תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Desert
Scorpions
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

18/08/2015
Battle of the Babes, סקירת הופעה
מאת: יותם Defiler
צילום: ירון הורינג

הדבר היחיד שמוריד מערכו של הערב הזה, הוא ששלחו כתב זכר לסקר זאת. אני חושב שהגיע הזמן שבשנת 2015 יהיה אפשר לקיים אירוע מטאל שכל אחת מהמופעים המשתתפים בו מובל על ידי זמרת. עדיין, ארבע הופעות בסימן מטאלי (אחת מהן מטאל לא פחות גם אם מדובר רק בזמרת וקלידים) שכל אחת שונה בתכלית מהאחרת - ואף אחד לא נופלת למשבצת הצפויה של מטאל גותי. היה אפשר לשלוח גם כתבת. לא יודע למה נדחפתי במקומה של מישהי טובה ממני.

מועדון הביט הסכים לארח את ההופעה שהייתה אמורה להתקיים היום ביום שבת הזה דווקא במועדון הוונדרבר שלצערנו נקלע לצרה זמנית והיה צריך למצוא אלטרנטיבה. הבמה בביט היא בין הבמות הטובות שישנן פה בארץ, והערב זכה להצלה מצד חברי להקת Venus In Fear שבאו לחגוג את סיום הקלטת אלבום הבכורה שלהם והסכימו להפוך את האירוע מערב פרטי וצנוע לחגיגת מטאל של עוצמה נשית.


למרות עיכוב קל בפתיחת השערים אני חושב שאפשר לסכם את האירוע כחוויה כובשת ומרעננת. אמנם לא כל ההופעות הם לכלל מאזיני המטאל, ויש כאלה ששומעים את הצירוף מילים "מטאל" ו"זמרת" ומקבלים התקף חרדה, אבל אני, בתור מי שסולד מהז'אנר החבוט של מטאל גותי שמתקשה להתרומם, שמח עד לאין שעור שנמצאות בקירבנו יוצרות מוכשרות שמסוגלות להרים לבדן אירוע מעולה שכזה, כנגד כל הסיכויים, ולהשמע נהדר כל הדרך. אז בגדול - האירוע הוא הצלחה מסחררת מבחינתי, לא סבלתי אפילו לא לרגע (אם כי כן הרשתי לעצמי להתלונן על איזה צלם אחד) וכל מה שנשאר לי לקוות זה שעוד להקות מטאל נשיות יצטרפו לאחווה המתגבשת בו, מ-Infy אשר תשיק אלבום בקרוב, דרך Scardust המעולה שמובלת על ידי נועה גורמן (שהיא אולי לבדה היחידה שנשמעת יותר טוב מכלל זמרות המטאל בארץ) ובל נשכח את המטאל הסימפוני של Sensoirum ו-Stormy Atmosphere שכל אחת מאלה הוציאו אלבום השנה. מדהים בעיניי שלאט לאט שנת 2015 הפכה להיות שנה של מטאל נשי בישראל, ומי שהחמיץ את האירוע הזה בחיפה בעצם איבד קצת את החיבור שלו למה שקורה במטאל היום בארץ, וזה הפסד שלו.


Moran Magal

ז'אנר: Progressive Folk Rock
אומנים דומים: Fiona Apple, St. Vincent, Charlotte Martin
מה יש פה בקצרה: פסנתרנית, זמרת ויוצרת מוכשרת שמוכיחה שאפשר להיות רוק עד העצם גם בלי תו גיטרה אחד

את מורן מגל אני מכיר כבר שנים. כן, אני מכיר כנראה לפניכם, האם אני רשאי לענוד עכשיו משקפיים ללא עדשות ולשים כובע טיפשי ולומר שגיליתי אותה קודם "עוד לפני שהיא הייתה נחלת הציבור"? לא? אה נכון, למאזיני מטאל אין את הפריבילגיות האלה. אני לא יכול לנקוף, לצערי הרב, אף אצבע לתרומה לרעיון של מורן לבצע קריירה מוסיקלית נועזת בדואט עוצר נשימה בין ז'אנר הרוק הכבד לבין המוסיקה המעודנת, המרוחקת והנוגה שאותה היא מביאה לבמה.

אני חושב שהמוסיקה של מורן מתקבלת באהדה כה רבה אצל מטאליסטים לא רק בגלל שמדובר ביוצרת מוכשרת עם קול גדול. איך אומר המשפט? We got those in spades. מה שמבדיל את מורן מגל מהתבן הוא הגישה שלה למוסיקה, לפזמונאות ובסופו של דבר לעצמה. אני לא חושב שיש מישהי שיכולה להיות רוקסטארית יותר הולמת מגברת מגל בכבודה ובעצמה, מעבר לסטנדרטים שאנחנו מכירים.



