Main Menu
Main: Interviews | Articles | News
Reviews: Albums | DVD | Shows
Scene: Events | Photos | Forums
Misc: Updates | Movies | Videos
About: Magazine | The Staff
Advertise: Events | News
Dusturbed
Graspop
Feed Us Go Hebrew Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Concert Reviews ::

09/09/2016
בתולת הפלדה מכה בראש
מאת: עדי ביטרן
צילום: Orr Juke

לתומי חשבתי שבסצנת המטאל הישראלית כיום כבר אין מקום למחוות. אחרי הכל, ישנה פריחה מחודשת של להקות מקומיות עם חומר מעניין שמפיקות אירועים איכותיים, וזאת לצד התפוצצות של אירועי חו"ל בכמויות ששולחות אותך לחשב את התקציב החודשי לעניין ולעשות סינון מטעמים כלכליים. אז מחוות? מחוות זה כל כך 2008 במועדונים שרק זקני השבט עוד זוכרים, מקסימום משהו שמתאים לאיזה ג'אם שיכור ברבל בר באפטר פארטי של עוד הופעה מוצלחת. בנוסף, אם עד לפני כמה שנים התארגנו משלחות קטנות של כמה חלוצים נועזים שטסו לוואקן והיו למושא הקנאה של כל השאר, היום כל תיכוניסט בדימוס מבקש כמתנת אפיקומן חבילת טיסה פלוס כניסה לפסטיבלים באירופה, וחברות כמו און-טור אפילו מספקות את המוצר השלם כבר מתקופת חגי תשרי. אז למה שמחוות עדיין יהיו אטרקטיביות כשהדבר האמיתי נמצא ממש במרחק מטוס ואוהל, ועושה רושם שכל זב-חוטם כבר ראה את KISS, Metallica ו- Slayer על במה אחת בפאתי גרמניה או בלגיה, ובמחיר הוגן לכל הדעות?

עם הגישה הפסימית הזאת הלכתי לא להופעת מחווה אחת, אלא לשתיים באותו השבוע – המחווה ל- Nightwish שהורמה ע"י ההרכב Imaginarium, הרכב שהוקם למטרה זו בלבד, והמחווה המסורתית ל- Iron Maiden בביצועם של Prowlers, בקאמבק ראשון מאז עזיבתו של יוחאי דווידוף את שורות ההרכב. אישית, הלכתי כדי לפגוש חברים, לפרגן לנגנים שאני מכירה, ולהנות קצת ממוזיקה מוכרת (אחרי הכל, עם ילד בן כמה חודשים בבית, פסטיבלי הקיץ לא היו אופציה ריאלית השנה) – אבל לא ציפיתי לכזו הענות מצד הקהל הישראלי. שתי המחוות הצליחו למשוך לא מעט קהל נלהב מכל שכבות הגיל, שקיפצץ, רקד וצרח עם הלהקה בהתלהבות ילדותית שקיימת רק במחוות שכאלה והוכיח לי שאני ככל הנראה בדעת מיעוט והביקוש למחוות קיים אף קיים.

