18/01/2005
Orphaned Land - יומן מסע ישראל-יוון (חלק א')
קובי פרחי, סולן להקת Orphaned Land, מספר לנו מנקודת המבט שלו מה עבר עליו ועל חברי הלהקה לקראת סיבוב ההופעות הידוע בשם Flooding The Balkans. על ההופעה בישראל, הסיבוכים, הבילעקס והדרך רבת התלאות עד לנחיתה ביוון, בחלק הראשון מתוך יומן המסע של הלהקה.


קצת רקע

הכול התחיל בשלהי הקיץ של 2004, בדיוק באותם ימים של הופעת הבר מצווה שלנו שהייתה במבצר שוני, קיבלתי אי מייל ממפיק יווני שביקש לסגור לנו 2 הופעות ביוון, כאשר ימים ספורים לאחר מכן פנו אלי מתורכיה לבוא גם לשם לשתי הופעות (אחרי שגזרנו אותם קשות בפסטיבל RTN שהיה ביולי של אותה השנה). לאחר כמה ימים של סגירת עניינים החלטנו שלפני שניסע, מן הראוי שנתחיל את הסיבוב עם הופעה בבית, עם הקהל שהוא יותר "המשפחה" ביחס למקומות שאליהם נגיע וככה סגרנו כבר מראש את התאריכים 12, 15, 16, 29 ו-30 לינואר. מאוחר יותר נוצר גם הקשר עם בולגריה שביקשו שנופיע ב–1.2 בסופיה (עיר הולדתם של סבא וסבתא שלי) עובדה שהפכה את ה-Tour סופית לבלקני-אסלי-לוקס.


ההופעה בתיאטרון, תל-אביב, 12.1

מסתבר שזה לא פשוט להרים הופעת מטאל על איזה "סתם" יום רביעי שאין בו חופש או חג. תוסיפו לזה את העובדה שיחסית ללהקת מטאל, הופענו די הרבה (למרות שיחסית לכל תחום מוזיקה אחר, ה-4 הופעות מאז השקת המבול יחשבו למעט) ואם נתוני הפתיחה האלה לא מספיקים אז תוסיפו את העובדה שאנחנו גם בעבודה (אדמיניסטרטיבית ומוזיקלית - "קאברים" לשירים מקומיים וכו'...) על הטור, ואנחנו לא מתרכזים רק בהופעה בארץ כמו בדרך כלל. באופן יחסי אנחנו השקענו 1/6 מהאנרגיה שאנחנו משקיעים בדרך כלל, מה שדי מהר הכניס אותי לפחדים שבקצב הזה יבואו רק 150 איש להופעה ונצא לסיבוב עם הזנב בין הרגליים! (לא שיש משהו רע בלהופיע לעיניי 150 איש, נהפוך הוא, פשוט בשביל הופעה בסדר גודל כזה אין צורך במועדון התיאטרון!)

עבודת יחסי ציבור טובה הייתה דרושה כאן ואכן בשילוב כוחות עם הגורמים שמשווקים אותנו כאן, הוצאנו אייטם בעיתון "הארץ", וואלה, ב-YNET, בידיעות, טיים אאוט וכו' וכתבים מגל"צ, הארץ, 106FM, מעריב אישרו את רצונם לבוא להופעה. ביום ההופעה הכול הלך כמו שעון - ההקמה, הבאלאנס, שמחתי שרוב ההסעות בסוף יצאו, ואחרי שאנחנו בוגרי הפקת הופעה כפולה בשוני, התיאטרון נהיה קליל ברמת ההכנות ביום המופע.

מה שאני אוהב בתיאטרון הזה זה את הפרגוד שבבמה, זה כיף בלתי ניתן לתיאור לעמוד על הבמה כשחתיכת בד מפרידה בינך לבין מאות משוגעים שבאו לגזור את הצורה של המקום - ואז שנפתח הפרגוד, זה כמו סופה כזאת, מהבמה לפחות... אני מאמין שגם לכם :-) בהופעה עצמה הרגשנו ממש טוב, קודם כל נרגענו שהקהל הגיע ומילא את המקום. כעיקרון זו ההופעה עם הכי מעט קהל שהייתה לנו בארץ מאז יציאת המבול, אבל אותם 700 שהיו במקום עשו שם הר געש שגם אותה הופעה שבה היו 1,200 אנשים לא עשתה. הקהל כל הזמן קפץ, רקד, שר, היה רגע שראיתי 10 אנשים על הכתפיים של החברים שלהם, איזה 15 חבר'ה רקדו שם בתוך מעגל, ראיתי דתיים, חילונים, ילדים, מבוגרים, כולם שרים ונהנים. מבחינתי, זו הייתה ההופעה הכי טובה שהייתה לנו בתיאטרון, חצי מההופעה לא הייתי צריך לשיר מרוב ששמעו אתכם, תודה!

