|
30/11/2008
Evoken - A Caress Of The Void
מאת: מתן ג'ונאס
לפני שאני מתחיל באמת את הביקורת הזו, אני חייב לציין שהתקופה שבה הייתי ממש מאוהב בדום מטאל עברה חלפה לה. אני עדיין מאוד אוהב ומעריך את הסגנון, אבל עכשיו כשעברה אותה תקופה, אני קצת יותר בררן בדום מטאל שלי, וצריך הרבה יותר כדי להרשים אותי. אין משום כך לרמוז על אי-תקיפותן של ביקורותיי הקודמות, שכן אני עדיין עומד אחריהן במאת האחוזים, אבל עכשיו דברים קצת השתנו, והדרך שבה אני ניגש לאלבום היא שונה. ובדרך החדשה הזו ניגשתי לאלבום החדש של Evoken, שנקרא A Caress Of The Void.
זהו האלבום הרביעי של הלהקה האמריקאית הזו, הקיימת מ-1992, כשבאמתחתה שלושה אלבומים מצויינים לכל הדעות בלייבל Avantgarde Records - לייבל איטלקי הידוע בחיבתו לבלאק ודום מטאל איכותיים, ומארח תחת כנפו הרכבים מצויינים כמו Novembers Doom, Nortt, Wyrd ו-Thergothon. אגב Thergothon, אם יש להקה שחברי Evoken מושפעים ממנה יותר מכל, זאת הלהקה הזו, שההשראה מאלבומה הקלאסי Stream From The Heavens ניכרת בכל תו ותו ב-ACOTV. אפילו את השם לקחה Evoken משיר של Thergothon, מהדמו שלה משנת 1991.
המוזיקה, כמו שאפשר לנחש, היא דום מטאל אולד-סקול הנושק ל-Funeral Doom האירופאי המוקדם. זה מתבטא בהכל, מהריפים שמאוד מזכירים להקות כמו Saint Vitus ו-Witchfinder General, דרך ההפקה המאוד אולד-סקולית וקשה לעיכול, הגראולים הכבדים של הפיונרל בליווי קטעי חצי-דיבור-חצי-שירה נקייה בחלק נכבד מהשירים. שיר הנושא שהוא גם השיר הראשון מהווה פתיחה חזקה מאוד לאלבום, עם מלודיה מטרידה במיוחד בפתיחה, שהופכת לריף ראשי אזוטרי וחזק במיוחד. השיר עצמו מורכב בעצם משלושה ריפים, הפוגה המלווה במלודיה נקייה הלקוחה מתוך אחד הריפים, בסגנון אמביינטי למדי, ושוב חזרה לאותם שלושה ריפים מרכזיים.
שיר חזק ביותר, שבהחלט מוכיח את החוזק העיקרי של Evoken והוא בריפים המצויינים שלהם ובקומפוזיציות שנאמנות למסורת הוותיקה של הדום-מטאל, אבל גם את החולשה העיקרית שלהם, והיא בחוסר הגיוון - שלושה ריפים וקטע מעבר נמתחים על כמעט תשע דקות שלמות? זה חוזר גם בשירים הבאים, "Mare Erythraeum" האינסטרומנטלי - שוב, שיר חזק במיוחד אבל פה זה אפילו נעשה יותר גרוע: כמעט שבע וחצי דקות שמבוססות כולן על ריף בודד אחד, מלווה במלודיית קלידים נקייה ואמביינטית, שבחצי הדרך הופכת לעוד שכבת גיטרה, אך חוזרת במהרה למצבה המקורי. ריף אחד, וזה הכל.
בשירים הבאים, "Of Purest Absolution" ו-"Astray In Eternal Night", יש שיפור כלשהו, הגיוון עולה ואיתו גם רמת העניין, והריפים ממשיכים להיות חזקים ובעלי אווירה מצמררת ביותר, הרבה פעמים בשילוב מלודיות נקיות ודיסוננטיות מאוד. ולהפתעתי, דווקא בשיר הארוך ביותר באלבום, "Suffer A Martyr’s Trial", באורך של כמעט 14 דקות, ניתן להבחין בשיפור רציני של ממש, הן בגיוון ואפילו באיכות הריפים עצמם, כשכל ריף מתעלה על עצמו ועל קודמו. זכור לטובה במיוחד הסיום המיוחד, עם מלודיה נקייה מעודדת יחסית שנמשכת אל תוך הפייד-אאוט בסיום. לסיכום, מדובר פה באלבום טוב, אבל בהחלט לא חסר פגמים או מושלם. הוא מאוד קשה לעיכול, אבל מי שבאמת אוהב את הסגנון ובמיוחד את הלהקות הישנות, של הדום מטאל הישן והפיונרל המאוד מוקדם של Thergothon, Skepticism ודומיהן, ילמד להכיר בתכונות הטובות ולהנות מהאלבום הזה מאוד.
|
