| :: סקירות הופעות :: |
26/08/2004
Metalist Festival 2004 - יותם
Azazel
הופעת הבלאק מטאל היחידה בערב השאירה טעם קצת מר בפי. אחרי שמסכי ה-DVD התחילו לפעול בצורה משכנעת, מציגים את הלהקה הבאה בכבוד הראוי לה – עלו עזאזל לבמה. מובלים על ידי אסף עינב, אחד מן המוזיקאים המוכשרים בסצינת המטאל הישראלית ללא שמץ של ספק – כאשר הוא מחליף פרסונות בין גלאם מטאל מלוקק בו הוא שר שירה מלודית וגבוהה, לבוש בגדים צמודים, משקפי שמש ובנדנה, הרי שבעזאזל הוא מגלם את התאום הרשע שלו – כאשר חגורת קליעים מכסה את חזהו וגיטרת פליינג-וי בזרועותיו.
עזאזל רחוקים מהיותם בלאק מטאל כוחני ואפל, למעשה, מדובר בגרסה מאד מלודית של בלאק מטאל, מהול בהרבה דת' מלודי בסגנון של גות'נברג, וכמו כן גם ת'ראש מטאל ישן ונשכני. הסאונד הראה אותות רעים בהופעה של עזאזל, ולא עשה עימם צדק. אמנם אין נגני הלהקה (להוציא את מר שמואלי הבלתי יאומן) נגנים בחסד עליון - אבל הם בהחלט מסוגלים לתת הופעה בלי לאבד אחד את השני – וחבל שבגלל שהסאונד על הבמה היה עגמומי הדבר גרם לתקלות במהלך ההופעה.
את להיטם האישי, "Ride to the horizon" בקושי זיהיתי ואת הביצוע ההמנוני ל-Emerald של Thin Lizzy גם היה קשה לזהות עד לשירת המקהלה הכובשת. בסופו של דבר, יחסית לנציגת הבלאק מטאל היחידה בפסטיבל – הראתה עזאזל הופעה חביבה ביותר. חבל שרק הופעת העשור הזו שלהם הייתה רחוקה מהישגים טובים יותר כמו הופעת החימום ל-Vader.
יתרונות: אסף עינב יכול ללמד את מייקל אקרפלדט את יכולת המעבר בין שירה נקייה לבין צרחות. הקול הצלול של אסף יכול להחזיק להקת פאוור-מטאל שמכבדת עת עצמה. למעשה אפשר להתייחס לעזאזל כאל גרסה ברברית ופרועה יותר של צ'ילדרן אוף בודום מאשר גרסה מעודנת של דארק פינוראל. כמו כן – מתן שמואלי כובש את המתבוננים בקסם בימתי שאין כמותו – לא רק בביצועי התיפוף שלו – שדווקא בעזאזל לא מקבלים את מלוא הביטוי – אלא דווקא בנוכחות ו"שואו" שאין מתופף שני לו בזכותו.
חסרונות: להוציא את הסאונד – שלא היה באשמת הלהקה, ואת המיש-מש הכללי שנוצר בעקבות כך מכמה להיטים אהובים – החומר של עזאזל, להקה עם ותק רציני, בעיקר על להיט אחד מאלבום הבכורה, קאבר לשיר (שהוא בעצמו קאבר לשיר – עזאזל עושים את הגרסה של Skyclad לשיר של Thin Lizzy) ארסנל הלהיטים שלהם מצומצם במידה ניכרת. הלהקה מדשדשת יותר מדי זמן במקום – ולהיות בהופעה של עזאזל זה כבר יותר חוויה של רענון הזיכרון מאשר הנאה ספציפית מן החומר.
לסיכום: הופעה סבירה, נעה בין מאכזבת מבעיות סאונד למעט נדושה.
Damnnation
המעבר אינו כה חד מהחומר הנוכחי של עזאזל ללהקת פאוור מטאל פרוגרסיבית כמו Damnnation, למרות הציפיות. מצד שני – עזאזל אינן בלאק מטאל לחלוטין – כמו שדמנניישן אכן מייצגים אג'נדה יותר כבדה בפאוור מטאל. הבמה הרחבה הזאת עושה ללב, סולן הלהקה – רק טוב לקריירה. הבחור כריזמטי ומוכשר, ויש לו נעליים גדולות להכנס אליהן, ולבצע הופעה שלמה בפסטיבל בצילו של יוחאי דוידוף סולן הלהקה לשעבר זה אתגר רציני עבורו – אבל למזלו הוא חמוש עדיין במה שמסתבר כלהקת הפאוור הטובה ביותר בארצנו. הלקה בוחרת בהופעה זו להקדיש בעיקר לחסידי מלכת הז'אנר אותו הם מבצעים – הלא היא Symphony X ובעצם ממשיכה מסורת הולכת ונבנית מההופעה הקודמת.