לכל מטאליסט יש את הלהקה הזו שהוא שומע שהיא לא מטאל. זה לפעמים Pink Floyd, או אולי The Who, לפעמים זה בכלל לא קשור לעולם הרוק, מ-Abba ועד ל-Tori Amos. בתכלס, יש מעט מאד מטאליסטים (ולצערי אני ביניהם) שלא מקשיבים לשום דבר מלבד מטאל, חלקם בגלל שזה כל מה שנוגע להם וכל השאר פשוט לא מרגש אותם, בעוד שהחלק האחר פשוט לא למד על בשרו שאפשר להיות מטאל לחלוטין גם בלי לנגן תו אחד על גיטרה. המשפט הזה נאמר לי השנה בפסטיבל וואקן על ידי Thomas Jensen, מפיק פסטיבל וואקן מאז שהוא זוכר את עצמו. מבחינתו, אם זמר ראפ מצליח לשכנע אותו שהוא מטאל, אז הוא מאמין לו, והוא לא צריך גיטרות בשביל זה, או דאבל-בס או פריזורה של מטאטא. בתכלס? לא האמנתי למשמע אוזניי. אני רוצה להאמין שאני מספיק רחב אופקים כדי לקבל את מוסיקת המטאל שלי בכל הגוונים ובשלל הצורות, אבל חשבתי שאפילו לי צריכים להיות מספר חוקים ומגבלות.

ואז באה מורן מגל, לקחה בעדינות את הקונבנציות שלי, קימטה אותם וזרקה אותם לפח. מעולם לא רצתה הסצינה האלטרנטיבית לחבק אל קרבה יוצרת מוכשרת כמו מורן מגל, וזו מחזירה לכל מאזיני מוסיקת השוליים האלה באהבה רבה ובחיוך רחב. לנסות להגדיר את הז'אנר של אישה וקלידים לבדם היא הרבה מעבר לניסיוני הזעום בתחום המוסיקה, אבל מה שזה לא היה, זה היה מרגש. מכיוון שמדובר בערב להקות מטאל, מגל פינקה את המאזינים בלא פחות משלושה וחצי קאברים לשירי רוק כבד ומטאל, בין Chop Suey של System Of A Down דרך Poison של Alice Cooper ועד ל-Coma White של Marlyn Manson שהגיע לקראת סיום המופע (והיה גם אינטרו שנלקח משיר של Korn). וכולם קיבלו עיבוד מעודן, מצועף ומוצנע בנגיעות פסנתר וקול שברירי מצד אחד וחזק ומהדהד כשצריך, מגרונה הנרגש של מורן. אבל עם כל הכבוד לעיבודים האלה, שלעתים מרגישים מוצלחים לאין שעור ולעתים מרגישים ממצים במהרה, החן האמיתי של מורן נמצא בחומר המקורי שלה. Reality TV שלמרבה האירוניה נכתב לפני שמורן נתנה צ'אנס בעצמה לתוכנית The Voice והגיעה שם כברת דרך, הוא יצירת פופ פסנתר אפלה וקודרת שכמו נושא השיר מעביסה כמעט בכוח של הזנה בכפייה מלודיה מצוינת שמעבירה את תחושת המיאוס והחלומות הרקובים המפוזרים לאורך הטקסט הקולע.

Under Your Bed שפתח את רצף השירים המקוריים גם הוא אפל, ספק כמו מפלצת ספק כמו אקסית רוגזת וסטוקרית, נשמע כמו פיסת Progressive Rock שמתחננת שייקחו אותה לכיוונים אפלים יותר ויותר, והקלידים המרצדים כמו ענפים המצליפים בכוח נגד החלון כמעט וגרמו לי להסתתר בעצמי מתחת לכרית.אבל Go Dark הוא בהחלט היצירה המטאלית של הגברת. שיר שנשמע כמו המנון גותי שלא צריך שום תופים או גיטרה כדי לקבע אותו בתודעת מוסיקת הרוק המקומית. סך הכל החוויה של מורן מגל הייתה יותר מרק פתיחה מרשימה לערב שירה נשית מטאלי, כי בסופו של דבר מורן הייתה בצורה מסוימת כמעט מטאלית יותר מרוב משתתפי הערב. היא לא הייתה צריכה את שיריהם של System Of A Down או Marlyn Manson כדי להציב את עצמה במרכז תשומת ליבם של המטאליסטים במקום - כי בסופו של דבר, כאשר האוזן קשבת, כולם יעריכו שמדובר במוסיקאית משכמה ומעלה, בלי הקשר לאיזה ז'אנר היא מנגנת או עם יש להקה שמגבה אותה. מבחינתי, מגל מבטיחה לעצמה להיות מה שבעוד 20-30 שנה החווה אלברשטיין או קורין אלאל של הדור שלנו. העובדה שיש לה זיקה למוסיקת מטאל היא מחמאה עבורנו, לא עבורה.