להקת המחווה ל- Iron Maiden בה עסקינן היום, הלא היא Prowlers, קיימת עוד מאז 2007. אני יודעת ממקור ראשון – אחרי הכל הייתי שם איתם בהופעה הראשונה ובעוד כמה לאחריה. היו לי הרכבים לפני כן, אך עבורי זו היתה בעצם הפעם הראשונה שעליתי על במה עם להקה, ולכן תמיד יהיה לי מקום חם בלב לחבר'ה האלה. כשהאקורדים הראשונים של "Aces High" התנגנו על הבמה חוויתי דה ז'ה וו שלקח לי מעט זמן להשתחרר ממנו: לא פשוט לראות מהצד להקה שהיית בה בעבר, ועוד עם זמרת אחרת בפרונט שמנסה לחקות את הקול האלמותי של Bruce Dickinson. למזלה של אותה זמרת, מדובר בלא אחרת מאשר שירן אבאיו (מההרכב Shiran) שכבר הספיקה לכבוש כמה במות מקומיות בקולה החזק והעוצמתי, כך שלא היה קשה להתאהב בה מיד. שירן צלחה גם את הצלילים הגבוהים של השיר הלא-פשוט הזה ולקול צהלות הקהל ההרכב המשיך לנגן את הסטליסט של “Live After Death”, שכולל רבים מלהיטי הלהקה. בשיר הבא בתור "2 Minutes to Midnight" כולם כבר היו חמים ומוכנים, כולל ההרכב על הבמה שנראה כאילו חיכה להזדמנות הזו הרבה זמן. אחרי הכל, הרבה תלאות עברו עליהם – הפרידה מיוחאי דווידוף שכבר זוהה כפנים של הלהקה (וגם אולי הזמר ממין זכר היחיד בארץ שמסוגל לשיר ככה, ממש כמעט כמו Dickinson עצמו) היתה לא קלה, כמו גם הפרידה מהבסיסט שחר כהן שהיה שם ממש מהימים הראשונים. כתיבה של חומר מקורי שחלקו כבר שוחרר אך נקטעה באיבה לאור הנסיבות ממש לפני ההקלטות בוודאי לא עזרה לרומם את רוחם. אך הגרעין החזק של ההרכב נשמר – יורם אלוש נשיא ומייסד Prowlers (וגם חבר ב- Orpheus Blade, גילוי נאות), ירון לנדסברג הגיטריסט שצורף כבר ב-2008 אם זכרוני אינו מטעה, ואלעד יצחקי המתופף שהיה שם עוד משחר ההרכב, וכבר הספיק לעזוב ולחזור בשנית. אליהם הצטרף אלון שולמן הבסיסט שעבורי עדיין תוספת חדשה אם כי הוא כבר כמה שנים בפנים, וכמובן שירן – ההפתעה של הערב. כנראה שמשהו שם בגרעין החזק הזה שמר את ההרכב פעיל וכשיר גם אחרי מכות שהיו עשויות להפיל אינספור הרכבים אחרים, מחווה או לא, וההתלהבות שלהם מלנגן שוב ביחד את החומרים של Iron Maiden היתה בלתי מוסתרת בעליל.

הקהל הכיר את כל המילים ולא היסס לצרוח אותן, וקיבל בשאגות את שירן שעלתה עם דגל בריטניה בשיר "The Trooper" האהוב. משהו בשואו של הגברת כובש, דווקא בגלל שהיא כל כך לא מתאמצת – גם בנעלי אולסטאר ומיזעי ידיים, עם דיבור בגובה העיניים והומור רדוד-בכוונה, היא משפריצה הרבה יותר כריזמה מהאידיליה של זמרת המטאל שאנחנו רגילים אליה, זו עם המחוכים והפוזה והנוכחות הבלתי מושגת לכאורה (אם כי האידיליה הזאת בהחלט הולכת ומתנפצת עם השנים, תודה לאל). דווקא ב “Revelations” היה לי מעט מאתגר, זה לא רק אחד השירים האהובים עליי ביותר של Iron Maiden אלא גם אחד היחידים שמספרים סיפור עם לא מעט רגש, יציאה מההבי מטאל ההד-באנגי הרגיל שהלהקה מצטיינת בו וגם עבור Maiden עצמם מדובר בשיר שהוא "עוף מוזר" לעומת הארסנל הרגיל שלהם. אבל שירן המשיכה לשיר אותו באותו קול מטאל "כועס" כביכול, יורה אותו קדימה, ולא הרגשתי שם את העידון המתבקש ששיר כזה דורש. למרות הכניסה לנעליים גדולות, דווקא כאן היה אפשר להדגיש קצת יותר את הנשיות והעדינות (שבהחלט קיימות אצלה בחומר המקורי שלה) כך שלטעמי זו היתה הזדמנות שפוספסה. מאוד שמחתי לשמוע את "Flight of Icarus" מאותו אלבום, Piece of Mind, שלאחרונה התנגן אצלי לא מעט בראש. זהו שיר שלרוב נזנח ושלא בצדק, והתוספת שלו לסט יחד עם ביצוע מושלם היתה מרעננת מאוד.



