לאתר הרשמי:
רשימת השירים:
01. The Land Derailed
02. The Last Night
03. Quicksand Lies
04. Crystal Territory
05. Splinter
06. Other Line
07. Unholy Ghost
08. 911
09. Thin Ice Crawling - Outro
29/06/2010
Soul Enema - Thin Ice Crawling
מאת: עדי כהן
דברים טובים קורים בשקט. בארץ שכל כך מושפעת מתרבות האינסטנט המערבית נדיר למצוא יצירות אשר הבשילו בסבלנות מתחת לפני השטח, בציפיה לזמן המתאים. גם במטאל שלנו להקות קמות ונופלות, כל ארבעה שירים ישר מתחברים להם ל-EP, וכל להקה שמתאמנת במרתף בקושי חודש כבר מדברת בגלוי על אלבום בכורה וטוחנת הופעות כאילו אין מחר. ניחא, אם חצי מהלהקות הללו היו עומדות בתוכניותיהן - אבל המצב הוא שיש לנו כאן המון EP-ים והבטחות אך רק מעטות מהן מבשילות ושורדות לכדי אלבום מלא משיקולים על גבי שיקולים שונים, שאין לי ספק שהם מוצדקים, אך דעתי האישית היא שעדיף לחכות בסבלנות ולגבש מוצר מוגמר ביד. הלא בדיוק בשביל זה יש MySpace. אני אישית לא מבינה למה שארצה לקנות דיסק שמכיל רק ארבעה שירים, שממילא לא משקפים כלום מהלהקה - פשוט כי זה מעט מדי, קצר מדי, נמהר מדי, וברוב המקרים גם לא נראה מאוד רציני.
אבל ישנה גם גישה אחרת, גישה בה נוקטות להקות כגון Soul Enema. לא שמעתי עליהם עד היום, ואני בספק אם מישהו מכם שמע עליהם אף על פי שהם קיימים כבר כמעט עשור. אבל דווקא עכשיו, ב-2010, יש לכם סיבה מאוד טובה לרצות להכיר אותם: עשור שלם זה לקח להם, הבשיל לאט ובזהירות, ורק עכשיו אלבום הבכורה שלהם מוכן לצאת לאור. במקום לעשות מהומה על לא מאומה, הם לקחו את הדרך האיטית והקשה יותר - אך גם הרצינית והמשתלמת. במקום למהר לשחרר הקלטות ולגרום לבאזז מטורף סביבם הם חיכו שיהיה להם משהו לעמוד מאחוריו, תוצר סופי שהוא הטוב ביותר שיכלו להשיג. אני בטוחה שלא היה להם קל בדרך (אחרת זה לא היה לוקח עשור), אבל הסבלנות וההתמדה השתלמו ועכשיו הם יכולים להביט לאחור בגאווה ולדעת שכן, זה היה משתלם, יש להם אלבום והוא נשמע מצוין.
למען האמת המחשבה הראשונה שלי כשהחזקתי בידי את Thin Ice Crawling היתה "הו לא, רק לא פרוגרסיב רוק". עצם העובדה שבצד האלבום כתוב בגדול "Progressive Rock Collection" ומאחור היתה תמונה ענקית של פינגווין לא תרמה לעניין. העטיפה גם כולה לבנה ומשדרת "תחכום", ואתם מבינים, כמו שאני אוהבת פרוגרסיב מטאל - ככה אני שונאת פרוגרסיב רוק. למזלי התבדיתי. זה לא פרוג רוק בדיוק כמו שזה לא פרוג מטאל.
ממש שומעים כאן מאמץ מודע לחדש, למתוח את הגבולות וכמו שהלהקה מגדירה את עצמה: "לפעמים זה שוקע לתוך אלמנטים מוכרים מפרוגרסיב רוק ומטאל, פולק אירופאי ומוזיקה אתנית-אוריינטלית. פעמים אחרות זה זורם בנגיעות פסיכודליות ואלקטרוניות, ג'אז-פיוז'ן ותבניות פלמנקו, ובעצם מה לא - היי, אפילו יש בזה רעשי גריינד נסתרים שאתם עלולים לגלות איפשהוא". בקיצור, תחשבו על החדשנות והגיוון של Pink Floyd יחד עם הצליל המוכר של להקת פרוג מטאל רגועה יחסית, נגיד Kamelot - זה בערך הכיוון, וזה מאוד רחוק מהסאונד והכיוון הישראלי שאנחנו מכירים.