Orpheus Blade

ז'אנר: Symphonic Progressive Metal
אומנים דומים: Anthropia, Native Construct, Beyond The Black
מה יש פה בקצרה: פרויקט של אישה אחת שקרם עור וגידים והפך ללהקת מטאל מוצלחת מן המנין עם מוסיקה של משוגעים ועם אתגרים רציניים בהמשך הדרך שצריכים להתייחס אליהם בכובד ראש.

אני חושב שמעולם לא פחדתי לכתוב סקירה כמו שפחדתי לכתוב את החלק הזה בסקירה הזו. את עדי (כהן) ביטרן אני מכיר בערך עשור, וכבר מאז היא מייללת לי באוזן על זאבים, על סיפור שמתגשם לכדי בשר ודם, על צליל מיתר ונעימת קול שנטרפת עם הרוח כבר עשר פאקין שנים. אני ידעתי לפסול כל להקה עם המילה Blade בשם שלה כי מבחינתי כבר מ-2005 כל נחלתם של כל הלהבים מתנקזים ל-Orpheus Blade, פרי ביטנה של הקולגה שטרחתי לגרור אחריי לעולם המטאל האפל יותר מאזור הביניים הנינוח של Dream Theater ו-Symphony X, כשאני אוחז בתלתליה השחורים ומושך אותה (אם כי לא באלימות) כדי שתטה אוזן ללהקות שעד כה היא פסלה. עשר פאקין שנים עברו מאז אותה חופשת סמסטר על מדשאותיה של אוניברסיטת בר אילן, והדם, הדמעות, הזיעה, היין והמים שעברו מתחת לגשר יכולים למלא את הכנרת שבעתיים עד שזכיתי לראות את Orpheus Blade עולה על הבמה.

יאמר לזכותי שחוץ מהופעת הבכורה של הלהקה כאשר חיממה את Subterranean Masquerade לפני כחודש וחצי, כל ההופעות של גברת כהן עד כה היו "לא הדבר האמיתי." תמיד הייתה על תקן אורחת, שכירת-חרב גרונית או "הדבר הכי טוב שמצאתי עד ש-Orpheus Blade תתגבש ללהקה". זהו, אין יותר תירוצים גברת. אין יותר Prowlers או Darspire או כל מיני הופעות אורח - את מקבלת עכשיו את המילים האמיתיות על פרי יצירתך, על עמידת הבמה שלך, על הבחירות המוסיקליות שלך ואם תרצי יום אחד אז גם על בחירת המשכנתא שלך, אבל זהו - עכשיו זה הדבר האמיתי. מוכנה? אחלה.



אז ההרכב של עדי ביטרן, שהתגבש סביב המוסיקה ולא ההפך, עלה לבמה עם הדרך בה פוצח האלבום, עם הנעימה Shadows Still, ומיד אחרי המופע, בה קלידן הלהקה עטוי הגלימה מכבד את הנוכחים בשלהבת של התרגשות, נגני הגיטרה מסיימים את תפקידם ועדי עולה עם אורח מכובד בפני עצמו, יוחאי דוידוף, אשר ממלא נאמנה את תפקידו של Henning Basse, הסולן אשר תרם מקולו הנהדר לאלבום Wolf's Cry. יוחאי ועדי שניהם מספרי סיפורים יוצאים מן הכלל. יוחאי עוטה את דמות המספר הקלאסי, מפלח את האווירה עם כריזמה וסגנון, ועדי - בתחילה עומדת קפואה כמו נציב מלח, משתחררת רק באמצעו של השיר The Finest Art Of Feeding. השיר מתפצלח להמנון מטאל סימפוני סיפורי, משהו שנע בין האפוסים של King Diamond לדיאלקטיקה המוסיקלית של הרכבים חדשים יותר כמו Ghost Ship Octavius ו-Native Construct.

לאחר מכן מגיע ההמנון מהאלבום, The Becoming האירוטי אשר מספר בנהמות מתגברות על רומן בין אנשי זאב בהווה ובהתהוות, ופה הקהל מתחיל להתעורר. קריאות קצביות ודפיקות בראש מלווים את הלהקה סוף כל סוף כאשר הקהל ניעור משנתו וההופעה ממשיכה. יוחאי דוידוף מסיים את תפקידו ומפנה את הבמה לעדי לבדה. הקול של הגברת מיוחד בז'אנר. עדי בוחרת במודע להתרחק מהז'אנר הקלאסי של מטאל נשי ונשארת בכל כוחה ובמיומנות רבה צמודה למה שמוגדר אצל מטאליסטים רבים כנחלתם של גברים, גם כשמדובר בשירה מלודית. הקול שלה מחוספס, נוט לצרידות לעתים קרובות, רחוק שנות אור משל זמרות אופרה סטייל Leave's Eyes או Tristania. היא חומקת בקלילות ולא נופלת לאף קלישאה ווקאלית בז'אנר, למרות שהיא כמובן לא הגברת הראשונה לעשות זאת. כן עולה ההשוואה, שלא יצאה לי מהראש כל ההופעה של Jill Janus, הזמרת המופרעת על כל הראש של Huntress, רק בלי הפוזה של שחקנית הפורנו ועם הרבה יותר ורסאטיליות ושליטה קולית. או אולי עוד יותר ממנה, את Veronica Freeman מ-Benedictum, על כל החספוס שלה והעוצמה.