הקינוח בסוף הערב שהפך אותו לגובל במושלם היה לראות את סטיבן וילסון מ-"פורקיופיין טרי" בקהל מחכה לשוחח איתי אחרי ההופעה – אני מכיר את סטיבן כבר כמה שנים ואני מעריך את כל עבודותיו המוזיקליות מאד. מסתבר שהוא שמע על ההופעה בפוקס מידידה שלי שישבה עם חולצה של אורפנד באיזה באר ובעקבות הלוגו שעל החולצה (והעובדה שהיא יפיפייה) סטיבן החליט לגשת לדבר איתה, ממש עולם קטן... וכך, קבענו לדבר ואני מקווה בימים הקרובים ללכת לשתות איתו בירה ולדון בכמה רעיונות משותפים וסתם ברומו של עולם, מה יוליד יום, מי יודע.

קובי [ימין], ערן [מעריץ] וסטיבן וילסון [שמאל]

יוון – שביל של גיהינום בדרך לגן עדן או – בילעקס (בערבית – פרינציפ, הפוכה)

הגיהינום

כל ההתעסקות עם הפרומוטר היווני הייתה צולעת (מצידו) מהרגע הראשון, הוא היה מאד איטי, מסורבל, לא מסודר, לא מהימן, היה מצב שלמשל הייתי שולח לו מייל עם 10 שאלות חשובות, הוא היה עונה אחרי יומיים על שאלה ורבע... בעסק הזה, בטח ובטח בהכנות של לפני וכו', הכול חייב לתקתק, אך למרות זאת, העובדה שיש בידינו חוזה חתום, שיר יווני מוכן ורצון עז להופיע ביוון, הבלגנו על מספר עיכובים, פדיחות וכו' בתקווה שהכול ילך ויסתדר בסוף על הצד הטוב ביותר. העובדה ש-Destruction ו-Evergrey ביטלו הופעות שתוכננו עם אותו פרומוטר שבוע לפנינו לא הוסיפה קומפלימנטים לאותו פרומוטר זוחל.

כבר בערב ההופעה במועדון התיאטרון ידעתי שיש חשש לביטול ההופעה שלנו באתונה (קבענו הופעות לאתונה וסלוניקי) לא סיפרתי כלום לחברי הלהקה על מנת לא להדאיג אותם לפני ההופעה. באותם רגעים עוד האמנתי שלמרות שהפרומוטר הזה עשה כל טעות אפשרית, עוד אפשר יהיה להופיע (פוסטר להופעה למשל יצא רק שבוע לפני ההופעה, אני לא מכיר מישהו שעובד ככה ומצליח). לאחר מכן שהמפיק החליט שהוא יורד מההפקה של אתונה, המפיקים מסלוניקי עדיין רצו שנבוא להופיע, במקום שהמפיק מאתונה ימכור להם את כרטיסי הטיסה הוא פשוט ביטל אותם, שילם 600$ עמלה רק על הביטול ואמר לפרומוטר של סלוניקי לקנות לנו כרטיסי טיסה, הייתם מסכימים שזו דוגמא קטנה לניהול לא נכון של עסק?

טוב ועכשיו נעבוד לחלק שהוא ה-גיהינום בכל הסיפור הזה – לבוקר שאחרי ההופעה בתיאטרון. פתחתי אותו בסתלבט ובמצב רוח טוב, עשיתי לי קפה ככה בסבבה ועם פיג'מה התיישבתי לי על המחשב קצת לעבוד, לראות מה חדש וכו'. הכול היה על מי מנוחות תוך כדי שאני שם את הרגליים על השולחן כאילו אני על איזה ערסל בפושקר שבהודו, כל שלוק שאני לוקח מהקפה אפשר רק ממנו לשמוע שאני כולי שאנטי, מרגוע, מבסוט ומאושר. אני יושב לי בפנאן של הלייף, משחזר רגעים מההופעה אתמול, אני מחייך, מסתלבט, חושב לעצמי "איזה כיף... אתמול היינו בתיאטרון... היום בלילה נגיע ליוון... פשששששש... אני אוהב את החיים, הכול מאורגן, איזה סתלבט...."

