בתולת הברזל חוגגת 50

בגיל 12 בן דוד שלי, מוטי, קרא לי אליו לחדר ואמר לי ״אני רוצה להשמיע לך משהו״. החדר שלו היה בעל צורה מוזרה, בגלל מבנה הבית שלהם, וחלק מהגג היה משופע. על התקרה היו מודבקים פוסטרים של להקות מטאל וביניהם בלטו הפוסטרים הצבעוניים ששלטה בהם דמות דמויית מומייה שלימים הכרתי כ״אדי״. מוטי הכניס קסטה לטייפ ולחץ על play ושמעתי לראשונה את הלהקה ששינתה את חיי והכניסה אותי לעולם המטאל – איירון מיידן. מהופנט ממה ששמעתי אמרתי לו שזה מדהים. הוא הוציא את הקסטה מהטייפ ואמר לי ״קח, יש לי עותק שלה״.

ב1995   הלהקה הגיעה לארץ עם בלייז ביילי ל-3 הופעות. זו היתה תקופה לא טובה עבורם אבל עדיין רציתי להיות שם. עם זאת צבא ופאקיונר כמוני משמעותם ריתוקים לרוב ובדיוק כשהם הגיעו לארץ הייתי מרותק בבסיס אי שם בדרום המאובק ופספסתי אותם. ביוני 2020 כבר היו לי כרטיסים לכל המשפחה, למעשה קניתי אותם פחות משעה אחרי שיצאה הידיעה על זה שהם מגיעים לארץ, לא התכוונתי לפספס אותם שוב. אבל 2020 וקורונה וסגירה של כל העולם וכל התכניות הלכו לעזאזל, יחד עם ההופעה של מיידן.

מאז לא היתה לי הזדמנות להגיע להופעה שלהם אבל כששמעתי על הטור האחרון, זה שמציין 50 שנה להיווסדם, גמלה בליבי החלטה שאני לא נותן לזה לחמוק שוב מבין האצבעות שלי. בשקט בשקט רקמתי תכנית ואחרי שקניתי כרטיסים הודעתי למשפחה – אנחנו טסים להולנד לראות את איירון מיידן. גם עכשיו לא חסרו אתגרים – מלחמה, איראן, חות׳ים, יחס לא אוהד (בלשון המעטה) לישראלים ברוב העולם המערבי והיעדרות טיסות גרמו לקשיים לוגיסטיים אבל איכשהו כל הכוכבים התיישרו וביום רביעי האחרון, ה23/7/2025 סימנתי וי באחד הצ׳קבוקסים הגדולים שנותרו ריקים זמן רב וראיתי עם כל המשפחה שלי את איירון מיידן בהופעה חיה.

כשהגענו לארנהם, עיירה לא גדולה מדי בדרום מזרח הולנד, הבנתי שאני לא מהזקנים של באי ההופעה. מאות בעלי שיער אפור או לבן ואולי אותו מספר של קירחים הסתובבו שם, גורמים לי להרגיש שדווקא הילדים שלי מורידים את הגיל הממוצע ולא שאני מעלה אותו. דוכני מרץ׳, אוכל, בירה ולהקת קאברים מצחיקה מאוד שהתלבשה במיטב מלבושי הhair metal (כולל הבליטות המעושות במכנסיים) הנעימו את זמננו בזמן שגשם לונדוני נתן תחושה אפרורית של סתיו ולא של אמצע הקיץ (בכל זאת אנחנו ביולי, מישהו במרכז מזג האוויר התבלבל בחוגה). התורים בכניסה לאולם מתחילים להצטבר ואנחנו מצטרפים אליהם, ממתינים בסבלנות להכנס למקום שבו הגשם פחות יציק. לא סיפרתי לחמולה הקטנה שלי שגם אחרי הכניסה נצטרך לעמוד כשעתיים לפני שהאקשן האמיתי יגיע.