אבל ההופעה לא חפה מבעיות. למרות שחטיבת הקצב והגיטרות עושים כולם את עבודתם נאמנה, והסאונד שארגן יניב שמואל להופעה היה יוצא מן הכלל, זה לא מונע מהמוסיקה להיות פחות עמוסה. יש בעיה מאד מהותית בלהעביר סיפור במוסיקה, ועוד יותר קשה להעביר את הסיפור במוסיקה שנכתבה לאלבום - למצב של במה. הלהקה בוחרת נכונה להשאיר חלק ניכר מהשירים מחוברים ברצף (ומדלגת על כמה באמצע האלבום) ולמרות שישנם פסגות רגשיות מעולות בהופעה, כמו שהקהל משתף פעולה ומיילל עם עדי כלהקת זאבים, או כאשר היא דועכת בהיסטריה על רצפת המועדון כמוכת ירח בזמן שהקול והנשמה שלה עולים שניהם באש, אבל מרבית ההופעה מלווה במוסיקה עמוסה, מבלבלת ומרוחקת. אולי תחת קונסטלציה אחרת אפשר ליהנות ממנה ללא מגבלות, אבל בלי להכיר את כל השירים בעל פה יהיה ל-Orpheus Blade ממש קשה להצית את האש המדבקת שלהם במאזינים נטראליים. די מהר עם התקדמות ההופעה דרך השיר Because He's Made Of Flesh אני מבין שעדי אולי זכתה בי כמאזין, אבל אני הייתי כמו אח ומורה עבורה.

מה יגידו אלה אשר אינם סובלניים למוסיקה מאתגרת כמו Wolf's Cry? איך הופכים את Orpheus Blade מלהקה של חובבי Progressive בלבד לנחלת הכלל? הרי ההשקעה במוסיקה, בהופעה, בכל פרט ובכל שעל, היא אדירה וקשה ממש שלא לשים לב לזה. אך עם זאת, אלה שלא יעצרו את חייהם להטות אוזן בקלות יכולים להחמיץ זאת. בצורה מסוימת Orpheus Blade היא דמות מראה הפוכה למורן מגל. נדמה שמורן מגל מלהטטת בקלילות אין סוף בין קאברים לשירים מקוריים, כל מה שהיא נוגעת בו הופך לשלה, מבחינה מוסיקלית ומבחינה אישית, ואין לה בעיה להביא לקדמת הבמה שירים קצרים, קליטים, אפלים שתופסים כל מאזין וסוחבים אותו איתה. Orpheus Blade ועדי בראשם, הם בדיוק ההפך. כל שיר הוא מלאכת מחשבת. כל תו שם בלי שום מקום לטעויות וכל דבר מחושב. כל כך הרבה חבלי לידה עבר האלבום של Orpheus Blade שבמחצית מהזמן שלקח לעדי ביטרן להלחים את כל החלקים האלה ביחד, מורן מגל הוציאה בקלילות שני אלבומים ו-EP וכבשה את לב המטאליסטים שעל הנייר היא בכלל לא מנגנת מטאל. המסלול של Orpheus Blade אם כן הוא קשה שבעתיים. לא רק שאלבום הבכורה שלהם שם את הרף גבוה מאד, חובת ההוכחה להתמיד ולדבוק ברף הזה היא שלהם, והם צריכים לעבוד ללא הפסק כדי לעמוד בו, שלא לומר על להתעלות עליו אם וכאשר יהיה אלבום שני. להוציא את הבעיות האלה, שיותר רודפות אותי כקולגה מאשר כמאזין, אני חושב שאפשר לסכם את ההופעה של Orpheus Blade כהצלחה למרות הקשיים. למרות שהמוסיקה לא לכל אחד, כל הנוכחים נראו שהתרשמו ממה לטובה לכל הפחות, ועדי כהן הוכיחה את עצמה כפרונטמנית עם מניארות תאטרליות שלא יביישו את גדולות הז'אנר וגדולי הז'אנר גם יחד, ועם קול לוהט ומוצלח שלא זכיתי לשמוע מתבטא בצורה זו עד היום. כל מי שזה לא בשבילו? וובכן, כמו שעדי אומרת בסוף ההופעה - שישרפו יחד איתה.




