21/01/2005
Orphaned Land - יומן מסע ישראל-יוון (חלק ב')
יוון – שביל הגיהינום ממשיך
עכשיו המצב כבר יותר גרוע, חזרנו לנקודת ההתחלה, עם פחות כוח ואופציות, עם פחות זמן, אנחנו ביוון, מה לעזאזל אני אומר למפיק?? "אהלן, שילמת טיסה, מלון, פוסטר, לא יודע מה... לכולנו אבל המתופף לא הגיע, אז חפיף טוב?" הרגשה מזופתת משהו לוקס... תוך כדי שאנחנו ממתינים לטיסת קונקשן מאתונה לסלוניקי, דחו את הטיסה באיזה 4 שעות, זה היה הדבר היחיד ששימח אותי באותו סשן פסיכי כי זה נתן לנו עוד זמן התמודדות עם המצב ואולי צ'אנס לפתור אותו לפני שניתקל בפרומוטר. ההשערה שלי אמרה שהוא לפחות ירצח אותנו כי זה מה שאני הייתי עושה אם הייתי הוא.
אנחנו בפצצות של הטלפונים, כל אחד מתקשר, יש לו שיחות ממתינות, עוצר שיחה באמצע, אומר להוא מה להגיד לזה, נותן לזה לדבר עם ההוא, שנינו מדברים עם זה ומבקשים ממנו להגיד להוא, אתם ל-א מ-ב-י-נ-י-ם איזה סלט! דיברנו עם הקונסוליה הישראלית ביוון, חדר מצב במשרד החוץ, דיברנו עם עיתונאים, אנשים שמכירים חברי כנסת, אפילו קיבלנו הצעות מחיר לדרכונים מזויפים (הרעיון נפסל מהר מאד) לא יאמן לאן זה הגיע... אם כל אחד מהגורמים שהזכרתי, מדובר ב–20 שיחות טלפון מינימום, אני חושב ש All in all עשינו אולי 500 שיחות טלפון!!!
בינתיים אנחנו עייפים, כבר ב-12:00 בצהריים ומתמודדים עם המצב הזה מ–15:30 של אתמול, כל שנייה שיש לי להפסקה אני תופס את התפילין שלי בתיק, מדבר עם בורא עולם, למרות המועקה והמצב העגום הזה אני נשבע לו שהוא המלך היחיד, אני מסתכל בדיוק על פועל ניקיון בשדה תעופה מנקה את הרצפה, מרוב שרע לי אני כל כך רוצה להתחלף איתו, להיות בלי דאגות - לטאטא את הרצפה וללכת הביתה, לאכול איזה "צזיקי" וללכת לישון. סיימתי לדבר עם הבורא התחלתי לדבר עם השטן - כשאני אומר לדבר אני ממש מתכוון לדבר, הלכתי לאיזה פינה והתחלתי לדבר אליו "מה אתה חושב? שיש משהו בעולם שיכול לגרום לי להפסיק להאמין בבורא עולם? לא משנה מה תעשה וגם אם תמוטט אותי לגמרי אני מודיע לך יא $^$^#$%$# - הוא המלך, שלי, הוא המלך שלך ובשובו אתה מתאדה ונשרף, אז תעשה מה שאתה צריך, את זה לעולם לא תיקח ממני, בבור הזה אני ממליך את המלך למלך שלך" נשמע לכם מטורף? זה מה שזה היה, אמונה בתוך טירוף, מקסימום לא היינו נוסעים, עדיין חשוב לזכור שאנחנו בריאים ושלמים בזמן ששבוע וחצי לפני היום הזה 150,000 נמחקו מהאדמה כשהים החליט שהוא לוקח אותם קיבינימאט. יש לאדם טבע להוציא דברים מפרופורציה, וככה גם אני הייתי, בחרדות כאילו מי ישמע מה כבר קרה.
השעה 13:00 וקוראים לנו לעלות למטוס, ההופעה בתיאטרון שהייתה רק לפני יום נראית לי כאילו היא הייתה אשתקד, כולנו עושים שיחות אחרונות עם כל המקורבים והחברים. בשיחה האחרונה עם משרד הפנים בנתב"ג כבר קיבלנו את הקריזה, ביקשתי מהם את הטלפון ואמרתי להם ש – כל העיתונים יכתבו על הסקנדל הזה, זה לא נתפס, בן אדם נגנב לו הדרכון, הוא רוצה לצאת להופעה, הופעה של להקה ישראלית בחו"ל, סוג של ייצוג למדינה לא? המדינה לא נותנת לו לצאת... נשבעתי לאותה פקידה שם שיכתבו על זה ביחד עם שמה בעיתונים, שלחנו אליהם כל עיתונאי שרק יכולנו לשלוח ועלינו למטוס.
