26/03/2016
ערב סלאדג', סטונר וטינופת במרתף
מאת: ירון הורינג
צילום: ירון הורינג

את בן בליעל אתם מכירים? לא, אני לא מדבר על כינוי גנאי כללי לאיזו טינופת אנושית, אלא לבן, בחור לא רע בכלל שאוהב לספר סיפורים, הוא עושה את זה באמצעות דף הפייסבוק שלו. אני חושב שככה הכרתי אותו, עוד כשניגן עם ההרכב הקודם שלו. אבל מאז שהוא מנגן בס עם KNEES PLEASE אנחנו מדברים ואני אומר לעצמו שאני חייב לראות אותם בלייב. בכלל, הלהקה של בן והלהקות שהוא נוהג להפיע לצידן נמצאות באזור אפלולי בסצינת המטאל\רוק\הארדקור\אלטרנטיב\טכנו\יורו טראנס. בגדול מדובר בלהקות שרוקדות על קצוות הז'אנר המפולח והמפולג שלנו ונהנות מעמימות ז'אנרית. אז סוף סוף בן וחבורת הברכיים שלו הזיזה את עצמה לחיפה, צירפה את דוקטאלון ועוד שני הרכבים אנונימיים ועשתה מזה ערב הופעות, אז הלכתי כשאני חמוש במצלמה ופנקס וירטואלי.

הערב כולו התרחש במרתף, המרתף הוא סוג של מועדון מתחדש בחיפה, האיש שעומד מאחורי הגירסא הנוכחית שלו הוא ראלף הובר (לשעבר Useless i.d,Standstill) מוזיקאי ואיש סאונד די מוכר בחיפה וסה"כ יצא לו אחלה מקום. הוא גדול מספיק ובנוי לא רע להופעות מטאל\פאנק ושאר ירקות, הבמה נמוכה יחסית ונותנת לקהל את התחושה שהוא חלק מההופעה.


Zefet

זפת היו הראשונים לתפוס את הבמה, מדובר בטריו אינסטרומנטלי לחלוטין שעלה על הבמה בלי דאווין ואחרי כיוון כלים קל פשוט התחיל לנגן. הסאונד של זפת נבנה לאט לאט כשהוא מתחיל בנגינת גיטרה בודדה, שמתי לב פתאום שאין אפילו מיקרופון שירה אחד על הבמה, מה שאומר שאין מה לחכות לצליל שירה. הסאונד שנוצר היה בעל גוון סיקסטיז בריטי על מצע רועש.

השיר הראשון נגמר והגיטריסט מציג את חברי הלהקה, כל זה נעשה בצעקות, כי הרי כבר אמרנו שאין מיקרופון על הבמה. השיר השני לקח את האפקט ההזוי מדרגה אחת למעלה, סאונד הגיטרה הזכיר נגינת עוגב עוצמתית ואפלה, התופים היו עמוקים ומהירים וכשחשבתי שהסאונד לא יכול לקבל תפנית הזויה יותר, הופיעה קשה כינור בידו של הגיטריסט והפכה את הסאונד למשהו לא מהעולם הזה.

אווירת הטריפ הפכה את המעקב אחרי סדר השירים לקשה יותר ויותר, בס דומיננטי במיוחד של בסיסט הלהקה (בחור מוכשר בשם שי דיאמנט) נרשם בשיר השלישי. יכול להיות שהיו עוד שירים בין השיר השלישי לשיר האחרון, אבל מאוד יכול להיות שלא. השיר האחרון התחיל גם הוא בבס מדהים והתקדם ונבנה במהירות שיא להזיה עגולה וספירלית שנשמעת כמעט כמו צליל אזעקה. לקראת סוף השיר הסאונד התפתח לכיון שנשמע כמו הכלאה בין מטאליקה בתקופה הת`ראש שלהם לטריפ של אסיד.

ואנקדוטה קטנה על המתופף של זפת, מכירים את סרטון האינטרנט על מתופף בלהקת חתונה שמתנהל כמו מתופף מטאל פסיכי? אז המתופף של זפת נראה כמו ילד טוב ורגוע, אבל פאק,הוא אנרגטי ומדהים ביכולות שלו.

Orbs

אורבז היו ההרכב השני לעלות, ואם חשבתי שזפת היו מינימליסטיים, אורבז ניצחו אותם, מדובר בזוג, דני- בחור מבוגר עם גיטרת Flying V אדומה וזקן אפור ומכובד ועדי- מתופף כבד וגדול חמוש בזוג מקלות וטון וחצי אנרגיה.