Venus In Fear

ז'אנר: Progressive Metal
להקות דומות: The Gentle Storm, Trillium, Eyes Of Eden
מה יש פה בקצרה: חבורת צעירים שעכשיו סיימו בית ספר מובלים על ידי זמרת עם קול נהדר שעושים דברים לפי הספר. הרבה מאד דברים ומאד לפי הספר. וזה אולי קצת יותר מדי.

האמת שכל הכבוד ל-Venus In Fear. לא קל להיות להקה שחוגגת סיום תקופה של הקלטות ועזיבת חבר להקה עיקרי, ובמקום לעשות אירוע אינטימי לחברים בלבד מחליטים לארח שלוש להקות שמובלות על ידי נשים שנקלעו לצרה, ולתת להם במה בערב במועדון יוקרתי. זה לא מובן מאליו, ושאפו עליהם רק על זה. מעבר לזה, בתכלס, מגיע להם מזל טוב. באתי בגלל ההרכבים האחרים, ויצא לי להכיר את החיפאים הנהדרים של Venus In Fear. כאילו, כשאני אומר "יצא לי להכיר" אני מתכוון ל"יצא לי להכיר את המוסיקה שלהם על בוריה מכל חור וכל פינה אפשרית כי אני חושב שהרגע קיבלתי את כל מה שיש ללהקה הזו כתוב. בערך אי פעם."

Venus In Fear הם להקת Progressive Metal מן המניין. העובדה שהזמרת הסופר-מוכשרת שלהם, נגה קדם, עומדת בחזית הבמה לא משנה את עמדתם בנוגע ל-Dream Theater או Opeth. מעבר לצל של ספק, החבר'ה האלה אוהבים אותם. מאד. זה כולל הכול, משירים ארוכים ומפותלים, סולואים מכל כיוון, רגעי אווירה רפטיטיבים כדי להכניס למודה, ושינויים חוזרים ונשנים במקצב, בהגשה ובהבאה לבמה. דבר שני שאפשר להגיד לזכותם של Venus In Fear, זה שהם ילדים. כאילו, זה לא שזה משחק לטובתם תמיד, אני שמעתי שלהיות בן 18 זה מצב זמני בדרך כלל - והעובדה שמדובר על הרכב שגויס מתוך בית ספר למוסיקה או הולחם לו יחדיו על ידי איש חזון חיצוני, בחור בשם פז מגן שארגן ללהקה הזו מהכול ועד להרבה מאד - היא גם לא מובנת מאליה. אז שאפו להם על כך שהחבר'ה האלה סיימו להקליט אלבום מלא של ז'אנר מוסיקלי מהתובעניים שקיימים, ולמרות שהאלבום או כל דוגמית ממנו עדיין לא יצאו לבקר כאן, נשמע כאילו החבר'ה יודעים מה הם עושים.

הבעיה שלהם כמובן מתחילה בחומר עצמו. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאד נהניתי מהחומר של Venus In Fear, אבל אני חושש שמלבד הקול של נגה, את כל השאר כבר שמענו, ושמענו יותר טוב, בתחילת הקריירה של Dream Theater. למרות שעדיין מאד קל להבדיל בין השירים, והביטויים הנהדרים של נגיעות ג'אז או מזרחית כן חוצים את דרכם מהבמה לאוזן, אבל בסופו של דבר, זה מרגיש כאילו זו מוסיקה אך ורק לחובבי הז'אנר. אם מדברים על חובבי הז'אנר - אז להם כבר יש את הלהקות שהם אוהבים, לרבות Dream Theater. אני לא יודע איך Venus In Fear הולכים להבהב להם על הראדאר, שוב, אלא אם יתנו המון דגש לקול של נגה קדם שבאמת נותנת להם תנופה מוסיקלית. זה מצחיק לומר, אבל בסופו של דבר יש המון מאזיניProgressive Metal שמרנים, כאלה שמתעקשים שלז'אנר חוקים קבועים משלו, ואסור לחרוג מהם. שזה מגוחך כי זה צועד בדיוק כנגד ההגדרה המילונית שמרכיבה אותו, מוסיקה שחוצה מוסכמות וצועדת לכיוונים נועזים חדשים.



היתרון האמיתי של Venus In Fear הוא שהם אמורים לקלוע לכל אחד מאוהבי הז'אנר במידה ואלה יקבלו אותם ויטו להם אוזן. גם השמרנים בהם יאהבו שירים כמו Somedays שמתפתלים להם כמו Home של Dream Theater או Atonement של Opeth. השיר מערבב בין סולמות מזרחיים לבין ריפים מטאליים נוצצים, סולו גיטרה מהפנט ואפילו סולו קלידים שלא גורם לך לגלגל את העיניים ולומר "באמת? סולו קלידים?"
הבעיה היא כמובן שההופעה שלהם הייתה ארוכה. נכון, זה הערב שלהם. בעצם זה ה-ערב שלהם, ב-ה' הידיעה, ואולי אני זה שהייתי צריך לעשות קצת שיעורי בית ולשמוע יותר מרק את Somedays, אבל באמת שלא מצאתי איך להתכונן למופע מלא של שעה פלוס של להקה שאני לא מכיר.

