Main Menu
Main: Interviews | Articles | News
Reviews: Albums | DVD | Shows
Scene: Events | Photos | Forums
Misc: Updates | Movies | Videos
About: Magazine | The Staff
Advertise: Events | News
Dusturbed
Graspop
Feed Us Go Hebrew Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Concert Reviews ::

08/09/2016
שרדו לספר את הסיפור - מחווה ל-Nightwish
מאת: יותם דפיילר
צילום: אלכס ימפולסקי

כאשר מדברים איתי על ערבי מחווה מטאליים אני הראשון לעמוד בשורה ולראות. הסיבה שלי היא מטומטמת יותר מכל שאר הסיבות של כל האחרים. אני ממש אוהב קאברים. היו לי יותר מ-100 אלבומי מחווה ללהקות שאני אוהב בביצועים שהם בבירור פחות טובים מהמקור רק כי אני ממש אוהב קאברים. אני אוהב לראות להקה שמראה שהיא אוהבת מוסיקה שלא היא כותבת. יש בזה משהו צנוע, מרשים, מקרב ומחבר ללהקה, כמעט כמו לשמוע סיפור חיים קצר דרך המוסיקה. אז גם אירועי מחווה הם משהו שלרוב עושים אך ורק מאהבה. היו מקרים, במיוחד בישראל - ממלכה פריפריאלית שמצליחה לאסוף אמני ענק בדרך כלל רק בתקופות הכי מפוקפקות שלהם, כמו Carcass לפני תור הזהב, The Gathering לפני השירה הנשית, Iron Maiden בהופעת בכורה עם Blaze Bailey ו-Nightwish רק בתור בדיקת קרקע ל-Annete Louzon שמי שלא עקב על ההתרחשויות בשנים האחרונות, כבר מזמן לא בלהקה. אז הופעת מחווה ל-Nightwish מרגישה טבעית כמו הרצון לראות איחוד של ההרכב המקורי, ולו להופעה אחת. יש משהו בניסיון לגעת בחלומות של אחרים שהוא מרתק, אפילו מבחינה אנתרופולוגית.

אבל למזלי הגדול אני אנתרופולוג כמו שאני מדען טילים. אני פה לדבר על המוסיקה, לא על החוויה הרוחנית שמלווה אותה ולא על ההשלכות הסוציו-אקנומיות של אירועי מחווה (אם כי אני אשמח לחפור על זה בהזדמנות אחרת). טוב לראות שהסצינה הסימפונית מקבלת את הכבוד הראוי לה עם ערב מחווה שהולם את הדרישות שלה. הסצינה של המטאל הסימפוני בישראל הולכת וצומחת בלי סוף, ולהקות עם שירה נשית הופכות להיות מהעוף המוזר של הסצינה כמעט לנחלת הכלל. השאלה שעולה היא האם יוכלו כמה חבר'ה עם ניסיון במה מאד מועט להצליח לטרוף את 400 האנשים שהגיעו עם שירים שהם בלי ספק גדולים המחיים?

לפני כשנה וקצת החליטו רן המאירי, גיא ברודר ורעות ללוש שהם רוצים לארגן מחווה ל-Nightwish. ומה שלא היה קצר להם באהבה היה קצר להם קצת בניסיון. רעות הספיקה להופיעה עם להקתה Scarlet רק פעם אחת לפני כן, ורן וגיא מעולם לא ראו את הבמה מהצד הנכון של המוניטורים. למזלם הם לווו בבסיסט מצוין בשם ויאם עזאם שניגן כמו מלך והופיע כמו מלך ובכלל החזיקה את כל מה שקרה על הבמה על הכתפיים שלו. הם צירפו את עומר פורמן שגדל על השירים של הלהקה הזו ויכול לנגן כל שיר של Nightwish מתוך שינה. הם צירפו לא מתופף אחד אלא שניים - גם את יהל גולדשטיין שיש לו כבר ניסיון של טור באמתחתו וגם את טומי טננבוים שבאמת הפליא והפתיע כמתופף מצוין לאורך כל הסט שלו. אבל אני חושב שההפתעה הגדולה הייתה גם המקהלה המעולה שאורגנה במהירות ובסופר מקצועיות על ידי נועה גרומן (סולנית Scardust) והופעות האורח שלה ושל אורחים נוספים שהפכו את האירוע מלנגן Nightwish מול כמה חברים בפפאיטו לאירוע של 400 איש בבסקולה.

