מותו של הת'ראש מטאל
בסקירה שלי לאלבום האחרון של סודום דיברתי בעיקר על הז'אנר ולא רק על הלהקה עצמה וזה הזמן והמקום להרחיב את הסוגייה ולהגיד בקול רם מה שמיטב המטאליסטים בני הדור שלי ומעלה שגדלו על ת'ראש מטאל של שנות ה-80 לא נוטים להגיד בקול רם: הז'אנר הזה מת. הנה. אמרתי את זה. זהו. הוא היה, הוא נגמר, נזכור ממנו המון רגעים יפים, אבל זהו.
אנחנו יכולים לאהוב אותו לתמיד, אבל הוא הפך מהאבא האהוב שלנו שגידל אותנו לסבא-רבא סנילי וסיעודי שאנחנו עדיין אוהבים אבל אנחנו מבינים שהוא כבר לא באמת פה. אז נכון, מייסדי הז'אנר עדיין לא סניליים והם בשנות ה-50-60 לחייהם, אבל כל הדור הזה של ארבעת הגדולות האמריקאיות (מטאליקה, מגהדת', סלייר, אנת'רקס ועוזריהן) והשלישייה הגרמנית (קריאייטור, סודום, דסטרקשן), שבגדול מהוות חלוצות, מייסדות ואבות הז'אנר, כבר די איבדו את זה. כמובן לא נשכח את ספלטורה שאם אתם שואלים אותי, אי שם בשנת 1997 כבר, כשמקס קבלרה עזב אותם, איבדו את זה.
אז בואו נחזור קצת אחורה. יודעי דבר יודעים שהמטאל התחיל להתגבש כז'אנר בפני עצמו עם בלאק סאבאת' שהניחו את אבן הפינה למטאל בכלל והיו הסלע שעליו נשען הדום מטאל. לידם גדלו להם ג'ודאס פריסט שהתחילו את כל הקונספט הזה של מהיר מאוד, מלודי ועם שירה נקייה ועוצמתית פיצוצים של הסבא הכי מגניב בגלקסיה, רוב הלפורד.
ואז הגיעו שנות ה-80. במקביל לז'אנרים היותר מלודיים בסביבות ההאבי והפאוור גדלו להקות ת'ראש, קצת אחריהן הדת' והבלאק אבל ללא ספק שנות ה-80 היו העשור של להקות הת'ראש. ההתחלה של הת'ראש מטאל במקביל בארה"ב וגרמניה עם הלהקות שציינתי למעלה הייתה עידן חדש. להקות עצבניות של חבר'ה תיכוניסטים שרוצות למחות כנגד הממסד ויש להן המון מה להגיד. חבר'ה צעירים שההורים שלהם היו כנראה בוודסטוק בשנות ה-60, דור שנולד לילדי פרחים שכנראה גדלו על "איזה נוראיים הביטלס! יש להם אמירה!" ועל הממסד שניסה לדכא כל אדם לבן (כי לדכא את שאר הצבעים היה מובן מאליו) שיש לו איזשהי נטייה לסטות מהתלם של העולם הנוצרי הישר והתמים שמקבל בעיוורון את כל המלחמות, המוות והחולי החברתי שהממשלה שלו תזרוק עליו.
ומשם זה התחיל. קווים מקבילים בעיקר בארה"ב וגרמניה, אנשים עם ביקורת וכעס, חבר'ה צעירים ואנרגטים שלא רק שהיה להם מה להגיד טקסטואלית (שהרי הטקסטים רלוונטיים יחסית גם היום) אלא גם מוזיקלית. הרי מחוץ לפרוג מטאל, מי בימינו משקיע כל כך בלכתוב סולואים של גיטרה? זה זן הולך ונכחד במוזיקה. כמה מחשבה הייתה בבנייה של השירים של מטאליקה. כמה מתיחת קצוות (יחסית לאותם שנים) הייתה במהירות של סלייר? איזה מכונת ריפים שהעולם לא הכיר קודם היה דייב מאסטיין? בקיצור, הייתה אז גחלת נעורים.
משום מקום באו שנות ה-90. התחרות גדלה, התפתחו עוד הרבה ז'אנרים של מוזיקה אבל הז'אנר שלדעתי הוריד משמעותי מערכו של הת'ראש היה הגרוב. הגרוב היה האח הקטן והמגניב יותר של הת'ראש, שכבר היה מתבגר, אלכוהוליסטי ובעיקר מנסה להתפרנס מהמוזיקה יותר מאשר למחות בכנות על תחלואות העולם. הגרוב היה כמו הרכב החדש ברחוב. יפה יותר, עם ביצועים שלא נראו קודם. לאו דווקא חכם יותר, לאו דווקא מהיר יותר אבל הוא פשוט היה מוזיקה של "בואו נקפוץ" במקום "בואו נעשה פוגו עם שיער ארוך ובירה שנשפכת עלינו תוך כדי". וכן, שאר הז'אנרים שצמחו במקביל פתחו את המאזינים לעוד אפשרויות ומת'ראשר בן 15 שגדל לצד מטאליקה עכשיו אתה בן 30, אין לך כוח לפוגו ויש לך עוד הרבה דברים חדשים ומעניינים לשמוע.