ההרכב עלה לבמה לאחר הכנה ארוכה של צוות הסאונד, ופצח בשיר אחר שיר, כל אחד מהם יצירה מורכבת וארוכה. דניאל איסקוב עם גיטרה בסימן Opeth עמד בחזית הבמה, מוביל ריף אחר ריף, בעוד ששחר בן ניצן ומיכאל קושיץ, גיטרה ובס בהתאמה, נותנים בראש כל עוד הם יכולים מהצד השני. דווקא משעשעת העובדה שבערב מטאל נשי, עולה נגה קדם בלי שום שמלה גותית או איפור יוצא דופן, פשוט עולה כאילו עכשיו סיימה יום לימודים ארוך, ג'ינס וטי שירט, ועם ידיים בכיסים הובילה את ההופעה משיר אל שיר בלי לדבר אל הקהל בכלל. אני חושב שהאינטראקציה הזו הייתה מאד חסרה בגדול - ושחר בן ניצן ניסה לפצות עליה מדי פעם בכך שניסה לעורר את הקהל להתנועע אם כי לא ברגעים הכי מתאימים לכך מוסיקלית. האמת היא שגם הדואט שלו עם נגה לא בדיוק יצא החוצה, אם כי נדמה לי שהוא עשה דווקא את הקול הגבוה בהרמוניה שלהם. לא כל כך שמעו אותו בקהל, וחבל.

בגדול, אין לי באמת על מה להתלונן על המוסיקה של Venus In Fear. היא לחובבי הז'אנר בלבד, אבל אני מן המסתבר כן נופל להגדרה כי המוסיקה הייתה כיפית ונהניתי, מצד שני אני מכיר כמה אנשים שהיו מגלים הרבה פחות סובלנות להופעה של שעה ועשר דקות בלי רגע אחד שמתאים לפוגו. העובדה שהיה בהופעה פוגו לא אומר שהיו רגעים מתאימים לשם מוסיקלית. קלטו שהחבר'ה האלה מתרגשים על הבמה ועדיין לא היה להם פאשלות שהסיחו את הדעות, או בכלל. הדברים היחידים שאפשר לומר שהיו מסיחי דעת היא באמת קצת יותר אינטראקציה עם הקהל מצד הגברת שמובילה את ההרכב, כי הקול שלה נהדר, ועכשיו רק צריך להפוך גם לסולנית מעולה, לא רק לזמרת מעולה, וכמובן שיש הבדל.

אה, וגם היה את הצלם הזה. זה לא קשור ללהקה עצמה בשום צורה אבל זה כן קשור להופעה שלהם במועדון - היה צלם מסוים, אני מניח שהוא חבר שלהם או מקורב להפקה שלהם כי הוא צילם רק אותם - שפשוט לא הפסיק להפריע להופעה. ברגע היחיד שבו שחר בן ניצן ביקש מהקהל לפנות מקום להתפרעות לקראת בניית מתח מוסיקלית, הוא פשוט נעמד באמצע המועדון כאילו הוא בסשן צילומים ולא בהופעה, מצלם לו ככה כאילו אין 200 איש סביבו שרוצים לראות את ההופעה. זה כלל גם לעלות לבמה, מול הלהקה, ולהסתיר אותם מהקהל, לחפש זוויות צילום נוספות מהבמה וממולה, ובכלל לא להתייחס לעובדה שזה לא יום צילומים אלא הופעה מול קהל. אני מקווה שהתמונות שלו יצאו שוות את המאמץ הזה, כי בתל אביב היו כבר עורפים לו את הראש.



אני כן מצפה לראות עוד הופעה של Venus In Fear, טיפה יותר קצרה כדי שהחומר שלהם יסתנן לי יותר טוב בראש ויהיה לי יותר קל לזכור את מה שהולך שם, או הופעת השקה מלאה באותו האורך ואולי אף כוללת חומר חדש, רק שאני אכיר את השירים. אז המשימה שלי זה להכיר את השירים של Venus In Fear. אני כל כך רוצה לראות אותם מתהווים והופכים לסוג של Aghora ישראלית - כזו שחוצה בזכות המוסיקליות שלהם את כל גבולות הז'אנרים באשר הם ללא כל קושי. חבר'ה אם אתם קוראים את הסקירה הזו, תנו להם שמיעה במידה ולא הכרתם אותם, מבחינתי אתם כבר כמעט שם. המשימה שלהם זה לגרום לי לכמותי להכיר אותם, וזה אומר לעשות את דריסת הרגל שלהם מחוץ לחממה המגוננת של פז מגן והיישר אל תוך המועדונים המעופשים של אזור גוש דן. בהצלחה להם שם (וגם בהצלחה לתום הקלידן שעוזב לגרמניה, אל תשכח לתת כיף למורן מגל בהופעותיה שם!).