הבועות מתחילות לנגן את השיר הראשון והסאונד שלהם כבד כבד ואיטי במיוחד, ניו אורלינס סטייל, הזקן לא נמצא שם לחינם, המראה והסאונד משלימים זה את זה, זהו סטונר\סלאדג' מינימליסטי וכובש.
השיר השני שלהם מתחיל בנגינה שמזכירה דואט של ג'זיסטים, דני מנגן רק על התווים הנמוכים והסאונד הוא של בס, הקצב עולה ויורד ונע על כל המרחב ממהיר ומבולגן ועד לאיטי ומדוייק. הם מתקדמים אל השיר השלישי, ופתאום כשדני משחרר מדי פעם צעקה אני מבין שעד כה הכל היה אינסטרומנטלי לחלוטין.

מתישהו במהלך ההופעה הבועות ניגנו קאבר Crowbar, אני באמת לא יודע להגיד מתי ובאיזה סדר, כשמצלמים ומסקרים ביחד ערב באווירה שכזו משהו בחוש הזמן והסדר משתבש, אני מתנצל.

שיר נוסף של הבועות התחיל כמו גירסא מטונפת של Guerilla Radio של RATM, הצצה מדוייקת יותר בעדי, המתופף של הדואו מרכזת אור זרקור על שיטת התיפוף שלו- מכות, הבחור פשוט מרביץ לתופים, אירועי פוגו קטנים מתחילים להרשם סוף סוף, נראה שהערב הזה הולך אל מקום טוב יותר.

שניה לפני שנדבר על ההרכב הבא, מילה קטנה על חילופי הלהקות, ראיתי לא מעט הופעות\ערבי להקות\פסטיבלים\מיני פסטיבלים בארץ, החילופים בעולם המטאל הם תמיד איטיים ומגושמים יותר, איכשהו כאן בשולי המטאל דברים זזו מהר יותר, סחטיין על המארגנים.

Knees Please

ההרכב השלישי, הבייבי של בן הבליעל מהפסקה הראשונה עלה על הבמה. גם פה מדובר בטריאו, בן על הבס, אלכס על שירה וגיטרה ודוד על התופים.

השיר הראשון מתחיל להתנגן והסאונד שלהם הוא סאונד גראנג`י ואיטי איטי, הבס והתופים דומיננטיים במיוחד, כמו במקרה של ZEFET, הלהקה הראשונה שהופיעה, הסאונד שלהם נבנה לאט לאט עד שהגיע לכאוס קטלני ומוחלט. השיר השני של הברכיים מתחיל בבס ותופים עמוקים והופכי בטן, השירה של אלכס הופכת להיות גרונית ועמוקה יותר והקצב חותך את הבשר, סחטיין על חטיבת הקצב של הברכיים. הלהקה הזו היא הראשונה מהלהקות שהופיעו באותו הערב שמתאפיינת בנוכחות בימתית אמיתית ובכריזמה יוצאת דופן, זו אחת הלהקות הראשונות שיצא לי לראות שלכל חברי הלהקה יש חלק שווה בתפיסת הבמה. השיר השלישי של הברכיים נשלט גם הוא על ידי הבס האגרסיבי של בן ועל ידי התופים האלימים של דוד שהופכים לעמוקים ובעלי יכולת הרעדה לפרקים.

השירים מתקצרים ככל שההופעה מתקדמת,השיר הבא מתחיל כמו Rooster של Alice In Chains (אני ועולם האסוציאתיות שלי, אין מה לעשות) ולאט לאט צובר ארס עם השירה של אלכס, עוצמה עם הבס של בן וקצב עם התוף של דוד, יופי של קטע. קצת לפני סוף השיר בן עובר לנגינת יוגה על הרצפה, מחווה לסנדקי הגראנג' או סתם כי בא לו, אני לא שופט.

השיר הבא (שוב, אבדה לי הספירה) היה פחות מוצלח ביצועית, אלכס קצת זייף, ואז הגיע לו קטע בס קצר שהעביר אותנו אל שיר בקצב נעים וחד, פאנקי קצת ומתובל בשירה גרונית ונעימה. סיאטל סטייל.
המלודיה פה הייתה גראנג`ית ממש ופשוט נהדרת.

אני לא אספר לכם שהשיר הבא נפתח בבס דומיננטי, כבר נהיה מיותר לדבר על בס דומיננטי ונראה לי שהבנתם שזה חלק מהסאונד הכללי של הברכיים. השירה שם עברה בין צרחות אימים לשירה נסתרת ואיטית, צללה עוד ועוד לעומק עד שהסאונד המשיך והעמיק לכיוון באסים עמוקים ומנסרים.
הברכיים סגרו את ההופעה שלהם וירדו אחר כבוד כשהם מפנים את המקום לדוקטלון.