ללא לאות הלהקה שעטה קדימה ל "Rime of the Ancient Mariner" הארוך, אך ניכר היה שהם כבר שולטים בו היטב, וכשנורו הלהיטים "Powerslave", “The Number of the Beast”, ו- “Hallowed Be Thy Name” הקהל כבר לא ידע נפשו מרוב אושר ופירגן בפוגו ספונטני וריקודים מצחיקים. שמחתי לראות את הנגנים (ובמיוחד יורם, האב הגאה) מנגנים עם אש בעיניים ומלאים בחיוכים, אחרי הכל הנה הבייבי שלהם מתרומם מחדש ואף נשמע מהודק יותר מתמיד. גם היו כאן את כל המשחקים המתבקשים – שלישיית הגיטריסטים עומדים זה לצד זה ומנגנים כיחידה אחת, השתלטות על הבמה המוגבהת בסולואים, הנפת דגל בריטניה כאמור, ואיך אפשר בלי איש מחופש ל- Eddie שעולה לבמה ומציק לנגנים ב "The Number of the Beast"? אכן חוויה מיידנית כיפית ומצחיקה כמתבקש וכל הנוכחים באולם נראו כאילו הם נהנים ומשועשעים עד מאוד. אבל אם בענייני שואו עסקינן, אמנם הנגנים נראו מגובשים ויודעים מה הם עושים אך עדיין היתה חסרה לי יותר תזוזה על הבמה, במיוחד מצד הפרונטמנית. הלא Dickinson עצמו הוא שד משחת שאוהב לרוץ, לקפוץ ומילולית - להתרסק על המגברים, ורצוי גם לשבור איזה גפה בתהליך. אמנם אין להשוות את הבמה הפצפונת של התמונע לבמות ענק של פסטיבלים, אך נראה כי לשירן נוח להשאר במשבצת שלה ולדפוק את פוזת "סולן המטאל הקשוח": העמידה הסטטית עם הרגל על המגבר, ההבעה הכועסת והבהייה מעל ראש הנוכחים, מאשר להתרוצץ כאחוזת אמוק, לשיר ספציפית לכל אחד בקהל ולכבוש כל חלק בבמה, גם פיזית. זה מתאים בלהקה שלה, פחות בלהקה ששמה על דגלה להיות חקייני Maiden מוצלחים ככל האפשר, אבל שוב – היות ומדובר בבמה קטנה נסלח להם הפעם.

גם מקומו של חומר ישן יותר לא נפקד בסט הזה, ו- “Running Free”, "Sanctuary" ו- "Iron Maiden", שלושתם מהאלבום הראשון "Iron Maiden" נוגנו בהתלהבות, אם כי השיא בעיני היה ב- “Run to the Hills” – שיר לא פשוט לכל הדעות שההרכב צלח בקלילות ובעזרתו של קהל משולהב ושיכור, וב- “Children of the Damned” האלמותי שחתם את הערב, אהבה ישנה שעדיין מפעימה בי משהו בכל שמיעה נוספת שלו. אני עדיין מתה לשמוע מ- Prowlers חומר מקורי היות והם כבר חצו את הקו הזה בעבר, וכי הכימיה שהיתה ביניהם על הבמה והדיוק המופתי שמגיע עם הגיל והתרגיל, חבל לה שלא להיות מנוצלת אפילו עוד יותר, אבל בשורה התחתונה - ההופעה הזאת באה לי בדיוק בזמן, אחרי שבוע מתיש עם הילדון בבית ומתחים אחרים שרק חיפשו להם מקום להתפרק בו, וזה היה מקום מושלם לכך. יותר מכל הערכתי את תחושת "גאוות היחידה", כשכל מי שהיה מסביבי צרח את המילים ביחד וחיוכים בין זרים הוחלפו על ימין ועל שמאל, סתם כי כיף לנו להיות כאן ביחד ולשמוע את החומר הזה שכולנו אוהבים. ביום שאחרי התעוררתי מעט צרודה (באמת שאני לא זוכרת מתי זה קרה בפעם האחרונה) ועם גוף תפוס והבנתי שלא משנה אם אתם מחובבי המחוות או לא, כשזה טוב זה טוב – ו- Prowlers היו ועודם הכי טובים כשמדובר בהרכבי מחווה נאמנים למקור.



לגלריית התמונות המלאה

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: Share ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: Search ::
 
:: Album Reviews ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: Updates ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: Events ::
[30/03/2024]
Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
[14/03] Structural - "Decrowned" release show
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: All Rights Reserved © Metalist Magazine 2002-2014 ::                                                       ::::