Shiran

ז'אנר: Groove Metal
להקות דומות: Face Off, My Own Ghost, Nevermore
מה יש פה בקצרה: סולנית מטאל עולה בשמי הארץ שמצוידת באחת מהלהקות הטובות שיש בכלל עם מוסיקה שמשלבת שני סגנונות לכדי שעטנז פורץ דרך.

אוקי תשבו. אם יש להקה אחת שאני יודע שאני לוקח איתי מהערב הזה להמשך הדרך, זו הלהקה של שירן. אני לא הגעתי משוחד, אני מכיר את Ferium עוד מאז שהם ילדים, אבל את שירן אני לא מכיר חוץ משלום-שלום, כך שחוץ מלהיחשף לקליפ עבור השיר Remainלא עשיתי הרבה שיעורי בית. ואז ההופעה הזו נחתה לי כמו מכת מחבט בייסבול לפרצוף. הבמה הגדולה של הביט, הלהקה המקצועית שמנגנת כמו שדים שמתלקחים באש, מגיא גולדנברג אשר כל במה שהוא עולה עליה הוא הופך להיות האדון הבלתי מעורער שלה, דרך השואו והנגינה הבלתי מנוצחים של אלרם בוקסר ועד לעובדה שההרכב חמוש במתופף הטוב ביותר שיש בארצנו כרגע, רון עמר, מגובה ביוני ביטון על הבס שלמד את כל רזי המקצוע כבר, ועל כל זה מנצחת שירן בכריזמה ובחינניות שלא הייתה שנייה לה בכל הערב. נכון, עדי יותר ורסאטילית ממנה והרבה יותר אמוציונאלית, נגה בעלת קול יותר טוב, מורן מוסיקאית כנראה יותר טובה אולי אפילו מאלרם, אבל שום דבר לא מתלכד ביחד להיות להקת מטאל טובה יותר ממה ששירן נתנה על הבמה בערב יום שבת.

בתכלס את הרוב ניתן לזקוף לטובת ההלחם המעולה בין ה-Groove Metal המלודי שאלרם כתב שעליה הולבשה בצורה מצוינת השירה של שירן. אני חושב שבסופו של דבר Shiran היא סנונית פורצת דרך בז'אנר המטאל כולו- כשהיא יוצאת מהפרדיגמה של מטאל נשי ולוקחת חזקה על סגנון שהוא כמעט לחלוטין מובל על ידי גברים או על ידי נשים ששרות כמו גברים, ובאמת נותנת בשורה מיוחדת לכל הז'אנרים. אז כן, אולי בהתחלה מי שיקשיב יבוא ויפסוק "אני מכיר את זה בתכלס, זה כמו לנגן Nevermore או Machine Head רק לשים זמרת במקום זמר, אין בזה משהו מיוחד." וזה לא נכון, הבחירות המלודיות, הפזמונים המצוינים, הדרך בה מוסיקה שהיא בעיקרה בנויה לשאגות ולטוסטסטרון ממשיכה לשרת כפלטפורמה של מלודיה מעודנת אבל עדיין עם המון דרייב ועם המון עוצמה, בהחלט ייתכן שזו תהיה הלהקה שתשבור את כל האנשים האלה שאומרים "אני לא אוהב נשים במוסיקת מטאל שלי".



אני יכול לפאר פה כל שיר ושיר, מ-Warm Winter Day שיר הנושא מה-EP ועד ל-Burden's Off הכובש, אבל אני חושב שאני צריך להתייחס לשני אספקטים עיקריים אחרים בהופעה - הראשון הוא דווקא הבחירה המצוינת בקאבר ל-Nevermore, לשיר Believe In Nothing שהוכיח בדיוק מה המגרש הביתי הווקאלי של גברת שירן בעצמה כאשר היא עשתה זאת יותר טוב ממה ש-Warrel Dane מסוגל לשיר זאת כיום. כמו כן, העובדה שזו הלהקה המלאה היחידה הערב, להוציא את הקאברים של מורן מגל, שבחרה לשתף מוסיקה שלא הם כתבו כדי לעורר את הקהל ולגרום להם לשיר איתם, בהחלט הוכיח שהחבורה הזו רצה כבר עם הרבה קילומטרז' וניסיון והם יודעים טוב מאד איך להלהיב את הקהל ולגרום לו להטות אוזן.