ראשית, נתייחס להפקה. אני חושב שהמועדון לא היה ערוך לכמות כזו של אנשים, אולי למחצית מהם. זה התבטא בתור בכניסה, בתור בבאר, בתור בשירותים - בכל מקום. אבל שאילו יהיו הצרות שלנו. זה גרם לעיכוב של כחצי שעה בלוח הזמנים אך למרות העיכוב ההפקה הוכיחה את עצמה כיעילה והאירוע התחיל בדיוק ב-22:00, כאשר האינטרו החל להתנגן והאורות כבו.



ההופעה התחילה עם יריית הפתיחה של אלבומה המפורסם ביותר של Nightwish, הלא הוא Once, עם השיר הבומבסטי Dark Chest of Wonders. על הבמה עומר פורמן שטף את האולם עם צלילי תזמורת כאשר רן וגיא הגיטריסטים שלפו את הריפים המתבקשים. הסאונד בשלב זה היה עדיין מעט רעוע. הקלידים היו בכל מקום ואף אחת מהגיטרות לא השתרבבה מתחת למסך הסימפוניה העמוס. אפילו התופים הרועמים של יהל גולדשטיין התקשו להגיע אל הקהל. הדבר היחיד שסידר את קצב ההופעה היה בעצם המקהלה המופתית בניצוחה של נועה גרומן.

אני חושב שאם היה משהו שממש מייחד את ההופעה הזו, מעבר לעובדה שלא נוגנו פה פלייבקים, הוא עניין המקהלה. השמינייה הזו אשר נקראה לכבוד האירוע Ocean's Soul - פשוט הוכיחה שני דברים עיקריים. הראשון, שנועה גרומן היא לא רק זמרת בחסד עליון, אלא רק גם מנצחת ומתזמרת ברמה פנומנאלית. זה אולי נראה פשוט על הנייר לכתוב תזמורים ולסדר את כל תפקידי המקהלה למשך הופעה שלמה בתפקידים שונים, אבל מדובר במלאכה שאפתנית עד כדי מטורפת, והעובדה שגרומן חברה אל ההפקה בשלב מאוחר בעבודה שלהם היא בגדר נס שהביצוע של המקהלה היה הדבר המופתי ביותר בכל הערב. אני כבר רגיל לשמוע מקהלות כשמדובר בנועה גרומן. בשתי הופעות דרמטיות בקריירה של להקת האם שלה, Scardust, כבר הוצבו ארבע בנות וארבעה בנים על מנת להעשיר את המוסיקה בקולות אנושיים, אבל במה שיכול להדמות כטירוף של מלחינה ומבצעת משוגעת כמו גרומן, הספק נעלם כאשר המקהלה עשתה את מלאכתה נאמנה ואף יותר מזה.

אחרי הפתיח המהולל של השיר עלתה רעות ללוש לבמה, שיער אדום כיין וקול מלטף ורועד מעט מההתרגשות. פתאום הבינה העלמה שהיא מופיעה מול קהל של 400 איש שבא לראות אותה מבצעת את השירים שהיא גדלה עליהם. יחסית לעובדה שזו ההופעה השנייה או לכל היותר השלישית של הגברת, אפשר לומר בכנות שהיא עשתה עבודה מרשימה. כן, היו זיופים פה ושם, אבל גם Tarja בעצמה הייתה מזייפת, בתקופה הרבה יותר מאוחרת בקריירה שלה, אז לכל הפחות אפשר לומר שהייתה פה סוג של נאמנות למקור. הקול של ללוש קטיפתי ועדין, ולפני שהגבירו אותה נדמה היה שהיא נבלעת לחלוטין בקולה של המקהלה. להוסיף לכך שהשיר Dark Chest of Wonders הוקלט עם מקהלה שמורכבת מ-Tarja בלבד, זה כמעט והגיוני לצפות שהקול יסתנכרן, אבל פה הנפלאות של המקהלה באמת זרחו - כאשר הוכנסו תפקידים ש-Tarja לא מסוגלת לבצע (כמו תפקידי האלט או בעצם כל הצד הגברי של המקהלה) כנראה כדי לעבות את התפקיד הדקיק בהוויתו לכבוד הבמה עצמה כאשר ההרכב מתעקש לא להגיש שום פלייבק ושום ניגון מתוך הקלטה מוכנה מראש לאחר האינטרו. לקראת הקרשנדו הכבד של השיר הסאונד מעט מתאפס והגיטרות חוזרות לצאת החוצה. הכניסה אינה מדויקת, נדמה שגולדשטיין קצת הולך לאיבוד על הבמה, אבל ויאם הבסיסט מתיישר איתו והמוסיקה עולה בחזרה למסלול.