עוד עשור חלף לו והגיעו שנות ה-2000. נולד המטאלקור, הנכד של הת'ראש. אחריו גם האח הקטן והמופרע שלו הדת'קור שבכלל גרם לאנשים לשכוח שפעם מטאליקה היו נחשבים ללהקה שמנגנת מהר. כל המטאל הפך ליותר קיצוני. התחרות גדלה, עוד ועוד נגנים וירטואוזים או ממש מעניינים או עם סאונד מיוחד התפרסמו בעולם המטאל ובעוד כולם זוכרים את קליף בארטון הבסיסט האגדי של מטאליקה, תחשבו כמה בסיסטים טכניים יותר ממנו אתם מכירים היום, או כמה מתופפים מהירים יותר מדייב לומבארדו, ובטח לא קשה למצוא סולנים שנשמעים טוב יותר מדייב מאסטיין, כבודו במקומו מונח.
אבל לא רק הז'אנרים החדשים והמוזיקאים החדשים הרגו את הת'ראש. לא לא, אל תתבלבלו. היו עוד 2 גורמים. הראשון מביניהם היה הרשתות החברתיות. למה? כי כשהיית נער בשנות ה-80, הופעת המטאל הייתה המקום שאליו אתה הולך לפרוק את כל התסכול שלך על העולם. היום? ילדי שנות ה-80 פורקים את התסכול שלהם בפייסבוק או בטוויטר. הדור הצעיר יותר מוצא את הדרכים והמקומות שלו אבל הרשתות החברתיות איפשרו לכל אדם להגיד את דעתו ולפרוק את התסכול והכעס שלו על העולם בכלל והממסד בפרט בכל רגע נתון בכל פלטפורמה אפשרית ואז כשאתה מגיע להופעה, הפורקן הזה הוא לאו דווקא מה שאתה מחפש.
ולבסוף, אחרי שהעולם כבר סגר על הת'ראש מכל הכיוונים, כמו אדם שלא נשארו לו הרבה ברירות, היה זה הת'ראש שחרץ את הגורל של עצמו. הוא לא התכוון להשאיר לאחרים את המפתחות לגורלו. לא לא, הת'ראשרים שעליהם גדלנו בסופו של דבר היו אלה שבמו ידיהם הרגו את הז'אנר. כמו שאמרתי, אנשים בני 50-60 כיום. כבר אין גחלת נעורים. כבר אין עצבים בכלל. אני בן 38 ואין לי כוח להתעצבן על שום דבר אז בגיל 60? רוצים לראות את אבא שלי מתעצבן? אם הכלבה תשתין לו בסלון הוא יתעצבן. לא כי הממסד מעצבן אותו.
היו אלה המוזיקאים עצמם שעליהם גדלנו שעשו את זה. כבר אין את העצבים. יש אולי זיוף של עצבים. זיוף של טקסטים ביקורתיים, ולא כי כבר אין על מה להעביר ביקורת, אלא כי כבר לא נשארו כדורים בקנה. כבר אין את האנרגיה של פעם, כבר אין את הכוח לשבת ימים שלמים ולבנות שירים מעניינים. הכל נשמע כמו אנשים שאין להם מושג מה הם עושים כשהם מנסים לעשות חיקוי של הלהקות הגדולות של שנות ה-80. שני האלבומים האחרונים של מטאליקה והאחרון של סודום היו לדעתי האישית המסמר האחרון בארון הזה שהראה שכבר אין להם כדורים בקנה. אין השראה אמיתית, אין מטען שצריך לפרוק. יש אנשים מבוגרים שעושים את מה שהם אוהבים ומנסים להתפרנס מזה ומקווים שבהסתמך על כמה הם היו חשובים פעם, גם היום אנשים ישלמו כדי לשמוע אותם.
ובתוך כל זה אני יכול להגיד שהלהקה היחידה מאותו דור שעדיין מצליחה לעשות דברים טובים היא קריאייטור. קצת פחות עצבים ומוזיקה יותר מלודית בקו הכללי, אבל קריאייטור של היום מצליחים להישמע לא פחות טובים ממה שהם היו לפני 30 שנה וגם בהופעות שלהם שהייתי האנרגיה הורגשה. מעבר לזה? סורי, אין לדור הזה יותר מה למכור.
וחשוב להגיד שזה בסדר. כבר כמה שנים on and off שסלייר מדברים על סגירת הבאסטה, לאחרונה שמענו גם שמגהדת' עומדים לסגור אותה, במקביל ללכתו של האב המייסד אוזי אוסבורן זצ"ל והסוף המתקרב של איירון מיידן. חלקנו היינו רוצים שהם יהיו כאן לנצח אחרי שהם העניקו לנו כל כך הרבה שירים אהובים אבל די. להקה בסוף היא בני אדם, כולם מזדקנים, אף אחד לא חי לנצח ואף אחד לא יכול להיות טוב לנצח, בטח לא בתחום שגם יש בו תחרות גדולה, גם דורש יכולות פיזיות ווירטואוזיות במידה וגם דורש יצירתיות, שגם לה יש סוף אצל כל אדם.
אז בואו חבר'ה, בואו נודה בזה. עבר זמנו של הז'אנר. אין לו שום דבר חדש טוב להציע ואפשר להתרפק על העבר, להגיד לו תודה ולהעריך את תפקידו החשוב בהיסטוריה של המטאל, אבל צריך להיות כנים ולומר שהוא כבר לא איתנו. דור שהלך ונעלם.