החלק השני הוא השיר The Child שמרכז לדעתי את כל מה שטוב בלהקה הזו במקום אחד. יש פה מלודיית שירה שקורצת ל-Cranberries האלמותית, יש פה ריפים שמרסקים את המאזין כמו מפולת סלעים, יש ברידג' שכל תפקידו זה לשבור את כל מה שלא נשבר עדיין בפזמון - ויש את הפזמון עצמו, שהוא פסגה בפני עצמה. אני מהסס לכתוב פה דברים טובים מדי כדי לא ליצור ציפיית יתר, כי אני מאמין שזו תהיה התוצאה הסופית של סקירה כזו – ציפיות יותר - אבל הפזמון של The Child מרכז לדעתי את כל מה שטוב במטאל מלודי, נשי או לא נשי, ריף מצוין, מלודית גיטרה מעולה ושירה מלודית שעולה למקומות גבוהים נהדרים וגורמת ללחלוחית בעין. לא יודע אם מישהו מחברי הלהקה שם לב, אבל את המילים בפזמון החוזר כבר צעקתי יחד איתם. וזה בעצם כל מה שצריך לומר, שזה עבד.

הסיבה שאני לוקח את הלהקה הזו איתי הלאה, מעבר לעובדה שרצתי לקנות את ה-EP שלהם, היא שדווקא הם ממלאים לי את המשבצת החסרה הזו של הרכב מטאל מלודי ומעולה. שנים שבארץ ישראל המטאל המלודי סובל מנכות רגשית מסוימת, אף אחד לא מצליח לתמרן בין הדרישה הקשה של מאזיני מטאל כבדים למוסיקה שנותנת בראש, לבין מלודיות משכנעות שיצאו ממעגל השבירות הבלתי פוסק. על כל להקת מטאל מלודית אחת יש 10 להקות שרק צורחות שוברות ומשברות. שירן נמצאת על הקו העדין והמאוזן הזה, בצורה מוצלחת באופן פתאומי, בין השירה המלודית לבין המוסיקה השוברת. זה מבחינתי סוג של פלא מקומי.

כן, אני מניח שכעת עלולות להגיע הופעות פחות טובות, עם סאונד פחות טוב, עם פחות מרחב על הבמה, וזה עלול להשפיע. אבל בהופעה הזו כולם היו בשיאם. שירן שוחחה עם הקהל כאילו הם המכרים הכי ותיקים, בצניעות ומתיקות שאי אפשר שלא להתאהב בה, וברגע שהיה צריך עשתה הד באנגינג כאילו אין מחר ונכנסה לתוך השיר והמוסיקה באין מפריע. למרות שזו הופעת הבכורה שלה (אם כי ממש לא של ההרכב) היא חשה בנוח על הבמה כאילו זו ההופעה ה-1000 שלה, ועדיין העבירה את ההתרגשות שלה וגרמה לכל אחד אחר במקום להתרגש איתה ביחד. ההופעה הייתה בדיוק באורך הנכון, עם שירים נהדרים שחלקם הכרתי וחלקם לא, עם קאבר שעורר את כולם בדיוק בזמן ובסופו של דבר חוויה מטאלית נוצצת ונהדרת. באמת שכל הכבוד. אין לי אף תלונה אחת. כמו כן לא אמרתי Ferium פעם אחת. חוץ מהמשפט הזה.

לסיכום, לא שבעתי מההופעה הזו בכלל וממש התבאסתי שהיא הסתיימה ובא לי עוד. מה עוד צריך חוץ מזה?



לגלריית התמונות המלאה

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Dir En Grey – The Insulated World

Slash featuring Myles Kennedy and The Conspirators – Living the Dream

Beyond The Black – Heart of the Hurricane

Anaal Nathrakh – A New Kind of Horror

Behemoth – I Loved You at Your Darkest

Deicide - Overtures of Blasphemy
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

סקירת הופעה:
עושים שמח בהוואנה - סקירת הופעתה של להקת Amaranthe בתל-אביב

כתבה:
הוואקן הראשון שלי

ראיון:
האיש בשחור - ראיון עם Sakis Tolis סולן להקת Rotting Christ

סקירת הופעה:
הרעידו את הסכך: סקירת הופעת The Three Tremors בישראל

סקירת הופעה:
הקיץ של אוזי - סקירת הופעתן של Salvation, Ozzy Zoltak וFatum Aeternum בגגרין

כתבה:
הגיע זמן לכפרות, כפרות. – על האלבומים שמצדיקים בקשת סליחה
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[29/11/2018]
השקט שאחרי הSandstorm
[29/11] פסטישרץ 10
[03/12] Bruce Dickinson במופע ספוקן וורד
[06/12] חג האור פנד לנד חוגג עשור
[13/12] Unleash The Pain בהופעת השקה
[15/12] ערב להקות בBlaze Bar
[20/12] Paradise Lost בישראל
[20/12] Prog & Groove at the Keoss
[03/01] Rite of Passage #2
[09/01] Arcturus בישראל
[20/02] Behemoth בישראל
[25/02] Manowar בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::