2 להקות חיממו את הטור. Halestorm של ליזי הייל ואחיה חיממו את מחצית הטור הראשונה ואנחנו קיבלנו את Avatar , הלהקה השבדית הססגונית שכבר הספיקה להיות הדליינרית בגראספופ ולעשות לעצמה שם. לדעתי – הרווחנו. ראינו את שתיהן בגראספופ לפני שנתיים ואמנם ליזי מדהימה אבל אוואטר מתאימה הרבה יותר לחמם את איירון מיידן. יוהנס, הזמר חובש פני הג׳וקר, יוצא מתוך קופסה שנראית קטנה מלהכיל אל הבמה ומתחיל להרעיד את 40,000 הצופים עם אחד משני הסינגלים החדשים של הלהקה, Dance Devil Dance. באופן מפתיע לא מעט מהצופים מכירים את הלהקה ואת מילות השיר ואני מגרד בראשי; הרי הרוב כאן ציבור מבוגר יחסית, ציבור שגדל על מיידן של שנות ה-80, על מטאליקה של חמשת האלבומים הראשונים, על אוזי בתקופת הסולו וטרום התפתחות תת הז׳נארים המורכבים שקיימים היום (ניאו-קלאסיקל-מלודיק-היספניק-בלאק-מטאל מאץ׳?) אז איך הוא מכיר את אוואטר, החדשנית בהרבה? שאלה מצויינת שיכולתי לענות עליה רק עם ״טוב, גם אני מכיר אותם״. 8 שירים היוו את החימום של אוואטר, ביניהם הגדולים ומוכרים ביותר שלהם לצד Captain Goat ששוחרר השנה (ולעניות דעתי לא התאים בקצב ובמלודיה שלו לחימום הופעה כזו, אבל אולי זה רק אני). את החימום סיים אחד השירים היותר מוצלחים שלהם – Hail The Apocalypse.

צוות של עשרות עובדי במה מסתער בסיום החימום על הבמה, מפרק ומזיז, מוריד ומעביר ומכין את השטח לקראת עלייתה של מושא הערב, מושא הטור, הלהקה שכולם מצפים לה בכליון עיניים. ההמתנה קשה אך מהנה – הרגליים כבר מתחילות לכאוב (בעיקר שלי, עם הקרע בשריר, שגורם לי לצלוע ולדדות כדי לא לחטוף פולס כאב שמזכיר לי שאני פצוע) אבל אנחנו יודעים מה צפוי לנו ואנחנו מקבלים את ההמתנה כהזדמנות לשבת קצת ולנסות להעלות פוסטים על ההמתנה שלנו. זמן בילוי משפחתי איכותי, מה רע?

הרגע מגיע. האולם מוחשך. קליפ מיוחד לטור מוקרן, כזה שכל אוהד איירון מיידן מושבע ישמח לצפות בו שוב ושוב ולתפוס עוד רמז ואזכור למשהו מהשירים, האלבומים והדמויות שהלהקה הביאה לנו ב50 שנות יצירותיה מופיעים בו. 22 acacia avenue, שמות של רחובות לונדוניים, אימג׳ים של אדי ועוד. ואז עולים הנגנים – סיימון דוסון, המתופף שמחליף את ניקו מק׳בריין האגדי שפרש בעקבות השבץ שסבל ממנו ב2023, עולה לסט התופים (הקטן יחסית לסט של ניקו)  ואליו מצטרפים יאניק, דייב, סטיב ואדריאן בנעימה שפותחת את Murder In The Rue Morgure ואיתה פתיחת המסע שלנו החל מאלבומה השני של הלהקה Killers ועד האלבום התשיעי Fear Of The Dark, תור הזהב של הלהקה.

אני לא יודע לומר מה הסיבה שהטור מורכב משירים מהתקופה הזו בלבד, 20 השנים הראשונות של הלהקה. אני מודה בפה מלא שאני מעדיף את התקופה ההיא, תקופת טרום בלייז ביילי, התקופה שבה גיליתי את הלהקה ואת המטאל בכלל, תקופה שבה המטאל העולמי התפתח וסגנונות רבים נולדו בה. אין בי שום התנגדות לעניין וזה עדיין משהו שאולי צריך לתת עליו את הדעת.