השיר הראשון עבר בהצלחה מסוימת, אם כי עם קצת חריקות. ובמעבר בין השירים מתגלית החולשה האמיתית של ההרכב. רעות ללוש ורן המאירי נעלמים לחלוטין כאשר הם לא מנגנים, מנסים לדבר אל הקהל בווליום של נחליאלי, והביטחון העצמי כאילו מתפוגג לו. הסאונד עדיין איננו מסודר באופן חד משמעי, וזה מובן - כי להגביר 17 כלים ומיקרופונים על במה אחת זה חתיכת כאב ראש ויש אין סוף פידבקים בהתחלה. אבל אחרי רגיעה קלה רעות ממשיכה אל השיר הבא. היא ורן אומרים משהו אבל זה נעלם לחלוטין ולא מגיע לקהל. רק כאשר המקהלה מתחילה ביחד עם עומר פורמן את הפתיחה של Planet Hell, אפשר להבין לאן ההופעה ממשיכה להתגלגל. בשיר הזה רעות פורחת הרבה יותר, וגם רן המאירי לוקח את התפקיד של Marco בנוגע לשירה גברית. זה לא חף מטעויות אבל הפער בין איך שהלהקה נשמעת כשהיא מנגנת לעומת איך הם נשמעים כאשר הם מנסים לדבר עם הקהל הוא שמיים וארץ, ומבחינה מוסיקלית אפשר לסמן את השיר גם כהצלחה.



Planet Hell הוא יצירה מהיותר כבדות והיותר בומבסטיות של Nightwish וזה כבר מרגיש כאילו אנחנו מתנהלים בסימן Once גם כאשר אנחנו חוצים לאחד מהלהיטים הרומנטיים יותר, Ever Dream. פה הקהל מצטרף אל רעות כמעט בשירה בציבור עם הפזמון המדבק, והסאונד סוף כל סוף מתייצב באופן סופי.

לאחר הרגעים המתוקים של Ever Dream הבמה מוחשכת מלבד אור זרקור ונעימת עוגב קודרת מצידו של פורמן, שעלה על הבמה עם המגבעת האופיינית של Thomas אך זו הלכה לאיבוד כנראה בשיר השני, כאשר הוא מחזיר אותנו אל העיבוד אל Phantom Of The Opera. פה לוקחת את המיקרופון קסניה גלונטי שחותכת לכיוונים עוד יותר אופראים אפילו מרעות ללוש, וכנראה אפילו יותר מ-Tarja עצמה, כאשר היא מופיע מתוך הערפל על הבמה כזמרת רפאים לכל דבר. אליה מצטרף יוחאי דוידוף בעל הקול הרודף, אולי אחד מזמרי המטאל המנוסים והמתאים ביותר לתפקיד המדובר. הוא אמנם עולה להופיע עם חולצה של Bathory , ז'קט ג'ינס ומשקפי שמש - לא בדיוק הביגוד המתאים ללילה באופרה, אבל הוא מחשמל בביצוע לקלאסיקה. הוא גם כריזמטי בערך כמו כל הלהקה ביחד, וזה בהחלט משחק לטובתו. אני מכיר את יוחאי ברגעים הרבה יותר אנרגטיים וגם כשהוא מגיע כולו נונשלנט רגוע הוא עדיין יותר פוגע בול במה שהקהל רוצה לראות ולשמוע כנראה יותר מכל מה שאפשר לבקש בשיר הזה. הוא לא שם את הרגל על הגז עד לשיא השיר כשהוא הוא חובר אל הדואט בצעקות Sing my angel of music! אשר מלווה את קסניה עד לרגעים המותחים בהם הקהל דרוך לראות אם היא תצליח לעשות את הפאלצט הגבוה ההוא, והיא מצליחה כמו גדולה.