הבעיה העיקרית היא שהחומר המקורי של דמנניישן מחוויר לעומת זו של סימפוני איקס – מה שהיה קורה אפילו לו Evergrey היו מבצעים זאת במקומם. השירים הבולטים הם Fix the Fix המלודרמטי – בו לב מצליח להשתלט בצורה עילאית על השירה, וכמו כן גם Forsaken child – שנוטה להיות השיר הכי רגוע של הלהקה – אבל עדיין כבד ובומבסטי. הלהקה חותמת את הסט עם ביצוע ל-Sea of Lies של סימפוני איקס כמובן – אך פה נשמעת כבר העייפות בנגנים, ביחוד אצל לב אשר מרוב השתוללות בוחר לתת לקהל לשיר במקומו חלק מהליינים, כי בקושי נשאר אוויר בראותיו. בסופו של דבר ההופעה עצמה מסתיימת כהופעה אנרגטית וטובה, ולזכור חומר שכזה הוא אתגר רציני למי שאינו חסיד הסגנון. בכל זאת – דמנניישן מצליחים להעביר מתקפת פאוור מטאל איכותית וכבדה.
יתרונות: נגנים מוכשרים ברמה גבוהה במיוחד. שיאון הוא אחד מהגיטריסטים היותר טובים שיש לארץ להציע, כאשר הוא חולש על הסולואים של מייקל רומיאו ללא כל קושי ממשי וזאת כאשר הוא ממשיך לנער את ראשו ללא הפסקה. הרבה כבוד יש שם – גם אצל אנטון הקלידן אשר מלווה את כל המוזיקה – אם זה באמצעות שטיחי קלידים או סולו מפוצץ. יפתח המתופף מרביץ במהירות מטמטמת ובמיומנות מרשימה אך נדמה שתחום שירת הרקע שלו קצת הוזנח הפעם.
חסרונות: כלהקה דמנניישן עומדת בכל הציפיות, הבעיה העיקרית היא שהיא הולכת ומתישה את עצמה בהופעה. חבל – במקום אינטימי יותר כמו ההייניקן היא הרהיבה בסט ארוך בהרבה – ופה תוך כמה זמן היא נשמעה קצת מעייפת. מה שגם – החומר המקורי נשמע חיוור במקצת ליד הקאברים שבוצעו כהלכה לסימפוני איקס.
לסיכום: כנציגת הפאוור מטאל הישראלי, דמנניישן עושה מלאכתה נאמנה, אך השאלה היא אם הלהקה יכולה לעמוד בסטנדרטים של חו"ל. לדעתי התשובה היא כן.
Distorted
כשזה מגיע לנסיון במה, מעטות הן הלהקות שטחנו את במות ישראל כמו שדיסטורטד עשו זאת. הלהקה עלתה לבמה אולי בהופעה הטובה ביותר שלהם עד הלום – להוציא את ההופעה בערב שלהם בהייניקן בתחילת שנה שעברה, וגם את זה אשאיר בספק. הלהקה פתחה עם הלהיט הפרטי שלהם – Is it the wind? – מציגה חומר מלודי במיד-טמפו מובל בשירה הנשית של מירי, המוכיחה את היחודיות הווקאלית שלה - במיוחד במסגרת המטאל העולמית, ומונעת גם בצרחות הנוקבות של הגיטריסט רפי.
בכלליות ההופעה אינה דום-גוטי נסחב – ממש לא, למעשה הם לעתים קרובות אנרגטים כמו להקת דת' מלודית או אפילו קצת ניו-סקול ת'ראש, בעקבות כך שהחומר האיטי יותר מגובה בגרוב עשה מצד הרית'ם סקשן של אורי וגיא, המתופף והבסיסט בהתאמה. השירים החדשים של הלהקה נעים בין חומר המזכיר את Opeth (כמו השיר Memorial, שזו הפעם הראשונה שהוא מבוצע על במה) או כמו החומר של Dark tranquility האיטי יותר. הלהקה המשיכה דרך מספר יצירות – מרבית פרי של עבודה בשנתיים האחרונות יותר מאשר חומר מוקדם יותר – וחתרה דרך שירים כמו Redemption או In your light, שלדעתי היה השיא מבחינת חומר מקורי, עד למחרוזת שירים של להקת הפאוור-ת'ראש הכובשת Nevermore, אשר הכילה בעיקר שירים מ-Dead heart in a dead world, אלבומה המצליח ביותר.