שירדנו מהמטוס, החדשות היו שכנראה הצלחנו לסדוק משהו במערכת ומחכים לאבי בסניף נצרת (!) שיבוא להנפיק דרכון. אבי דפק פרסה ושם גז במהירויות של מרוץ לוקס לשם. השעה הייתה 14:15 והם מחכים עד 15:00. אחרי עוד קצת תחנונים הסכימו לחכות לו עד שהוא יגיע (אי אפשר להגיע משדה התעופה לנצרת ב–45 דקות גם עם זה על 120 כל הדרך).
קובי
בדרך אל המפיק, אנחנו על אדמת סלוניקי, גמורים מעייפות, המח שלנו דייסה, אני אישית 30 ומשהו שעות ללא שינה והתמודדות עם המצב, כל דקה היא כמו נצח, זה סשן מטומטם ברמות. אנחנו נוסעים למלון כשאני רק מחכה לקבל טלפון שלאבי יש דרכון ביד, החברים שאני איתם באוטו מעודדים אותי ומתחילים לשיר איתי את השיר ביוונית "אח אלדה סאגאפו – אח יוון אני אוהב אותך" - אני שר איתם ומחייך אבל כבר נמחק לי המח, הגענו למלון, אני יושב בלובי ורק מחכה לקבל טלפון שיש דרכון. שהטלפון הזה הגיע, פשוט הלכתי הצידה ובכיתי כמו ילד איזה 5 דקות כשאני ממלמל כל מיני מילות פאר לבורא עולם, אתם מכירים אותי, אני זוקף את הקרדיט הזה לו, חשוב לציין שלא כל חברי הלהקה חושבים ככה, זה קטע אישי.
זה היה ניצחון במשחק מסוכן, הפרומוטר - למרות ששמע כבר את החדשות הטובות אמר לי שאנחנו לא אנשים נורמאלים, את זה אני כבר יודע :-) הלכנו לארוחת ערב עם המפיקים והחברים, 33 שעות ללא שינה, ירדתי שם על איזה 4 כוסות אוזו, צחקנו שם, שרנו, התבדחנו עם החברים שלנו מיוון - כריס, סטרבולה, גרג והלן איתנו – איזה אנשים, זכות להיקרא חבר שלהם. המתח ירד, קצת התפרקנו ובסוף נכנסתי למיטה ולא יצאתי ממנה עד שהיינו צריכים ללכת לסאונד צ'ק. בינתיים באמצע הלילה, הגיעה אלינו חברה נוספת למלון - נטלי, באה היישר מהולנד ובכך השלמנו את היום עם חדשות טובות נוספות.
7 מדורים – והכניסה לגן עדן
המלון שהגענו אליו, זה פשוט מלון 5 כוכבים, כל חדר שם נראה כמו סוויטה, הלובי ברמה והמלון לפי חברינו היוונים היה מאד יוקרתי. "אנחנו" אומר לי אריס אחד משלושת המפיקים (המלכים) של סלוניקי "אנחנו, חשוב לנו לכבד את האומנים שלנו, כסף זה לא הבעיה, אנחנו נהנתנים ורוצים שכל אחד ייהנה מכל דקה בחוויה." כמה כיף לדעת שנלחמנו כולנו בלהקה את המלחמה הזאת בשביל אנשים שהם מלכים וחברים.
הכנסת האורחים שלהם זה משהו בלתי נתפס, אם אתה בטעות קונה בזוקה ולא נתת להם לשלם עליך הם נעלבים אבל ממש, לא יודע כמה זה מכאיב להם בכיס, רואים עליהם שאין בכלל צל של ספק שהפנאן שלהם זה לארח אותך, זה מה שעושה להם את היום, אני מוכן להישבע שיש לכל אחד מהם כתר אור של נתינה על הראש.
שעת היציאה לבאלנס התקרבה, הלכתי לחדר של מירי לעשות כמה תרגילי חימום למיתרי הקול וירדנו למטה בשעה שקבענו. הגענו למועדון שבו אנחנו אמורים להופיע - אחלה מקום, מעין בארבי סלונקאי כזה - הבמה לא רעה, תאורה לא להיט, אקוסטיקה מצוינת וצוות סאונד לוקס. מתחילים באלאנס, הכול הולך כמו שצריך ואנחנו שמחים שה"סאונד מן" מבין ויודע מה הוא עושה. סאווי (טל ניסן) מברר כמה עניינים לגבי המיקום של הדוכן שלנו, מתי מחבר את הראש של המגבר, עדן מחכה לסטנד של הקלידים, יוסי מתעסק עם המחשב, אורי ומירי מעבירים דחקות עם החבר'ה של להקת Thanatos ותוך כדי אני עושה חזרונת עם פול הגיטריסט שלהם - הוא זה שיתארח איתנו ב-Halo Dies, יציב בודק אם הדרבוקה עוד בכושר ואז לפתע מי מגיע למקום – אבי דאימונד, סוף סוף, איזה ניצחון, בילעקס או לא, הוא פה ואנחנו נקרע אותם היום!