שני דברים מעיקים לי כמעט על ההופעה הזו. הדבר הראשון הוא שלמרות שרן ועומר נותנים בראש, וויאם ממש מתלקח על הבמה כמו סופרסטאר, גיא ברודר, למרות שראשו זז, נראה כמעט כאילו מסמרו אותו לבמה. הוא זז מדי פעם אנה ואנה אבל קפוא, כאילו מחכה שהאור בקצה המנהרה יבוא וידרוס אותו. אני לא יודע אם זה בגלל שהוא לא נהנה, מפחד לפשל, לא קולט מה הולך סביבו או פשוט סרבן מוחלט של הופעה טובה - או אולי שילוב של כמה מהגורמים הללו - אבל להוציא את הבייספ שלו לא קלטתי ממנו כלום מלבד שני סולואים בודדים בהופעה הזו. הלוואי ויכולתי לעלות לבמה ולתת לו בעיטה בתחת שיתחיל לזוז, כי אין דבר יותר משמים מגיטריסט של הופעת מטאל שמבצע שירים שנועדו לגיטרה אחת עם גיטריסט נוסף שדווקא משתולל ומתעקש לא לזוז מהמקום, להוציא שני מקומות בכל הסט. הדבר השני הוא המתופף יהל. זה נדמה כאילו הוא קצת שוכח את כל מה שלמד במשך השנה האחרונה על כל ההופעה הזו. She Is My Sin הוא בין השירים היחידים שמתחילים מבלי שהוא מקבל מבטי נאצה מרן המאירי ועומר פורמן על התחלה חפוזה או תיבה מיותרת.

בשיר הזה רעות ללוש וקסניה גלונטי נשארות ביחד על המיקרופון לאחד מהשירים הותיקים והמוכרים ביותר של ההרכב. למרות ששתיהן הן חסידות ברורות של Tarja מבחינת הגישה אל השירה, נשארות על ויברטואים ארוכים ושירה קלאסית בלבד, עדיין ניתן להבדיל בהבדלי השירה, וזו הבעיה העיקרית של דואטים שלא נכתבו כדואטים - תמיד מישהו נשמע יותר טוב מהשני. במקרה הזה, קסניה יוצאת ברורה יותר, בשלה יותר ובטוחה יותר בקול שלה בעוד שהקול של רעות שדווקא עמד לבדו בסדר גמור קצת נבלע מאחור. לפחות האנרגיות של השיר וחלוקת התפקידים המוצלחת גורמים לשיר לחלוף בצורה מוצלחת ונקייה.



אז מפנות הבנות את הבמה למלכה האם של התחום שניצחה עד כה על כל המתרחש מהגזוזטרה המרוחקת, ונועה גרומן עולה לבמה. הפתיח של Blessed The Child מתחיל להתנגן והיא מאבדת קצת את המשפט הראשון לבעיות סאונד שחזרו ונשנו אבל תוך שנייה מוכיחה לכולם למה היא הגברת הראשונה של התחום בארצנו. נועה לא נופלת למלכודת הנוחה של לחקות את Tarja ונותנת גם קצת מהעיבודים של Floor Jansen מההופעה החיה של Nightwish. גרומן כריזמטית, מדויקת ומעוררת קנאה ביכולותיה ורואים שהיא מגיעה לבמה עם אין סוף אהבה לחומר. הבעיה היא שבאמצע השיר ישנו פזמון חוזר שכמעט ומתחרבש וקופא כאשר יהל גולדשטיין קצת קופא על השמרים ושוכח איך לנגן מעט חלש ולא תמיד כמו פטיש חמש קילו. אבל להוציא את הפזמון החוזר הכל מתקתק והשיר הבא בסט מחזיר את רעות ללוש לבמה, עם ביצוע משותף יחד עם נועה גרומן ל-Amaranth.