ללא ספק המחרוזת הרימה את הקהל על הרגליים, לכל הספקנים אשר ערערו על עמדתם ויכולתם של דיסטורטד, הם הרביצו בפעם הראשונה מזה קרוב לשלוש שנים ביצוע לשיר שאינו שלהם ובכך קנו את ליבם של כל הספקנים. לסיום ההופעה נתנה הלהקה את הסינגל האחרון שלה – Illusive, ואמנם חלק מהקהל כבר אבד להם – אבל השאר, אלה שפתאום פתחו אוזניים – מצאו באמת מה יפה בדיסטורטד.
יתרונות: להוציא את השואו הסוחף, זו ההופעה הראשונה בפסטיבל שהיכן שלא עמדתי – הסאונד נשמע ראוי ואיכותי. המוזיקה של דיסטורטד - שבתחילת דרכם נשמעו אלטרנטיבים בהרבה – נשמעת כיום מגובשת ומיוחדת בים להקות המטאל המפציעות ערב-ערב בארצנו, משלבת בין אלמנטים של דת' מטאל מלודי, דום מטאל גותי, קצת ניו-סקול ת'ראש גרובי והכל מובל בשירה הנשית של מירי. הבחירה לעשות מחרוזת שירים של נוורמור היא אולי הצעד החכם ביותר בקריירה שלהם נכון לשנה האחרונה, והמילים של הפתיח Dead heart in a dead world עוד מהדהדות לי, רק שבמקום לשמוע את וורל דיין, קולה של מירי נמצא לי בראש.
חסרונות: יש חסרון עיקרי אחד בתשלובת הסגנונות הצבעונית הזאת והיא המחסור הצורם בטוסטסטרון מוזיקלי המכונה "מוזיקת פוגו". דיסטורטד, למרות היותם משלבים דת' מטאל, צרחות ונהמות מצידו של רפי – וקצב מהיר בשיר Memorial – סובלים מאותה התסמונת שלהקות כמו אופת' או נוורמור יסבלו לעולמי עד – הצד המיופייף של המוזיקה הקיצונית.
לסיכום: הופעה כובשת, מלודרמטית ואולי אפילו מרגשת.
Lehavoth
קשה לי לאכול את המנה שנקראת להבות בפורמט שאני לא מכיר. זה כמו להתרגל לאוכל של סבתא של מישהו אחר. אבל מה שנכון – נכון. להבות הייתה להקה טובה לתחומה, ונשארה אחת כזאת – עם או בלי "מולך", סולנה הקודם והכריזמטי. זו הפעם הראשונה שראיתי את להבות עם הפרונטמן החדש שלהם – אריאל "קונאן" רון – ברברי מכובד בזכות עצמו, והאיש אכן עומד בציפיות.
להבות מגיעה עם ותק רחב ידיים, אחרי שחיממה להקות כמו Ancient rites ו-Aborted פה בארץ, ואחרי שהפציצה בסיבוב הופעות צנוע בחו"ל – עברו בה הרבה תהפוכות. כעת היא נכנסה לסטטוס משלה עצמה. לא עוד דת' ברוטאלי סטנדרטי ומרושע – כעת חומר הנשען המון על מטאלקור וסלדג' מטאל – קטעים איטיים ברמות שקשה לבלוע, וכמו כן גם קטעי גריינדקור הגובלים בקראסט. גל וניר גוטריימן חוגגים עם דיסטורשן כבד בצורה חולנית, וחיים הרשע מרביץ למיתריו כאילו הם שק איגרוף. ניר דולינר משתולל מאחורי כולם בקרירות וארשת פנים אדישה ומרוחקת, מדויק להפליא בצורה רצחנית, וקונאן נוהם שאגות עמוקות משהכרנו בצורה על (או תת) אנושית. הם חופרים דרך להיטים מוכרים כמו Ghost nation או Thursday night eyes וכמו כן גם חומר חדש, כאשר חתמו את הסט עם Non-civilized שנהיה עם הזמן בגדר קלאסיקה מקומית. אחרי חצי שעה של רצח הבמה מפסיקה לדמם ולהבות מתירים את הכבלים הברוטאלים שאסרו את המקום בשביל ההופעה הבאה.
יתרונות: החומר של להבות נותר כבד לאין שעור ובכל זאת מתאים לאירועים חברתיים כמו תקלוט או הופעה. לא מדובר רק בדינמיקה של הלהקה על הבמה – אל במוזיקה הכללית שפשוט סוחפת – גם כלהקת ברוטאל דת' מטאל היא מצליחה להגיעה למקומות בהם מעטים נגעו – לשהות בז'אנר הקיצוני ביותר בתחום המוזיקה הזה, ובכל זאת להיות קליטים בצורה יחסית. והגרוב – גם הוא חשוב.