ארבעת השירים הראשונים של ההופעה הם שירים שבהם ברוס צריך לשיר מהר – הרבה מילים בזמן קצר, שירים שמצריכים יכולת לספר סיפור בתוך הליריקה וכבר פה אני מרגיש שמשהו חורק קצת. אל תבינו לא נכון, ברוס הוא מספר סיפורים אדיר ופרפורמר ענק, להצליח לעשות את מה שהוא ובכלל הלהקה עושים בגילם (בכל זאת כולם שם כבר חגגו לפחות 65 שנות קיום) זה נס רפואי, אבל כנראה שבכל זאת הגיל עושה את שלו. השירים מעט איטיים יותר ממה שאני רגיל להם באלבומים, נשמע שברוס מתאמץ להדביק קצב ולמרות שצפיתי בעבר בעשרות הופעות שלהם – משהו פה שונה. פחות Tight. אני מחליף מבט זריז עם הבן שלי שתופס את המבט שלי ועושה לי את אותו פרצוף בדיוק – משהו חורק.

ההופעה ממשיכה עם The Number Of The Beast, שיר הנושא של האלבום הנושא את שמו שהוא הראשון שקניתי לגמרי בעצמי. צריך להבין משהו – כמו שכבר אמרתי אני זקן וכשהיינו צעירים בימי בית ראשון היינו קונים קסטות (בשמן העברי ״קלטות״)  בחנות המקומית, לא דיסקים (שעדיין לא הומצאו) ולא תקליטים (שאז כבר לא היו באופנה) ובטח שלא שמענו דברים ביוטיוב או בכלל באינטרנט שרק הגיע לארץ אחרי שה X-Factor יצא ב1995. כילד עבדתי בחופשים ובכל שבוע קיבלתי ״משכורת״ שהספיקה בדיוק לקסטה אחת, וכך במשך החופש הגדול קניתי את כל 8 האלבומים הראשונים של מיידן. את Fear Of The Dark כבר קניתי בתיכון, ממש כשיצא. חרשתי את האלבומים האלה בלי סוף, למדתי איתם, נסעתי איתם לבית הספר באוטובוס, הלכתי לישון איתם. הראש שלי מתפוצץ מהחוויה, אני נמצא בבועה משל עצמי, עושה air guitar עם האצבעות, צועק את כל המילים בזיוף מרשים ומתעלם מכל מי שסובבים אותי בערך. אני נלהב מכל תלבושת שברוס מחליף, מכל וידאו ארט שמלווה כל שיר בנפרד וניכר שהושקעה בו מחשבה ועבודה רבה, צורח בכל פעם שאדי עולה לבמה ומרים שתי אצבעות לבמה (הגרסא האנגלית ל״אצבע משולשת״). אקסטזה אמיתית ומוחלטת.

עם הזמן וככל שההופעה מתמשכת אני מרגיש שהלהקה יותר עייפה. הגאלופינג הידוע ברחבי העולם של סטיב כבר לא מהיר כמו פעם, ברוס לוקח אוויר ומפספס מילה פה ושם (או קצב), והדבר שאולי הציק לי קצת הוא הסולואים; כן, ידוע שבהופעות חיות סולואים משתנים קצת כי מה שאפשר לנגן באלבום אחרי שניסו את אותו מקטע, בתנאי מעבדה, אחרי עשרות נסיונות לא תמיד ניתן לנגן בהופעות חיות. עם זאת היו קטעי סולו שפשוט הורידו לחלוטין, ממש דילגו עליהם בהופעה. אני אמנם עושה רק air guitar ומעולם לא הצלחתי לנגן את הסולואים של אדריאן, יאניק או דייב אבל אני מכיר כל צליל, כל מתיחה, כל פיץ׳ בסולואים של השירים ויודע בדיוק מה הצליל הבא בסולו וכשהסולו פשוט מדלג על מקטע שלם של 10-15 שניות זה עושה לי ״גליץ׳״ במוח ואני צריך לרוץ קדימה בראש בניגון של השיר. לומר שזה הפחית מההנאה של ההופעה? Hell no. רק הזכיר לי שהם, וגם אני, כבר זקנים.

