19/11/2015
גן העדן האבוד נמצא שוב סיקור הופעתה של Paradise Lost בישראל
מאת: רועי דגני
צילום: אייל פאר

תחילתו של הרומן המתמשך בין להקת Paradise Lost לקהל המקומי החל עוד בראשיתן של שנות התשעים, בתקופה שחברי הלהקה עוד היו חבורת צעירים זבי חוטם בתחילת שנות העשרים לחייהם. צעירים שטרם עיכלו את העובדה שהצליחו להכות גלים עוד בשלב מוקדם יחסית של הקריירה שלהם עם יציאת האלבום Gothic האלמותי, שפילס את דרכם בין יבשות הישר אל המזרח התיכון. Paradise Lost פקדו את ישראל לא פחות משלוש פעמים בתקופה ההיא, תוך התברגותם ההדרגתית במעמד של להקה פורצת דרך במטאל העולמי. מאז, הספיקה הלהקה לבקר בישראל שוב פעמיים בעשור הקודם, בהופעות שהכילו קהל הטרוגני של בוגרי דור הרוקסן לצד המעריצים החדשים שנאספו לחיקה של הלהקה במרוצת השנים שמאז.

שנת 2015 הספיקה להסתמן בתור השנה של Paradise Lost; זאת בעיקר לנוכח אלבומם הארבעה עשר ששוחרר השנה, העונה לשם "The Plague Within". דיבורים סביב חזרה לשורשים פרחו סביב הלהקה עוד בתקופה בה הכריזו חבריה על שובם למטאל אי שם בשנת 2007. "The Plague Within" היה האלבום בו לראשונה מזה שנים העז סולן הלהקה, Nick Holmes לעשות שימוש בשאגות מלוא הגרון, מאותו סוג שאפיין אותו בתחילת דרכה של הלהקה – מה שלכד מחדש את תשומת לבם של מעריצים ותיקים, ועורר את סקרנותם של בני הדור שלא ידע את יוסף. הוסיפו לאלבום שזכה לשלל תשבוחות את ה-DVD הסימפוני העתיד לראות אור בקרוב, ותקבלו תזמון לא פחות ממושלם להופעה של Paradise Lost בישראל.

רבים מאלו שנכחו בהופעתה האחרונה של הלהקה בתל אביב, במועדון האומן 17 (כן, זה באמת קרה) בשנת 2009 בוודאי יזכרו את אותו אירוע ככישלון הפקתי לכל דבר ועניין; החל בקהל שהותר לו לזרום למועדון רק כשלהקת החימום כבר הייתה על הבמה, וכלה בסאונד המזעזע (בלשון המעטה) שניכר שהשפיע גם על המוטיבציה של הלהקה להופיע. יחד עם זאת, החוויה הלא סימפטית לא פגמה בזיכרון הקולקטיבי של הקהל – ובסופו של דבר חביבת הקהל הישראלי ששבה לארץ באחד מהרגעים היותר מוצלחים בקריירה שלה הצליחה לסחוף לא מעט נוכחים להופעה.

ב-19 לנובמבר, ערב הגעתה של הלהקה להופעה במועדון הבארבי, נוצרה אי הבנה קלה עם רבים מהקהל שהיה משוכנעים כי הלהקה תפציע על הבמה כבר בשעה 21:00, על אף שהנושא הובהר מוקדם יותר באותו היום – שעת תחילת ההופעה סומנה כ-22:00 (שעה סטנדרטית להופעות נטולות חימום במועדון הבארבי). ואכן, דקות ספורות לאחר 22:00 המועדון, שהספיק להתמלא עד אפס מקום כבר החשיך - וההופעה החלה.