חסרונות: היתרון המרכזי של להבות אבד להם בסופו של דבר, וכמה שקונאן הוא סולן מוכשר מבחינה ביצועית יותר מ"מולך" – ליובל הייתה כריזמה ונוכחות שאי אפשר להעתיק או לחכות. אפשר רק לבהות בקלטות וידאו ישנות בבית, לשבת וללמוד. הוא חסר.
לסיכום: הופעה אכזרית, אולי הכי אנרגטית של להבות מזה זמן רב. מצד שני, התחלופה בסולנים לא עברה באותה קלות לה ציפיתי.
ManOwaR Tribute
טוב, אולי אני משוחד – כי אני אוהב קאברים – אבל לרוב אני מחמיץ פנים שמדובר בטריביוט באורך מלא. כלומר – גם מלאכתו של לוקאץ' העלתה בי מין מיאוס קל למרות כל הסימפטיה לביצועים היפים. אבל כאשר החבורה הזאת – החבורה הזאת שאני כל כך אוהב לראות על הבמה – עלתה לבמה – כל שכבה של קרח שיכלה לכסות לי את הלב פשוט התנפצה לרבבות רסיסים. יש הופעות שקשה לעמוד בפניהם – וזה לא משנה אם אלו מן-או-וור עצמם או רק חבורה של מוכשרים שמבצעים את השירים שהם כתבו – שבמילא נשמעים כולם אותו הדבר – עם כל הרגש ועם כל הכוח ועם כל הכבוד להם.
פוצחים ב-Return of the warlord, באים לשרוף את הלילה עולים ארבעה מוזיקאים ומתופף ברמה קרימינלית על הבמה והקהל מאבד עשתונות כאילו נוכחים שם מן-או-וור עצמם. מקס ודניאל מרביצים את הסט באופן מופתי, הסאונד המלוכלך של ההבי מטאל הבשרי הכה הולם את מן-או-וור חורק מהמגברים בווליומים מרושעים ויוחאי הסולן כאילו מטיל לחש בקהל, מקסים את כולם בחיקוי מטמטם של אריק אדמס. ככה שרים כולם את השירים, ללא רבב – כי מי שלא זוכר את המילים כנראה פוזר – שיר אחר שיר, Brothers of metal ומיד אחריו חלקו השני הנקרא Metal warriors – ובחיי – הקהל מנסה בכוח לפלוש לבמה, חלקם מצליחים וחלקם מתים בניסיון כנראה. מיד לאחר מכן, דניאל וורפולומיאוב (מהמחווה ליינגי מלמסטין) מתכרע על הגיטרה בסולו המשלב בתוכו קטעים מתוך מעוף הדבורה המפורסם והלהקה פוצחת בשיר המהיר Ride the dragon, בו הקהל פשוט לא מותיר אוויר לנשימה למי שנוכח שם – בפוגו אכזרי.
וכך ממשיך ההרכב לטעימת השיא של Manowar, אולי השיר הכי טוב של הלהקה – Hail and kill. יוחאי מזמרר את דרכו דרך לבבות המאזינים – ואז מותח במשך אילו 15 שניות את המשפט המפורסם Hold your hammers high ביכולת אופראית והלהקה מתחילה את השיר. האנרגיה שיש על הבמה אולי משתווה ללהבות – כי שום הרכב הבי מטאל אחר לא יכול להכיל את הכבדות שיש במן-או-וור. אז אולי הליריקה מטופשת, מלאה בגאוות לוחמים, חרבות ומוזיקה משכרת – אבל העיקר הוא שמן-או-וור עושים הבי מטאל שאין כדוגמתו. כה פשוט וכה ערום מתחפושות – ועם זאת כה כוחני ונאמן לעצמו – נוטף עוצמה שנשמעת בכל לחן השרוי בשרשרת של בנאליות חיונית.
הלהקה לוקחת אוויר לנשימה ויוחאי מסביר שהמופע תם. הוא מציג את הלהקה וכשמגיע לשקד פורמן המתופף זה פוצח בתחילת השיר Painkiller של Judas priest. למרבית ההפתעה – הלהקה מצטרפת אליו ואנו זוכים לביצוע ראשון [ויש שמועות האומרות, האחרון] על במות ישראל באורך מלא של הקלאסיקה השחוקה עד תום הזאת, שמעולם לא נשמעה יותר מפתיעה ומרעננת. הנה לכם קאבר שייתכן שהרים את הפסטיבל הזה על הרגליים.
