17/12/2015
קלאש אוף דה טייטאנז – סיקור הופעת ה Titans Of Metal בישראל
מאת: אלון מיאסניקוב
צילום: שרון שפירא

לפני שבועיים וקצת ראיתי משהו לא יאמן.

מול 800 איש בלבד, עמדו כמה מטובי סולני ונגני המטאל ובמשך כמעט 4 שעות נתנו את הלב והנשמה במופע שהוא חלום רטוב של כל חובב ז'אנר המטאל המסורתי באשר הוא.

הטייטאנז אוף מטאל נשמע כמו קונספט גדול ומבהיל בהתחלה, הוא נולד כתחליף לאותה חזיון תעתועים שנקרא ה Metal All Stars, אותו סיבוב הופעות מרהיב עין שהתגלה כלא יותר מתרמית של מפיק אמריקאי בשם Gabe Reed שלאחר מעשה התגלה כרמאי סדרתי שהונה כבר לא מעט מפיקי הופעות ברחבי העולם.

כמעט שנה לאחר שהעסק התמוטט וחברת פרוגסטייג' כתוצאה מכך הפסידה מאות אלפי שקלים, הם הודיעו על הטייטאנז, ובמבט ראשון – זה היה נראה טוב מכדי להיות אמיתי.

נכון, לא היה שם זאק ווילד – שכנראה נכווה גם הוא ממעללי אותו גייב ריד והחליט לא לשתף פעולה יותר בכל מיני הרפתקאות מסוג זה, אבל צ'אק בילי – סולנה האגדי של Testament היה שם, יורן לנדה, אולי גדול סולני ההארד רוק הנוכחי בעולם גם, מאתס לוון, מי ששר בכמה מהרכבי מטאל ענקיים ואיך שהוא עדיין לא הפך לשם מוכר – גם, ועוד רשימה ארוכה של נגנים וסולנים שכל מי שמבין דבר או שניים הבין את כמות הכשרון ששם.

למישהו כמוני, שגדל על המטאל האירופאי, על להקות כמו Helloween, Gamma Ray, Judas Priest וכו' – זה היה כמו חלום שהתגשם. זה היה משהו שלא יכולתי להאמין שאני אראה בישראל, והאמת שגם לא במקום אחר בעולם. הרגע הזה שעלו על הבימה אולי ג'ון רות' האגדי, ממקימי הסקורפיונז ומי שנחשב לאחד מראשוני ז'אנר הנגינה הניאו קלאסי בגיטרה חשמלית, ואיתו מאתס לוון, סולן של Malmsteen ו Therion בין השאר – ולצידו יורן לנדה, מטובי הסולנים של המאה הנוכחית, וביחד ביצעו את Smoke on The Water.. זה היה יותר מסתם הופעה טובה, זה היה רגע מכונן בתולדות הז'אנר שאני עדיין לא קולט שנכחתי בו.

קצר המקום ובאמת שאין כוח לפרט את עומס הכשרון שהיה בערב. החל מריפר שנתן כמה ביצועים מדוייקים ביותר לשירים של ג'ודאס ושל סאבאת', וכהרגלו החזיק את הקהל בכף ידו והתגלה שוב לא רק כסולן מצויין אלא גם כפרורמר בחסד, דרך אולי שעלה אחריו והפגין יכולת נגינה מהסוג שאתה יודע שיש אולי 10 כמוהו בעולם כיום שניתן להשוות אליו.

זה המשיך עם יורן, חביב, חייכן – ואיך שהוא פותח את הגרון אתה מבין מה הרגישו אלו ששמעו את דויד קברדייל בשנות השבעים והשמונים – כשהוא היה בשיאו, קול שהוא מתנה משמיים ולא רק אביזר מוזיקלי.

מתס לוון הוא סולן לא פחות טוב, אין לו את הגרנדיוזיות של יורן אבל ווקאלית הוא לא נופל ממנו, והוא נתן ביצוע מהדהד ל Black Night של Purple ולפני כן ל Crazy Train של אוזי, ובשניהם הוא פשוט השמיד את המקום.

הקטעים של Nightwish היו המינוס היחיד מבחינתי בערב, אנט אולזון נראית טוב, נשמעת טוב מאד, אבל ההרכב המלווה – על טהרת הישראלים, לא הצליח לעמוד במשימה. מיעוט החזרות היה ברור, אבל אם המקצועיות של האמנים מחו"ל פיצתה על זה, אלו הישראלים לא הצליחו לסחוב בלי הכנות.