Dukatalon

על דוקטלון שמעתי הרבה ושמעתי אותם מעט ברשת לפני כן, לא יצא לי להיות בהופעה שלהם עד כה, ולמעשה, הם היו הסיבה העיקרית שגרמה לי לגרור את התחת העצל שלי למרתפי חיפה, הם והברכיים.
דוקטלון היו האחרונים, גם פה מדובר בשלישיה, סולן על גיטרה, בסיסט ומתופף אנרגטי ומוזר במיוחד שעלה על הבמה וזרק כסף מזוייף על חדר ריק כמעט. החדר התמלא במהירות לצלילי נגינת השלישיה המטורפת הזו. שלישה של סלאדג' כבד כבד, אגרסיבי ולא מתפשר.

דוקטלון מתחילים לנגן ואני עומד שם המום, השיר הראשון פשוט היכה אותי בפרצוף. הסאונד שלהם רעיל וארסי, בועט ואגרסיבי, השיר השני והשלישי עברו ואני עומד המום, לא יודע איך לעכל את מה שאני רואה ושומע. אני עומד צמוד לבמה, האוויר מהרמקולים מכה בי ואני עומד שם ופשוט רוצה עוד מכות, תנו לי עוד מהרעל המטורף הזה. הסולן של דוקטלון שואג אמת, ריח מתקתק של גראס עומד באויר, הבסים מנתרים ומכים אותי בבטן ובשיר הרביעי התופים מגיעים לקצב שיא. השיר החמישי מתפשר קצת על חומת הגיטרות והרעש ונותן מקום של כבוד לגיטרה של הסולן, המתופף מעודד ומעורר את הקהל וזורק כסף מזוייף מאחור.

המתקפה של דוקטלון נמשכת ועוד שיר מתחיל בבס מצלצלת ובקצב תופים מהיר במיוחד, השירה הארסית של צפריר ממשיכה להכות והרמקולים מעיפים אותי מטר וחצי אחורה, ולאט לאט הסאונד הכללי של השיר מתגייס לאחד בקטעים מסויימים, בשלב הזה נדמה לי שכאילו הבסיסט מכה בבס בול על קצב התוף. השיר הבא מתחיל במלודיה שמזכירה מערבון ישן, לצלילי מחיאות כפיים וקונפטי (באדיבות המתופף מלא המוטיבציה) הקצב מתחיל לסדר לנו את האיברים הפנימיים מחדש.

דוקטלון מכריזים שהגענו לשיר האחרון, הוא נע בין מלודיה הימנונית כמעט לאגרסיה מפלצתית של בס מנסרת ותופים מרסקים. הנשימה שלי הופכת לכבדה יותר ויותר, אני כבר מוריד את המצלמה וסוגר את הפנקס שלי כשמסתבר שהשיר האחרון לא היה באמת אחרון, יש הדרן! בחיים לא שמחתי כל כך מהדרן. צפריר אומר שמדובר בשיר ישן יותר, אני לא יודע, לי הכל פה חדש, אני לא מצליח לזהות שום דבר ששמעתי ברשת לפני כן. מדובר בשיר בלי התחלה, השיר מתחיל ישר מהאמצע עם ריף מפלצתי שסוחב את כל הקטע על גבו הרחב, השיר רץ בטיל, בקטעים מסויימים הוא עוצר בבת אחת ועולה שוב לשיא רק כדי ליפול ולעלות שוב.

ווואו.


לסיכום

היה באמת אחלה ערב, הוא נע מהקל (יחסית, הכל יחסי) אל הכבד בבניה מצויינת של סאונד, כמות שירה, (מאינסטורמנטלי לחלוטין דרך קצת שירה ועד לשירה משמעותית ואגרסיבית) ותפיסה מוזיקלית של המונח מינימיליזם. החילופים נעשו בצורה מהירה ומקצועית והסאונד הכללי היה סבבה לגמרי, התאורה הייתה זוועתית לחלוטין ברובו המוחלט של הערב, אבל זה רק מצידו הצילומי\מקצועי של העניין. אני מניח שהקהל היה סבבה עם החושך הכמעט מוחלט ששרר שם.

ואני? אני שמח שיצא לי להכיר ארבעה הרכבים שלא הכרתי לפני כן (שניים מעט ושניים בכלל לא) וממליץ לכם לעשות כמוני, לכו לראות הופעות מקומיות, כמה שיותר.

לגלריית התמונות המלאה