יתרונות: הרכב מנצח הוא תמיד יתרון. שקד פורמן הוא מתופף מדויק לאין שעור, חזק ואיכותי. דניאל וורפולמיאוב אינו בדיוק מרהיב את היכולת הניוקלאסית שלו – אבל הוא אקרובט גיטרה ופרפורמר מעולה – ונותן לנו לחוות זאת כל רגע נתון. דוד כהן אולי המטאליסט הכי טרו שאי פעם החזיק כלי נגינה ביד והצליח להעביר את כל תחושת ההבי מטאל בתווים בודדים ויוחאי הוא כריזמטי ומשכנע לפחות כמו אריק אדמס – לא נופל ממנו בעוצמה ווקאלית ובנוכחות במה. מה שגם יש לו נעורים שלאדמס כבר מזמן אין. לומר שהקאבר לפיינקילר היה במקום תהיה המעטה בערכו של המקום ושל הקאבר.
חסרונות: טוב, זה מן-או-וור. החסרונות ברורים מעליהם. הלחנים בנאלים, המילים מטופשות, ובתכלס – אין צליל מקורי אחד בכל המחווה הזאת – מצד שני – זה מה שביקשתי – אז זה מה שקיבלתי.
לסיכום: הופעה מצוינת, סאונד קצת מלוכלך אבל לא פגם בהנאה. מחווה לפי הספר ואף יותר, ייתכן שאירוע המחווה המטאלי הטוב ביותר שראיתי במו עיניי.
Betzefer
אני מניח שזה מאד מתסכל שמשייכים את היכולות שלך לתוצר לוואי של סמים קלים. נראה לי שבצפר עשו הכל תחת השפעת סמים קלים – מבחירת השם עד לביצוע הופעה זו. את בצפר אין צורך להציג – מדובר בהרכב המטאלקור – או הניו מטאל, המוביל כיום בארץ. ייתכן בהחלט שאחרי סאלם ואורפנד לנד מדובר בהרכב הכי אהוב בארצנו – אבל דווקא הפעם ההופעה שלהם משכה פחות קהל מבעבר, באופן יחסי כמובן. זו גם הלהקה היחידה המופיעה בדיוק באותו פורמט השנה כפי שהופיעה שנה שעברה.
הלהקה פתחה עם שיר ישן נושן שלהם בשם Shee, ואז מיד חתכה לשירים מתוך המיני-אלבום, New hate. השירים האלה היו ללא ספק השירים אשר להם הקהל ציפה. Tin או Peasents הביאו גלי אדם על הגדר המפרידה בין הבמה לקהל, קפיצות במקום של מאות של אנשים ואף מעגל פוגו אחד גדול ורחב במיוחד, אבל ההפתעה הטובה נשמרה בעיקר לאמצע ההופעה, בין השירים החדשים כמו Fucking rock’n’roll או Sixes and Sevens הלהקה הוציאה מהשרוול הפתעה מתוקה וביצעה את Fucking hostile של פנתרה, אחת היומרות הגדולות בארץ – שעבדה טוב מאד – למרות בעיית סאונד קטנה. השירים אשר חתמו את ההופעה היו Buddha מהמיני-אלבום ועוד שיר חדש אשר אינו מוכר לי, בסה"כ קצרו שבחים גם למי שלא אוהב את הלהקה או את הסגנון. לומר עליהם שהם פנתרה הישראלית זו כבר לא רק פרובוקציה – זוהי כבר אג'נדה.
יתרונות: חומר מקורי מצוין, שואו בימתי סוחף, קאבר מעולה וביצועים איכותיים מכל נגן. מה עוד צריך לבקש?
חסרונות: לבצפר יש נישה מעצבנת לטחון המון הופעות. לולא הקאבר החד-פעמי לפנתרה – אני לא מאמין שאני אבוא לעוד הופעה של בצפר בזמן הקרוב, ורוב הסיכויים שגם מזאת הייתי נהנה פחות, רק בגלל שבחודשיים האחרונים ראיתי אותם פעמיים נוספות, ופסלתי עוד פעמיים אחרות.
בלסיכום: הופעה מצוינת, קצת בעיות סאונד פה ושם, אבל חפיף – כל הפאקינג כבוד.
Orphaned Land
ובכן, לא קל להיזכר בחומר הישן ביותר שלך – שלא נגעת בו 10 שנים – ולדעת איך לבצע אותו. אורפנד לנד דווקא כן עשו כן, ישבו ולמדו במשך חודש וחצי איך להוציא כל תו וצליל מאלבומם הראשון "סהרה" – לו מלאו עשר שנים. לא אטלטל אתכם בעלילותיהם האחרות של הלהקה ואגש לעניין כי לשם שינוי יש לי ביקורת סבורת פנים לחבורת ידידיי המענטזים. ייתכן שאין לתת בהם אשמה, אלא ברלבנטיות של החומר, או לפחות של החיבור בין הלהקה לחומר הישן – אבל מה שבטוח – היה משהו שקצת החמיץ לי את האווירה המיוחדת.