למרות שהמסע שלנו בזמן במהלך ההופעה היה תנועה מתמדת קדימה את מקטע ההופעה ה״רגילה״ (כלומר טרום ההדרן) סיים השיר שנלקח מהאלבום שהוא דווקא האלבום הראשון של הלהקה, השיר שנושא את שמה של הלהקה והוא גם שם האלבום – Iron Maiden. הקהל צורח, כולם יודעים שהסוף קרוב אבל זה לא משנה את רמות הווליום מהקהל הגדול. בכל פעם שברוס צועק Scream for me holland שומעים את הקהל צועק מכל היציעים ומהדשא, רעמות גדולות שמראות שגם היום הלהקה הזו גדולה מתמיד.

את מקטע ההדרן פותח נאומו חוצב הלבבות של צ׳רצ׳יל מימי מלחמת העולם השנייה, זה המסתיים ב We shall never surrender  ומהווה את הפתיח לAces High, אחד השירים של הלהקה שקיבלו המון קאברים, אחרי The Trooper ואחרי Hallowed Be Thy Name. בניגוד להופעות קודמות הפעם לא היה מטוס תלוי באוויר ובניגוד להופעות אחרות ברוס לא קפץ באף שיר, מראה נוספת לגילו של הסייף, איש הספר והטייס המוכשר שיכול לעשות הרבה אבל מה לעשות – הגיל משיג את כולנו, גם אותו.

שיר הסיום מייצג בצורה אופטימלית את סיום ההופעה, שיר אייקוני שלא יכולתי לחשוב על שיר מתאים יותר ממנו לסיים טור 50 שנה – Wasted Years. הלהקה כבר נראית רצוצה ופרט ליאניק, שבאופן לא ברור עדיין מתרוצץ על הבמה כמו שד ומרים את הרגל גבוה אל הרמקול בצורה שהיתה גורמת לי לפרוץ דיסק, כולם כבר על אדי דלק אחרונים. זו ההופעה ה27 במספר מתוך טור של 32 הופעות בחודשיים וחצי, נטל פיזי ונפשי שגם להקות צעירות מתקשות לעמוד בקצב שלו. בכנות – אני לא חושב שהלהקה תצא לטור נוסף. הם עשו את שלהם, הם הטביעו את חותמם בעולם המוזיקה באופן כללי והמטאל באופן ספציפי. כל אחד מהם הוא אייקון בפני עצמו וביחד הם להקת על שלא נודעו רבות כמוה, להקה שנותרה פעילה במשך 50 שנה, הוציאה 17 אלבומים (ועוד אלבומי הופעות, סינגלים, ספיישלים ועוד), לימדה את העולם איך למנף מרצ׳נדייז בצורה שלא נראתה כמותה (אולי חוץ מKISS…)  ואם היא באמת מסיימת כאן – היא יורדת מהבמות כשהיא עדיין מצליחה מאוד. אין הרבה להקות שיכולות לומר את זה.

היציאה מההופעה לוותה בתחושות אופוריה, תענוג רצוף למרות הביצועים שלא היו במיטבם אבל היו לגמרי מספיק טובים כדי שנהנה מהם במקסימום. כן, היתה לי תחושה קטנה של חמיצות על דבר אחד קטן – אף מילה על אוזי. אוזי היה אייקון. נסיך החושך. האדם שעשה את עולם המטאל למה שהוא. הוא נפטר יום לפני ההופעה. באמת שציפיתי, אם לא מאוואטר, לפחות מברוס שיאמר משפט על אוזי. נכון, ברוס כמעט לא דיבר עם הקהל. במהלך כל ההופעה הוא דיבר (מעבר לבקשות הצעקות במהלך השירים) פחות מ-10 משפטים. אבל באמת קיוויתי וציפיתי שמשפט אחד יהיה מוקדש לאוזי, וזה לא קרה.

עם זאת בתחושה האישית שלי – זה לא יכול היה להיות יותר טוב. אולי זה הילד בן ה-12 שבי, זה שצמא למטאל, זה שעיניו מזוגגות מול הסולואים של דייב והתופים המרהיבים של ניקו, זה שחלם לראות את ברוס במרחק של פחות מ-10 מטרים ממנו, ואולי זה בן ה48 שבי ששמח לחלוק את כל האושר הצרוף הזה עם הילדים שלו ואשתו ורואה שגם הם נהנים איתו מההופעה. לא יכולתי לבקש יותר מזה.