פה דווקא הלהקה כאמור פורחת. יכול להיות שזה הדואט המשותף של נועה ורעות שמתערבב למשהו שבוער על הבמה באופן יפה, או המקהלה שסוף כל סוף זוכה מעט לנוח (אם כי לא יותר מדי) או אולי בכלל הקצב הפופי של השיר שמקל על האוזניים לאחר כל הפגזים הסימפוניים עד כה, אבל השיר מקפיץ, עובד, ומשכנע למרות שמשויך בעיקרון לתקופה "שלא מדברים עליה" של Nightwish.

לאחר שנועה עוזבת את הבמה ניגשת רעות אל המיקרופון ומנסה שוב לדבר עם הקהל, דווקא מלאת ביטחון עכשיו, אבל הפערים בין סאונד השירה לסאונד הדיבור שלה פשוט הופכים את דבריה ללא מובנים מעבר לשורות הראשונות. אנחנו מניחים שיש פה איזשהו רגע מכונן עבורה ורואים שהמאמצים שהיא השקיעה השתלמו. היא גם מרבה להשתולל על הבמה, מניפה את השיער לכאן ולכאן, אבל ניכר בה חוסר הניסיון בהופעות לא בגלל הביצוע אלא בגלל שהיא מסרבת להניח לסטנד של המיקרופון, כאילו היא כמעט ונתמכת. את השיר הבא מתחילה המקהלה באות מעומר פורמן כאשר הם משתלחים בבת אחת וביוניסון עם המילים Master! Apperntice! והמעבר ל-Wishmaster האלמותי עובר בצורה חלקה.

העובדה שהמקהלה ירתה בדיוק לאורך כל ההופעה (וכשלא זה נבלע בזכות קולות גיבוי משוקללים מראש) היא ציון לשבח להפקה המטורפת הזו בפני עצמה. השיר המהיר גורר תגובות מפתיעות מהקהל כאשר כנופיית גברים משועשעת מתחילה לפצוח בפוגו והשתוללות למורת רוחם של אלה שרק באו להנות מההופעה ומהמוסיקה.

הפוגואים ממשיכים גם ב-Stargazer העוקב שבו קסניה לוקחת שוב את תפקיד הזמרת המובילה אך אם יש שיר שקצת נפל בין הכיסאות זה השיר הזה. אולי זה בגלל הפתיחה הקצבית שלא תואמה מראש וקצת זלגה בתסכול אל השיר עצמו או בגלל שמישהו שם התבלבל מאחורה מה שגרם לקסניה כנראה להרים גבה ולתהות לאן המוסיקה הולכת, אבל גם כאשר יש פאשלות קטנות על הבמה רן גיא וויאם עושים ככל ביכולתם לחזור לקצב ולהשאר ביחד ועומר פורמן מנסה להשתלט על התזמורים המורכבים גם ככה ולהתאימם לקצב שמשתנה. ב-Stargazer המקהלה פורחת, במהירות משלהבת הביצוע של הסי-פארט מהפנט ביחד עם קסניה ודי מהר השיר שנתלה כולו על הדינמיקה הישנה של Nightwish קצת ממצה את עצמו, וחוץ מנגינת Power Metal מהירה אנחנו נמצאים באותו מקום.



לאחר מכן מתחיל חילוף בהרכב כאשר יהל גולדשטיין מפנה את מקומו לטומי טננבוים ורן המאירי מנצל את ההזדמנות להודות לחברי ההפקה עצמם. לנועה גרומן על המקהלה, למועדון הבסקולה ולצוות הטכני שהתחייל והרים הפקה משוגעת, לניצן מפיקת האירוע על שינוס המותניים במיוחד בשבועות האחרונים והתקתוק של מאחורי הקלעים, ליוחאי דוידוף ולקסניה גלונטי על ההשתתפות המפוארת ובאופן כללי לכולם. חבל רק שהוא התעקש לקרוא זאת מדף במקום לדבר בכנות ובגלויות אל הקהל, מה שמרגיש יותר כמו טקס סיום בית ספר מאשר הופעת מטאל. להבא, רן, בחיים לא מדף. בחייך.