ראלף שיפרס התגלה לא רק כקול ענק, אלא גם כעוד פריפורמר חזק שהחזיק את הקהל בכף ידו, וכשהוא פרץ עם I Want Out הקלאסי של Helloween, שאותו הוא ביצע במשך שנים ארוכות עם Gamma Ray ועם Kai Hansen שכתב אותו – זה היה לא פחות ממחשמל.

אני חייב לומר שהתאכזבתי מחוסר המוכרות של הקהל עם שתי אגדות הגיטרה מייקל דנר והאנק שרמן – הלא הם Merciful Fate, הם ביצעו שתי קלאסיקות של הלהקה עם הסולן החדש שון פק, שנתן הופעה מטורפת – והקהל היה בעיקר אדיש למופע המוזיקלי המדהים שניצב מולו.

על עמדת התיפוף ישב אחד ממתופפי המטאל הטכני הטובים בעולם – האנס גרוסמן, שביצע את כל השירים שלו בדיוק מוחלט, וגם כאן הוא לא פישל.

רק כשהחבורה עברה לביצוע של Paranoid של סאבאת' הקהל התעורר והגיב לשיר, לצערי – זה היה קצת מידי ומאוחר מידי.

רגע מרגש אחד במהלך הערב שבלט במיוחד היה לפני הביצוע האדיר של החבורה ל Hail and Kill של Manowar.

רוס The Boss פרידמן, ממקימי Manowar ומי שניגן בכל אלבומיה הגדולים בשנות השמונים - עצר כדי לתת נאום קצר ונרגש על עד כמה הוא שמח להגיע לראשונה לישראל, בקול ניחר מהתרגשות הוא צרח Fuck The BDS ו Fuck Roger Waters ואז - במהלך הסולו שלו, גם פתח ברגע מאולתר של נגינת "התקווה".

משהו ששמעתי אחרי זה מההפקה היה, שהם נתקלו בו מאחרי הקלעים, לפני העליה לבימה, כשהוא בוכה. "מה קרה?" הם שאלו, ורוס השיב בדמעות שאחרי 62 שנה, הוא מרגיש לראשונה שהוא באמת הגיע הביתה. אתם מבינים את החשיבות של ההופעה והאירוע למוזיקאי האדיר הזה.

הטירוף המשיך עם צ'אק בילי, שעלה לבימה עם אלכס זבולון מ The Fading ועם כריס אמות', אחיו המוכשר לא פחות של מייק אמות' מ Arch Enemy ומי שניגן ברוב אלבומי הלהקה. גיטריסט מדהים, שביצע את 2 השירים של Testament שעשה בילי בדיוק מוחלט.

השיר השלישי היא קאבר ל Am I Evil של Diamond Head, שמוכר בעיקר בזכות הביצוע של Metallica, וזה היה מדהים, הקהל איבד עשתונות לחלוטין ובילי פשוט פירק את המקום לגורמים.

עם סיום הערב, כשכל 20 ומשהו המוזיקאים עלו על הבימה, הייתה אווירה של תדהמה. אני לא חושב שמישהו מ 800 הנוכחים הצליח לעכל מה הוא ראה שם.

אני, כמי ששומע את המוזיקה הזו כמעט 30 שנה וחי ונושם אותה, בקושי עיכלתי את הגדולה של האירוע הזה, את כמות הכשרון ואת הביצועים המדהימים שראיתי.

לחשוב שרק 800 איש היו שם, מתוך אלפי אוהבי ז'אנר המטאל בישראל רק 800 קמו מהספה ובאו לראות את הדבר המדהים הזה – זו תעודת עניות לז'אנר בארץ ולאותם אלו שלא הגיעו. לא משנה מי אתה, מה אתה ומה עשית, אם לא הייתם שם – פספסת בגדול.

4 שעות של מטאל, אוזניים מצלצלות, גב וצוואר תפוסים – ובעיקר תחושת הנאה בלתי ניתנת לדיכוי, זו התוצאה הסופית בשבילי של הטייאנז אוף מטאל ישראל. היה מטורף.

לגלריית התמונות המלאה