לא הספקתי לגרבץ מרוב סבבה והטלפון מצלצל, אני עונה ושומע את אבי (המתופף) מהצד השני של הקו אומר לי את המשפט הבא: "טוב תשמע, אני לא מוצא את הדרכון שלי!" אני עונה לו - תוך כדי שאני מוריד את הרגליים מהשולחן ונאבק בגרגירי קפה שמאיימים לחנוק אותי - "מזתומרת?? חיפשת טוב?" - "כן" - "אין מצב, תחפש טוב" - "חיפשתי אני אומר לך! עקרתי אפילו דלת בבית מעצבים" - "תמשיך לחפש, אני מרים כמה טלפונים לברר מה עושים במצב כזה."

זה מדהים איך המציאות משנה פנים בשנייה.... בשנייה! זה מצב כל כך הפוך (בילעקס) וכל כך לא הגיוני שאני חושב שמהתסכול התחלתי לחפש את הדרכון שלו... אצלי בבית. (אל תשאלו למה עשיתי את זה, אמרתי שאין פה הגיון). ממצב של סתלבט-על אני פתאום במצוקה נפשית, התקף חרדה, רצון להרוג את אבי בדקירות סכין ותוך כדי ערבוב הרגשות הזה אני צריך לשמור על קור רוח ולהתחיל להתמודד עם המצב.

בינתיים, שכחתי שנתתי את הנעליים שלי לסנדלר כי נשברה לי הסוליה בהופעה בתיאטרון. הסנדלר בפירוש אמר לי: "תגיע ב–15:15 כי אני סוגר ב–15:30!". אני מסתכל בשעון - בגלל המצב וכמה שיחות שעשיתי השעה כבר 15:46! דמיינו אותי יורד למטה באמצע פלורנטין ונותן ספרינט עם נעלי קיפי אל עבר הסנדלר, איך שאני מגיע הוא צועק עליי "שכחת האאא???" אני עונה לו "איזה שכחתי אחי הייתי בסידורים ולא היה לי חניה" עלק חניה, רישיון נהיגה עוד אין לי... את כל זה אני אומר לו שאני עם נעלי קיפי, אף פעם לא הייתי שקרן טוב.

לקחתי את הנעליים, התקשרתי לאבי ותוך כמה דקות מצאתי את עצמי יושב על ווספה (קופא מקור בלי מעיל, שכחתי מהלחץ...) עם אבי בדרך לתחנת משטרה בשביל שקודם כל יהיה דיווח שהדרכון נגנב או אבד. ישבתי על הווספה אחרי שלפני שנייה שתיתי קפה בסבבה, קופא לי הצורה על המושב שלה, אני חושב שבא לי לבכות, למה אני צריך את זה, עוברות לי מחשבות בראש שאני יודע שלא בריא לחשוב בשלב ובמצב הנוכחי אבל זה פשוט מחשבות שיש להם כוח של איזה צונאמי, הם פשוט שוטפות את המח ומנסות למוטט אותו. שילמתי בשטרות של המון אנרגייה רק בשביל לשמור על קור רוח כי זה הכי חשוב במצבים האלה.


ההופעה שלא התקיימה באתונה
אני מוצא את עצמי בתחנת משטרה ביפו, ממתין שעה עם אבי תוך כדי צפייה בחתולים שטיילו בתחנה, כאילו הגעתי לחתולייה העירונית, פאקינג תחנת משטרה, יש שם איזה 80 חתול. בינתיים אני מרים את הטלפון הרציני הראשון שלי בהתמודדות עם המצב (אחרי כמה שיחות התייעצות עם חברים) למוקד של משרד הפנים, אותה גברת שענתה, אמרה לי "משרד הפנים ניסגר ביום חמישי בצהריים ולא נתפתח עד ליום ראשון", כששאלתי עוד שאלה היא כבר ממש עשתה לי טובה שהיא עונה לי, בשאלה השלישית שלי (שמופיעים ביוון ויש בעיה שעלולה למנוע את זה, שואלים גם 100 שאלות, הכול רק לצאת מהמצב הזה) היא כבר צעקה עליי את התשובה. זה מדהים שהיא מקבלת משכורת על השירות הזה ששמו – מוקד, אני מבין מההגדרה של מוקד זה שמתקשרים גזרנים עם שאלות והמוקדנית צריכה לענות בכישרון ולנסות לעזור, מה שמדהים זה שכולם יודעים את שהשירות הזה חרא והכי מדהים זה שכנראה זה לא ישתנה, לא מבין למה זה ככה, בילעקס.