כיאה להופעה המהווה חלק מסיבוב הופעות לקידום האלבום החדש, Paradise Lost לא חסכו בביצוע שירים מתוכו, כך שההופעה כבר החלה עם השיר No Hope in Sight הפותח את האלבום. חברי הלהקה ניצבו על הבמה במלוא דריכותם, כשכל אחד מהם מקרין שוב את האופי הבימתי המוכר שלו - בסיסט הלהקה Steve Edmondson בחצי-חיוך האופייני לו, לצד Aeron Aedy שהולם בראשו באוויר בעודו נראה כמי ששקוע בחוויה רוחנית, והגיטריסט Greg Mackintosh בפינה השמאלית, מכונס בתוך הגיטרה שלו. את Adrian Erlandsson, המתופף הקבוע של הלהקה (שבין השאר לוקח חלק פעיל ב-At The Gates ו-The Haunted, מה שמסביר את הלו"ז העמוס שלו) החליף המתופף הפיני הצעיר Waltteri Väyrynen (שמתפקד גם על עמדת התופים בהופעות חיות גם ב-Vallenfyre, להקת הדת' מטאל של Greg ו-Adrian). על כל אלו ניצח Nick באמצעות הכריזמה האצילית הידועה שלו, שהפעם לוותה בוורסטיליות ווקאלית בשל השילוב בין שירה מלודית עדינה, שירה גרונית מחוספסת וסדוקה לצד גראולינג עמוק. בניגוד מוחלט לפעם הקודמת בה זכינו לבואם של Paradise Lost – הסאונד היה מתוקתק ונשמע נהדר, ללא כשלים טכניים בולטים. גם הסמפלים המרובים בהם הלהקה עושה שימוש בהופעותיה (בעיקרם של קלידים, כינורות, שירה נשית וערוצי שירה נוספים) השתלבו היטב.

ההופעה של Paradise Lost מתנהלת כהופעת דום / גותיק מטאל כהלכתו – זוהי אינה הופעה לכל אחד. לא מדובר בסוג הלהקות שחורכות מיתרים ומותירות הרס ותוהו ובוהו על הבמה. השירים של Paradise Lost, גם הקצביים שבהם, מתהלכים להם על הבמה בהוד ופאר עוצמתיים שמצליחים לחלחל הישר לנשמה. חברי הלהקה, על אף השוני המסוים בסגנון ההופעה של כל אחד מהם – מציגים דינמיקה נהדרת וקסומה גם בלי לטייל על הבמה, או המהלך המוכר של עמידה זה לצד זה תוך אחיזה בגיטרות באותה הזווית. Nick מצליח לסחוף אחריו את הקהל ללא מאמץ, כשבין לבין הוא שוזר במילותיו אל הקהל את הסרקזם הבריטי השנון שלו. מפעם לפעם הציג Nick את שירי הלהקה, וטרם ביצעו את "Flesh From Bone" ו-"Beneath Broken Earth" בזה אחר זה, הכין את הקהל כי הלהקה הולכת כעת לבצע את השיר המהיר ביותר מהאלבום החדש, ולאחריו את האיטי ביותר. את הלהיט האלמותי של Paradise Lost, שהוא השיר המוכר ביותר של הלהקה לכל הדעות, "As I Die", הציג כשיר מאוד אומלל, אך יחד עם זאת קצבי.