בל תבינו אותי לא נכון. אורפנד לנד אהודים עלי זה זמן מה, וסהרה הוא בין אלבומי המטאל הראשונים ששמעתי אי פעם. אבל ייתכן שהדימיתולוגיה שהאלבום הזה עבר אצלי בראש הוריד אותו ואותי לזילות שכזו שהחוויה הראשונית שזכרתי ממנו לא מתקרבת לחוויה הארעית של הופעה מלאה של האלבום הזה. הלהקה עלתה אחרי הקרנת הקליפ של Ocean land – שזרמה בטוב ושמה הלהקה שמה לעצמה רף גדול שנקבע עם המבול. השיר הפותח היה The Sahara’s storm כמובן, יצירה ארוכה כשאר היצירות באלבום – אך כבר אז חשתי במשהו חסר. איפה ההתרגשות הזאת שליוותה אותי בכל אופן ששמעתי אותה פעם ראשונה? מדובר פה בלא פחות מג'יאהד מוזיקאלי – והעוצמה של הלהקה על הבמה לא העבירה זאת די והותר לדעתי. אולי בגלל העיבוד המחודש הרגשתי קצת רופף ביחסי כלפי המוזיקה – אבל לדעתי דווקא הלהקה נשארה מאד נאמנה למקור ולא השתוללה בעיבודים נרחבים מדי.
עדן הקלידן לא קיבל את הביטוי ההולם אותו מצליח לבטא במבול ובאל-נורא-עלילה בהופעה חיה – ובכלל התחושה הריקה של לבצע את האלבום שאינו הכי חזק בארסנל שלך – אחרי יצירת מופת כמו המבול עצמו – מביא תחושת ריקנות שלא ידעתי איך לשים על הנייר. התחושה הזאת חלחלה עד לעומק ליבי כאשר הגיע Blessed be thy hate אשר באמת לא זכור לי מתי שמעתי בהופעה חיה – אם בכלל אי פעם – והדבר פשוט העיק לי בלב שלא הצלחתי לשחזר את החוויה הראשונית שספגתי מסהרה. ואני מדבר על מועקה. הייתכן שרק אני חשתי שמשהו יבש במיוחד מתרחש על הבמה? איפה אורפנד לנד של המבול? איפה הכוח הבלתי נגמר הזה של מלודיה כובשת, אוריינטליות, פרוגרסיב-רוק וגראולים? כל מה שנשאר לי מסהרה הוא מטאל אוריינטאלי בדיעבד, ריפים גדושים ואיטיים ומאד מייסרים למי שלא חסיד של הסגנון. לא, אני לא חסיד של הסגנון – לא הדום-מטאל. באל-נורא-עלילה מצאתי את האושר שהוביל אותי באלבום. למבול לא חסרות מעלות – אבל פה הכל נראה פתאום יבש כמו מדבר סהרה.
לא כל ההופעה הרגישה חסרת חיים, היו בהחלט רגעים שנהנתי. Ornaments of gold הציל אותי באופן עקרוני, ו-My Requiem היה השיא מבחינתי, ולפי מה שעיניי שמו לב – מבחינת רבים שם. שירים טובים שעבדו טוב היו גם Seasons unite המלודי – שעשה את שלו, אבל שירים אחרים כמו Orphaned land או The beloved’s cry שהפכו לסמל, לשם ודבר אצל אורפנד לנד – פתאום איבדו מהקסם שלהם. הביצוע הרטרואקטיבי ל-The beloved’s cry נופל מהביצוע המחודש מהול הפרוג-מטאל בסיומו – ונותן לשיר המקורי למרות הסנטימנטים להשמע אתנחתא ותו-לאו. חבל לי על להקה כל כך טובה שדווקא בפסטיבל ענק שכזה מעדה טיפה. ההופעה אינה הייתה גרועה – חס ושלום – אפילו בכל סטנדרט מקומי נחשבת להופעה טובה, אבל לעומת ההופעות שהן התעלות של כל אחת מהלהקות הקדמו לה, מלכת המטאל הישראלי אורפנד לנד נמצאה קצת עירומה.
יתרונות: וובכן, למרות כל הבלבולי-ביצים, כל הופעה של אורפנד לנד מלווה בהתרגשות גדולה, לכל אחד מהשירים יש קסם לא יאומן על האלבום – חלקו עובר גם בהופעה. My Requiem היה בלי שמץ של ספק השיא של ההופעה הזאת. הפוגו היה לא יאומן. שני מעגלי פוגו שטחנו אותי הנה והנה, לכל מי שחשב שסהרה זה רק דום מטאל שנמרח.