שאני מסתכל על השירות לקוחות של חברות הטלפונים הסלולאריים למשל, בוחרים שם את האנשים לפי קריטריונים מסוימים ביניהם יחסי אנוש, שזה דבר חשוב. במשרד הפנים זה הפוך, כי אם זאת שענתה לי שם קיבלה את הג'וב אז כנראה שהדרישה הייתה – דרושה פקידה סתומה, חסרת תקשורת, חסרת סבלנות, קולנית וחסרת סיפוק מיני ברמות מכאיבות על מנת לאמלל את ציבור המתקשרים. ללא ספק היא כמעט חיממה לי את המח וזה כמעט ולא קורה לי בשלב זה של החיים.

בינתיים תוך כדי שאנחנו נוסעים למשרד הפנים בשדה התעופה (שלא ספר אותנו ולא התייחס אלינו בכלל) התחלנו ליצור קשר עם כל מיני גורמים, מקורבים, אנשים וחברים על מנת שיתחיל לפעול חמ"ל שיוציא אותנו מהסרט הזה. בלילה, הגענו למצב שיש לנו אופציה לפתוח 3 משרדי פנים על הבוקר על מנת שאחד מהם יוציא לאבי דרכון. הדגשתי לכל הצדדים שארגנו את זה – "אם זה לא אפשרי ב-100% אל תגידו סתם כי על סמך זה אנחנו עולים למטוס ביוון, אחרת אני מבטל את ההופעות שם!" - התשובה הייתה "זה בטוח, יהיה לו דרכון על הבוקר ויש לך גם שלוש אופציות למקרה שמשהו משתבש",ככה שיש Plan A, B & Even C, זה די הרגיע אותי והייתי בטוח שזה עניין טכני והסרט מאחורינו. עדיין הרגשתי כמו מישהו ששם מיליון ז'יטונים על מספר 33 ברולטה בקזינו שלקחנו את הסיכון.

המשכנו להתארגן, בשלב הזה גם נודע לי שהמפיק באתונה סופית ביטל לנו את ההופעה, אח איזה כיף! בינתיים בפורום שלנו כבר רושמים לנו כולם "נסיעה טובה, שברו אותם, קרעו אותם" ואני משקשק אפילו לרשום תגובה של "תודה אחים שלי" סעמו! דחינו לאבי את הטיסה, והתארגנו על מנת לעלות למטוס ב-6 לפנות בוקר (של יום שישי) כמתוכנן. אבי מצידו היה אמור להתקשר ב-8 בבוקר לחברים על מנת שיתנו לו הוראות לאן להגיע.

ב-8:15 בערך, אנחנו נוחתים באתונה, ישר כולם שולפים טלפונים ומתחילים לברר תמונת מצב עם המקורות שלנו. זוכרים שהיו 3 אופציות ככה שהיינו "מכוסים" ברמת הסיכון? שלושתם התמוטטו בשניה ומאותה סיבה – כולם, אבל כ-ו-ל-ם שכחו, לא שמו לב שמדובר על יום שישי. אני חושב לעצמי, אנשים רציניים, בוגרים, אחראים, איך כולכם שכחתם שהיום יום שישי?!?! הא?!?! זה מה שנקרא – בילעקס, היקום הולך איתנו בילעקס, עושה לנו פרינציפ, זה ממש סימן שמישהו מנסה למנוע מאיתנו להגיע (רק שתבינו, משרד הפנים לא נפתח ביום שישי אלא אם כן מדובר במקרה מוות או חלילה מקרה קשה אחר, זו לפחות הטענה הרשמית, כאילו אנחנו לא יודעים על הקומבינות שרצות שם).

עכשיו המצב כבר יותר גרוע, חזרנו לנקודת ההתחלה... המשך יבוא


(קובי פרחי / Orphaned Land)


לחלק ב' ביומן המסע...
לחלק ג' ביומן המסע...
לחלק ד' ביומן המסע...