהב בה. היה לה סטייל מיוחד משלה – היא ממש "רקדה" ולא סתם עשתה הד-באנג והפעלות קהל, ואפפה אותה נינוחות מלכותית שכזו. שאר הנגנים הפגינו טעם טוב כשהשקיעו זמן בלבחור לעצמם לבוש הולם להופעת מטאל: לא רק שחור מסורתי אלא בגדים מגניבים, אקססוריז ואפילו עדשות מגע צבעוניות. הרבה להקות נרתעות מכך במחשבה שזה מגוחך או "טו מאץ'", אבל האמת היא שבעידן של היום הציפיות מהופעה עלו, והקהל רוצה לקבל את החוויה המלאה, וכן – זה כולל גם תדמית בימתית. אחת החוזקות הבולטות של הלהקה הוא הטייטנס שלה, שגם בתנאי במה רגילים (ללא סאונדמן משלהם או ציוד מיוחד) עובר כמו שצריך: חטיבת הקצב מרגישה את הביט וזה המקום לציין לטובה גם את גיל-עד ברדו, הבסיסט החדש שמתאים להם כמו כפפה ליד, וגם עם שני גיטריסטים וקלידן כולם מצליחים לשמור על הטמפו, למרות שכולם מנגנים במהירויות פסיכיות.

עדיין קשה לי עם העובדה שלא היתה כאן שום "פירוטכניקה". במחשבה שניה (שלא קשורה להלך הרוח העייף של יום חמישי) היה בהחלט מקום להופעת חימום שהיתה מוסיפה קצת "בשר" לערב חגיגי שכזה, וגם ממש חיכיתי לאיזה קאבר מגניב שאני מכירה. בקושי היתה הגשה בין השירים, ואם בדרך כלל דיבורים זה דבר מעצבן, הפעם דווקא הייתי שמחה קצת לשמוע על תהליך יצירת האלבום וכמה אנקדוטות ממנו. כשמדובר בשירים מהירים מאוד שכולם חדשים לקהל ברמה זו או אחרת היה רצוי דווקא כן לשלב אקסטרות שכאלה שהיו משדרגות את ההופעה ומצדיקות את הטייטל "השקה", אבל גם בלי זה היה מדובר בערב פשוט כיפי ואנרגטי, כמו שהסגנון הזה אמור להיות, עם מוזיקה מצויינת, חברה נעימה, בירה טובה ומוזיקאים נהדרים ומדוייקים. אחלה ספתח לסוף השבוע.

לגלריית התמונות המלאה בפייסבוק