החילוף מסתיים במהירות ועומר פורמן מתחיל את השיר ההוא בפינית שפותח את Imaginaerum, ההוא שאף אחד לא זוכר מה קורה בו. גם הלהקה מדלגת על הביצוע המילולי לשיר ומשאירה אותו לפורמן לבדו כמן קופסת נגינה בודדת ואינסטרומנטאלית עד שהוא חולף לשיר הבא כששאר הלהקה חוזרת לבמה ואיתם נועה גרומן שחוברת אליו בנגינה על הקלידים לפתיח של Storytime. דווקא השירה של Annete יושבת על גרומן כמו כפפה, כשהיא נוסקת לגבהים מתקתקים שלשירה קלאסית פשוט אין, והמקהלה המלווה אותה חוזרת במלוא העוצמה אל הסי-פארט הבומבסטי.

משם הלהקה מרצדת בקלילות אל Sleeping Sun, הבלדה הקלאסית של Nightwish שזכתה למספר עיבודים לאורך השנים, אותה מבצעת רעות ללא בעיה. שומעים שהיא מרגישה בבית עם השירה הקלאסית של Tarja, גם אם הניסיון שלה מועט היא מוכיחה שהיא יכולה להחזיק את כל הקהל בקלות גם בשירים רגועים ללא צורך בהשתוללות. הקהל מצידו מדליק מצתים או טלפונים סלולאריים ומצטרף בפזמון כשהוא יכול. לאחר מכן הלהקה נוסקת להפתעה אחרת כאשר אופל בכר, אחת מזמרות המקהלה, יורדת מהפודיום ומצטרפת אל הלהקה בחזית לא על מנת לשיר איתם - אלא על מנת לבצע את Last of the Wild על חליל צד.

הביצוע הוא אחד מהשיאים של הערב, גם בגלל השיר הפשטני והאינסטרומנטאלי וגם בגלל שכל החלקים החזקים בו בולטים לטובה. טומי טננבוים מוכיח את עצמו כחיה רעה על התופים, פוסח בין שירים מהירים ואינטנסיביים כמו Storytime לבין בלדות כמו Sleeping Sun וגם בלחן העממי של Last of the Wild הוא משתולל ומחייה את המסיבה. ההבדל בינו לבין יהל הוא בעיקר דינאמיקת נגינה הבולטת כל כך לטובה אצל טומי שמצליח להוכיח שהאיש מנגן, לא סתם מכה בתופים לפי קצב, וישנה תחושה של עליית מדרגה רבתי.

קסניה חוזרת אל החזית לשיר הכבד ביותר של Nightwish בסט ההופעה, Slaying the Dreamer. דווקא השיר הסופר אנרגטי הזה מרוויח לא מעט מהקול העדין של קסניה - במיוחד כאשר יוחאי דוידוף חוזר, מבט מטורף בעיניו, והוא נוהם ונובח את החלק הכבד והצרחני של Marco. זה מרגיש שהוא קצת שוכח את צרחות הביניים אבל אותן הקהל משלים לבדו, והריפים הכבדים כמו Pantera עושים את שאר העבודה כאשר 400 הנוכחים פשוט עושים הד-באנג בקטעים המתאימים לכך.



רעות חוזרת אל הבמה כאשר היא מספרת בהתרגשות כמה ההופעה הזו היא אבן דרך עבורה כמאזינה של Nightwish וכמה היא מרגישה שנפל בחלקה כבוד עצום להוביל את האירוע, ומבקשת מהקהל ללוות אותה עם Nemo. הקהל משתולל, מקבל את האדמונית בזרועות פתוחות והרבה אהבה, והמקהלה מרעיפה עליה אהבה מסוג אחר כאשר היא מפריחה בועות סבון אל תוך התאורה הכחלחלה שמלווה את השיר.