חסרונות: ובכן, לא אפרט ולא אחזור על דברים שאמרתי, אבל ההופעה הייתה החלשה מבין שלושת האחרונות בארץ, ללא ספק. העוצמה שיש לאורפנד לנד בזכות המבול לא עברה בהצגת שירים רק מסהרה. הקאבר לאתניקס גם פגם באווירה הכללית לדעתי, כלומר – היה טוב ויפה אבל היה רחוק מלרתק. לא יצאתי בהרגשה מרומה – אבל אכן התאכזבתי.
לסיכום: היו להם ימים טובים הרבה יותר, ואני בהחלט מתכוון לראות אותם שוב שזה יקרה.
Salem
בניגוד גמור, ולמרבה הפתעתי הרבה, סאלם התעלו כפליים מעל אורפנד לנד בהופעה הזו. להקות שקולות כוחות אלו עלו על אותה במה אחת אחרי השניה בפעם הראשונה נדמה לי בחייהן – ובעוד אורפנד לנד דבקה בהופעה מיוחדת – סאלם פשוט טחנה אותנו עם הלהיטים הכי טובים שלה, עם אמיר נויבאך בהופעת אורח נוספת ועם הפתעות נוספות. ללא ספק שזו ההופעה שהכי נהנתי בה בפסטיבל.
סאלם פתחו עם השיר האלמותי Flames ובערך ניפצו כל תרדמת שנפלה על אלה אשר מצאו את ההופעה של אורפנד לנד פחות לטעמם. קשה לי להאמין שהיה מישהו נגיש שעמד על הרגליים שלא הניע את ראשו לקצב הכובש של השיר הזה. פשטות מבריקה, ריפים גרובים וכוח שאפשר לתפוס רק אחרי חוויה. מיד אחר כך הנחיתה הלהקה פצצות מהעבר כמו The edge of the void , Creating our sins, Old wounds ואחרים, וכמו כן גם ביצעה את Al Taster, הבלדה המרוממת מאלבומם האחרון בהנאה מרובה.
הלהקה הוכיחה מקצוענות חזקה, טירוף רב על הבמה ובלאגן שלא נראה כדוגמתו בהאנגר. או אז נתנה הלהקה ביצוע בכורה לשיר שמעולם לא ביצעה עד כה, שיר מתוך האלבום Collective demise שנקרא Recall והינו השיר האהוב עלי מתוך אלבום זה. כמובן שהתמוגגתי מיד, אך הייתי כל כך תשוש מהסט הבומבסטי עד כה שנאלצתי לזחול בחזרה לתעלה בין הקהל לבמה ולצרוח משם את מילות השיר. הלהקה ביצעה גם את Decadence in solitude, שיר שהוא קילר בהופעות – וגם את Broken yet united, שם ניתנה לי הזדמנות נוספת מזאב סולן הלהקה לעלות ולצרוח שני משפטים קבועים. שיא ההופעה הגיע לאחר מכן כאשר זאב ביקש מאמיר נויבאך להצטרף אליו למספר שירים כמו Winter’s tear הלהיט, וכמו כן גם "העיירה בוערת" המרגש.
ללא ספק זו הייתה ההופעה הטובה ביותר בפסטיבל, וכנראה גם ההופעה הטובה ביותר של סאלם ממה שראיתי בכל אופן. בשלב מסוים בשיר Children don’t fight היו 3 ולעתים אף 4 מעגלי פוגו! דבר כזה לא נראה בינתיים – ואני כמובן לא מדבר על 3 ילדים שרוקדים במעגל – אלא על עשרות מהם ניתזים לכל עבר. הדבר נזקף לעוצמה המוגברת שעברה בלהקה על במה ענקית שכזאת. נראה שהלהקה כאילו ניגנה 150% יותר חזק ויותר עוצמתי מהרגיל – ובמקום ללכת לאיבוד כמו חברתה לליגה, רק הטמיעה את עצמה בבמה הבומבסטית והשתלבה באופן מושלם. השיר החותם היה Eyes to match a soul שסגר הופעה איכותית שלא ברור מנין צצה.
יתרונות: סאונד מושלם, אנרגיות מטורפות וסט-ליסט כאילו הותאם במיוחד לטעמי האישי.
חסרונות: העייפות שלי היא בעיקר החסרון העיקרי.
לסיכום: ההופעה של הפסטיבל.