תבינו, אחרי הביטול של אתונה היינו יכולים לבטל את הכול ועדיין לתבוע את חלקינו - לא היינו מוכנים לחשוב על זה שנבאס את אחינו היוונים, שלא לדבר על חברים שבאו איתנו מישראל ונטלי שבאה מהולנד. אח... אחרי התלאות האלה, זה הרגשה עוד יותר נפלאה.
חזרנו למלון לתת איזה מקלחת ושהגענו למועדון כבר היינו בבק סטייג', שם חיכו לנו בירות, ממתקים, שתייה וערימות של סופלקי וצחוקים, במקום בינתיים כבר נמצאים 300-350 יוונים עצבנים שבא להם על איזה חאפלה של להקת מטאל ישראלית. להיות ביוון ולראות את כל היוונים האלה באים לכבודך זה הרגשת גאווה במוזיקה שלנו, במדינה, בלאום, פשוט כיף.
Thanatos עולים לבמה, הם להקה עתיקה, אבל עתיקה עתיקה, לדעתי הם קיימים משנות ה–80 והולכים בנאמנות עם המוזיקה שלהם עד היום, חבורה של אחלה אנשים, נתנו אחלה הופעה. ברגע שהם סיימו ואחרי כמה "צ'ירזים" על הבירות עלו החבר'ה לחבר את הכלים שלהם וירדו למטה לכמה דקות אחרונות לפני העלייה לבמה, כולם מאחלים לנו בהצלחה, אנחנו מתחילים להרגיש את הבטן, מתחבקים, נזכרים במה עברנו עד שהגענו לכאן ויאללה – להציף את סלוניקי!
אורפנד לנד בהופעה!
מה אני יגיד לכם... אתם מכירים את ההופעות שלנו, היה ענק! אורי ומתי דפקו את הראש, עדן קפץ וחייך, יוסי הלהיב את הקהל, יציב ייצב את המצב, אבי פירפר את התופים, מירי סלסלה, ישתבח שמו לעד, הקהל מצידו שר, הכיר את המילים, שיתף פעולה ואפילו עינטז שהיה צריך. היה כיף לראות את כל החברים שרים, חלק בוכים, דופקים את הראש, זה מדהים אותי שעבור כמה חבר'ה יוונים, הופעה של החבורה השרוטה הזאת שנקראת אורפנד לנד היא בגדר הגשמת חלום. מבחינת נגינה של כולם, ההופעה הייתה מושלמת, אני דווקא לא הייתי במיטבי אבל זה לא מנע ממני לתת אחלה הופעה לדעתי!
ניגנו את אותו הסט שעשינו בתיאטרון בתוספת הקאבר שהכנו לשיר Ach Elada Sagapo - כל מילה בשיר הזה אמת, הקהל הגיב בהתאם – מטאליסטים יוונים נראו רוקדים סירטאקי. באותו ערב היינו יוונים לכמה שעות, הם אחלה אנשים, שפת גוף דומה לשלנו, הם חמים, עוזרים, נותנים, חברים אמיתיים, אני כבר מחכה לחזור לשם שוב. היה שווה כל ה-בילעקס שעברנו. ואם זה לא מספיק, אחרי כל שיר שסיימנו "סאווי" לא הפסיק לצעוק מהקהל "בילעקס, בילעקס!" - אז פשוט באיזה רגע בלתי נשכח תפסתי את המיקרופון ואמרתי למאות יוונים שאין להם מושג מה אני רוצה מהחיים שלהם את המילה "בילעקס" לתוך המיקרופון - כנראה הם לא זוכרים את זה כי המילה הזאת לא אומרת להם כלום, אבל לפחות "סאווי" נרגע, חייוואן.
זהו, עוד כמה ימים אנחנו בטורקיה לשתי הופעות ומשם לסופיה, זה הולך להיות קשה, אנחנו נהיה הרבה שעות באוטובוס ואני מקווה שנחזור עם סיפורים טובים משם, אוהב אתכם אחים שלי יתומים.
לא משנה מה עובר עליכם, תאמינו בדרך ובמטרה שלכם.
(קובי פרחי / Orphaned Land)
|