את השיר הבא מקבלת רעות בחיבוק קלידנית נוספת לאירוע, שירז וייס, כי מכיוון שהלהקה התעקשה לא להשתמש באף לא פלייבק אחד, ישנם קטעים סימפוניים שצריכים יותר משתי ידיים על קלידים, וההרכב מחליט לעשות מעשה קצת מופרע ולנגן עם שני סטים של קלידים על הבמה ביחד, מה שלא זכור לי שנראה כדוגמתו לפחות ממה שזכרוני המיושן מצליח לגבות. לאחר מכן עולה נועה גרומן לבמה פעם נוספת ומספרת את סיפורה האישי בנוגע לשיר הבא, שהוא השיר שחשף אותה לעולם הזה של מטאל סימפוני, של שירה נשית בתחום כמעט גברי לחלוטין, ושל שילוב בין המוסיקה הרועשת של חיות אדם לבין האלמנטים הקלאסיים של אולם נשפים. השיר הבא, מדבריה, הוא פסגת היצירה של Nightwish והשער שלה לעולם הלהקה הזו, וכאשר מתחיל שירם הטוב ביותר שלNightwish , הלא הוא Ghost Love Score, אנחנו מבינים גם למה.

כל מה שהיה עד כה בהופעה מתנקז לשיר הזה, שאמנם הוא יצירה של 10 דקות, אבל הוא מרכז בתוכו את כל מה ש-Nightwish טובים בו. יצירה סימפונית מרגשת, חלקים מטאליים נוצצים, סיפור על כאב ואובדן שקל להזדהות איתו, פזמון מצוין שאין שני לו וסלילת דרך מעולה לחצי מיליון הרכבים שגדלו בערך על השיר הזה.
השיר מבוצע ללא לאות. הלהקה, שהיתה צריכה כבר להראות סימני עייפות, פשוט לא עוצרת. רן וויאם פשוט משתוללים כל עוד הם יכולים, רעות חוברת בקול שני למקהלה הכה חשובה לשיר הזה שהופכת ביחד כל פזמון לפואמה בפני עצמה, גיא ניגש אל הסולו בזהירות של כלים מבית המקדש, שירז ועומר משתלטים בקלילות על החלקים הסימפוניים שאולי פשוטים מבחינת התזמור אבל קשים אחושילינג שצריכים לתאם אותם על הבמה - ועל כל אלה מנצח טומי שאפילו עוזב את סט התופים כדי להלהיב את הקהל מהחזית של הבמה ומעמודי התמיכה.

האולם כולו מואר שוב ושוב בכל פנס וכל מנורה במקום כאשר הפזמון האחרון חוזר ומחיאות הכפיים פשוט עולות על גדותיו של המקום. רעות מספיקה לגשת אל המיקרופון ולספר שישנו רק עוד שיר אחד כדי להשלים את סט החובה המדובר, ומזמינה את כל מי שניגן איתם היום להיות על הבמה, בשיתוף פעולה אחרון. אל נועה ורעות מצטרפים קסניה ויוחאי, שירז נשארת להבריק בעמדת הקלידים לצד עומר פורמן והמקהלה כולה מתחילה את I Wish I Had an Angel שסוגר את ההופעה. את התפקידים חולקות הזמרות בינן לבין עצמן בעוד שיוחאי ורן שניהם מבצעים את הפזמון במלוא כוחם - עד לסיום הדיסוננטי אשר מאפשר להרכב לקוד קידה ולהפעיל את אחד מקטעי הנגינה היחידים שלא הם מבצעים על הבמה - שיר הסיום של Imaginaerum, שיר הנושא שמהווה סיומת הגורפת את כל קטעי האלבום שעל שמו קרוי ההרכב.

לסיכום, מדובר באירוע מוצלח, מוקפד, מקצועי ומרהיב מבחינה מוסיקלית. יש סיבה מצוינת לעשות אירוע מחווה ללהקת מטאל נשית כאשר זה עדיין הז'אנר הכי פופולארי במטאל הישראלי והצדעה ללהקה המלכותית אשר התחילה את האופנה הסימפונית הזו היא צעד טבעי ומתבקש. בסופו של דבר 400 מבאי המקום יצאו מרוצים ונרגשים כי הם קיבלו גם את הסט ליסט ש-Nightwish בעצמם לא היו מבצעים מזה שנים, וגם הופעה מגוונת, מעניינת, מרתקת ומוצלחת. ישר כוח.



לגלריית התמונות המלאה

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: Share ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: Search ::
 
:: Album Reviews ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: Updates ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: Events ::
[14/03/2024]
Structural - "Decrowned" release show
[30/03] Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: All Rights Reserved © Metalist Magazine 2002-2014 ::                                                       ::::