Behemoth
טוב, האמת ציפיתי לאירוע הזה בדיוק כמו כל אחד אחר, אולי קצת פחות כי בהמות לא ריגשו אותי כל כך בתחילת דרכן, אבל המוזיקה שלהם נוגנה בצורה מופתית בצורה שממסמרת את העין. הלהקה עלתה אחרי הסגר בחדרם מאופרים ולבושים כמו לוחמי הגהנום וניגשה להתחיל בהופעה, בלי החלפת שום מילה עם הנוכחיים, ממש מצב רוח קרבי. נרגל סולן הלהקה צעק למיקרופון דברים באנגלית שלא הבנתי והם פצחו בשיר הכבד ביותר שלהם לדעתי – Antichristian phenomenon. אכן הדבר היה מלהיב ביותר – ויותר מלהיב היה לראות את אינפרנו המתופף משתגע בצורה שלא ניתן לעכל, מעניק גריינדים במהירות החושך ועושה הד-באנגינג תוך כדי. אבל הסט של בהמות היה מאכזב ברובו.
לדעתי בחירת השירים הייתה תמוהה, בתור אחד שלא חסיד המוזיקה של בהמות – הם היו צריכים לבסס לדעתי הצנועה את הסט שלהם על להיטים יותר מאשר קריצת עין לאלה שעדיין זוכרים את תקופת הבלאק מטאל שלהם. נארגל מתייחס כבדרך אגב גם לתקופה הנוכחית כבלאק מטאל לכל דבר. טוב, זה המאבק הפנימי שלו – לא שלי. אני מתייחס לכל דבר שבא אחרי שטניקה כולל כאלבום דת' מטאל, אולי מהול במעט בלאק. וובכן – חלק נכבד מן השירים היו מתקופות קדומות יותר, ולא דיברו אליי, בעוד חלק מהשירים בסט של הדת' מטאל כאילו נבחרו בתור הקטעים הפחות טובים באלבום. Act of rebellion הוא שיר טוב, והוא כמעט היחיד שהאיר את האור בין שיר בלאק מטאל אחד למשנהו.הסיומת ההגונה עם Christian to the lions ועם Decade of Therion הייתה הדרן איכותי, שבלעדיו הייתה נשמרת לי טינה רבה לבהמות.
כנראה שהמילה שלי היא נגד המילה של 2000 אוהדים רעבים לבהמות, אבל לדעתי בהמות נתנו סט קצר מדי, מבולבל מדי, ולמרות שנוגן בצורה הכי מקצועית שיש והאנרגיות על הבמה היו אדירות, מאכזב למדי.
יתרונות: הלהקה מקצועית, מקצועית בצורה שמעוררת פליאה. החומר המאוחר של בהמות בהחלט ממתק לאוזניים האוהבות דת' מטאל, והנוכחות במה שלהם הרסנית.
חסרונות: וובכן, הסט-ליסט המאכזב למדי, איפה כל העוצמה שהייתה בקוס זיא קולטוס ? איפה שירים כמו Horns ov the Baphomat או 23 the youth of Christ ? כל מה שנותר לי הוא להניד את ראשי באכזבה.
לסיכום: ציפיתי ליותר. בסופו של דבר – ויידר מתעלים על בהמות.
Armilos, Loud N'Clear
צר לי על הלהקות Armilos ו-Loud n’ Clear שלא הספקתי לראות את כל הסט שלהם, מסיבות שידועות לכולנו. משום מה החליטו מאבטחי המקום למנוע מאיתנו כניסה במהלך ההופעה של ארמילוס וכמו-כן גם קיצצו את הסטים באופן משמעותי.
מה שאוכל לומר שאני ערב לכך שארמילוס, נציגת הדת' מטאל המהיר והכסחיסטי הצליחה להעביר גם תוך 4 שירים את מהותו של החומר הכאוטי והמפלצתי שלהם, ונתנה נציגות בולטת ל-Race of lies. צר לי שלא ראיתי את מתן שמואלי מוקיע את כל מה שנותר בגופו על מערכת התופים בלהקת האם שלו, ואת איתי זק"ש בעל גרון הפלדה החלוד מכולם נוהם נהמות ששכחו איך עושים כבר לפני 15 שנה ומשתולל על הבמה.
כמו כן – מהצד השני של המיתרס – אני מצטער שהחמצתי את להקת האם של לב, הלא היא לאונד-אנ-קליר – בלא פחות מהופעת רטרו-גלאם מטאל והבי מטאל לפי הספר האמריקאי שנכתב בשנות ה-80 המאושרות. הבנתי שאחרי שני שירים וביצוע מרענן לשיר של Skid Row הלהקה הורדה מהבמה.
אני בטוח שנקבל פיצוי הולם בזמן הקרוב בהחלט.
(יותם Defiler)
|
|
|
|