מעבר לשירים המתבקשים מהאלבום החדש, הסטליסט היה מעט שונה מהצפוי - מה שהתקבל בקרב הקהל באמביוולנטיות משהו; במקום שיר הנושא של "Gothic" ו/או Eternal"" ההמנוני, ביצעו Paradise Lost את "The Painless" הנפלא, אך המוכר פחות. במקום הלהיטים הקבועים מהאלבום Icon, הלוא הם "Embers Fire" ו-True Belief"", התנגן לו השיר "Widow". לא מעט שירים מוכרים ואהובים, שמהווים חלק מסממני ההיכר של Paradise Lost, דוגמת "One Second" ו-"Forever Failure" נפקדו באלגנטיות מההופעה המדוברת גם כן. Love it or hate it – זהו חלק מנוסחת הופעותיה של הלהקה – לא לחזור על אותו הניגון הקבוע, אותו סטליסט צפוי בתוספת כמה שירים עדכניים – אלא גיוון רבתי. הם אינם מסתפקים בתיבול ההופעות שלהם בקלאסיקות המתבקשות בהכרח, אלא נוהגים להעניק נציגות הולמת למרבית האלבומים ברפרטואר המכובד של ההרכב. זהו מהלך שאמנם פחות מדבר למעריצים מזדמנים, אך עבור הקהל האדוק של הלהקה – לזכות בשירים כמו "The Painless" או "Widow" בהופעה זהו מעדן של ממש. גם תקופות מאוחרות יותר ברקורד של Paradise Lost לא נשתכחו להן מאחור – ובמהלך ההופעה הבליחו להם גם שירים משנות האלפיים דוגמת "Praise Lamented Shade" ו-"Erased". מוכרח להודות שבאיזשהו מקום ציפיתי לכל הפחות לשיר או שניים מהאלבום הקודם (והמצוין) של הלהקה, "Tragic Idol" – אך כשמדובר בסטליסט שמעבר לשירים מהאלבום החדש מכיל בתוכו בסך הכל ייצוג לשבעה אלבומים מתוך רקורד של שלושה עשר (שמונה אלבומים אם אינכם קטנוניים כמותי, ומחשיבים את "As I Die" לחלק מהאלבום "Shades of God" – על אף שבמקור שוחרר כחלק מ-EP נפרד ונכלל בנ"ל לראשונה באלבום רק בגרסת הדיסק המאוחרת יותר) – לא מצאתי כל סיבה להלין על כך.

לקראת סופו של המופע ירדה הלהקה מהבמה ושבה על מנת לבצע הדרן שכלל ארבעה שירים נוספים. מעבר ל-"Return to The Sun" האפי שחותם גם את האלבום ו-"An Eternity of Lies" הקליט שכבר הסתמן לו כלהיט נוסף של האלבום, היו אלו "Faith Divides Us – Death Unites Us" מתוך האלבום בעל השם הזהה. הסטליסט נסגר בלהיט הקלאסי "Say Just Words" – אחד משיריה האהובים של הלהקה על אף היותו חלק מדריסת הרגל שלה בנוף הבלתי מטאלי, שחותם כל הופעה של ההרכב בתקופה האחרונה; וזכה למלוא שיתוף הפעולה מצד הקהל.

בשלב זה ההופעה הייתה אמורה להסתיים, ההפקה הייתה אמורה לקפל את הבאסטה והקהל כבר החל לנהור החוצה, ובכן – לפחות חלקו. רבים מאיתנו היו צמאים לעוד מהלהקה האהובה, וקריאות "we want more" הציפו את מועדון הבארבי. במהלך דיי ספונטני עלתה הלהקה לשיר נוסף – היה זה "The Last Time" האדיר מתוך האלבום "Draconian Times". היה מדובר בהדרן שני שמהווה תקדים בסיבוב ההופעות הנוכחי (Paradise Lost ביצעו את השיר מאז גם בשתי הופעות ביוון) והפתעה נהדרת לקהל המעריצים החדש והוותיק כאחד. סגירה נהדרת להופעה מוצלחת של Paradise Lost, ואולי אף המוצלחת ביותר מאז ימי הרוקסן העליזים.

הדעות על הופעתם האחרונה של Paradise Lost ככל הנראה חלוקות – אך עבורי היה מדובר בחוויה מכוננת ונפלאה, גם כאשר מדובר בפעם החמישית בה זכיתי לראות את חמשת המופלאים על הבמה. יש לציין את המגמה החיובית אליה נסקו הפקותיו של ישי שוורץ, שהיה ניתן להבחין בה גם בהופעותיהן של Naglfar ו-Cannibal Corpse שהפיק מוקדם יותר השנה – בין אם מבחינת סאונד, עמידה בזמנים ואפס תקלות. Paradise Lost מצדם נשמעו רעננים מתמיד והותירו טעם של עוד וציפייה לביקור נוסף בעתיד הקרוב. מדהים לחשוב איך שתצוגה חיה של מוזיקה עתירת מלנכוליה ודכדוך הצליחה להשאיר אותי בהתלהבות מתמשכת אל תוך סוף השבוע שהגיע ישר אחריה.

לגלריית התמונות המלאה