רוב האלבום נכתב (מוזיקה ומילים) על ידי הקלידן Constantin Glanz, וגם חלקו הוקלט ומוקסס על ידו. האלבום מתאר סיפור לא כל כך רחוק מהמציאות של משפחה בה האח הופך לרוצח שכיר, האב שתיין והבת מדרדרת לסמים ולזנות. סוף טוב אין כאן, אך לאורך כל האלבום יש תחושה של "הליכה על הקצה", של קרח שעוד מעט נסדק. זהו סיפור פחות אפי ויותר טראגי, מתמקד באמוציונליות מאשר בעלילה אך ללא השתפכויות רגש מוגזמות או דמויות דרמה קווינז מעצבנות, כאילו חקוק עליו המוטו : "Life's a bitch and then you die".
"The Land Derailed" נפתח בקלידים אווירתיים ובמקצב ערבי "בקטנה" והקול של הזמרת, Irina Sherr מכשף מיד - הוא מלא בעוצמה בלתי מתאמצת, כאילו השירה מרקדת מעל העושר המוזיקלי הנפרש לפנינו. זה אמנם מינימליסטי יחסית, בלי הפגנות טכניקה מטורפות ושטויות כאלה, והמוטיבים האוריינטלים הכל כך טרנדיים עכשיו משולבים היטב ללא שהם נמאסים על המאזין. קל לראות שהמוזיקה נכתבה בידי קלידן - הקלידים, האווירתיות והמלודיה בכלל מאוד דומיננטיים, אבל למרות ריבוי הקטעים האינסטרומנטליים בשירים גם מי שלא כל כך אוהב את זה יימשך בקסמם. הכל זורם, גם כאשר מוצג מוטיב חדש או כאשר המלודיה משתנה זה לא מרגיש זר אלא מעבר טבעי מנקודה אחת לשניה. פה ושם בשיר הזה ובאחרים, צץ לו קול גברי הנותן טוויסט לשיר - ואמנם דווקא כאן מורגש ה"משחק", אבל היה טוב יותר אם היו נותנים לזמר "אמיתי" לשיר את התפקיד הגברי.
ההתחלה של "The Last Night" מזכירה לי את "Learning to Live" של Dream Theater, וליין הגיטרה משתלב באופן יפייפה עם ליין הקלידים. בכלל, הכלים מתפקדים בתיאום מושלם ולא מעיק כלל - אתגר במוזיקה כזו. גם כשהם פוצחים בקטע אינסטרומנטלי הם לא מאבדים את הליין העיקרי אלא בונים הכל סביבו. השיר מתפתח לאווירה מסתורית ונעימה, פסיכדלית ועוטפת עד אשר הפיקוד עובר לגיטרות ולכינורות. הקטע כאן הוא שלמרות ההתפתחויות, תמיד יש נגיעות מהכל - גם בקטע גיטרות כבד יותר כמעט בלי לשים לב קיבלנו רמזים מזרחיים בצורת דרבוקות, אשר רגע לאחר מכן נכנסות לפרונט והופכות למוטיב המוביל. הרמיזות האלו הופכות את השיר לזורם מאוד אף על פי אינספור השינויים שהוא עובר, בעוד המאזין לא מבין איך ואיפה התרחש השינוי. דווקא הסוף של השיר, בו הדמות הורגת את אביה, מבוטא במקהלת גוספל מאחורי הזמרת העולה לגבהים (ונשמעת מצויין בהם).
"Crystal Territory" פותח במקצב וולס קלאסי, הכינורות שרים בעוד הגיטרות מאחור נותנות את הקצב. השירה מתוחכמת, קורצת ולא פוחדת מדי פעם לעלות לגבהים אופראיים, וזה השיר שבו הכי מורגש המשחק של הדמויות, כל אחת לעצמה וזו עם זו. בשיר הזה שמעתי בבירור דמות חתרנית, מתוחכמת, בעלת רבדים ואישיות. ליין השירה המתפתל פשוט מופתי. גם המוזיקה משדרת סכנה פואטית כזו או אחרת, כל אלה הופכים את השיר לאחד הבולטים כאן, וגם אם זה לא קשור לסיפור הדמיון שלי עובד שעות נוספות ואני מדמיינת טירה עתיקה, פוליטיקה ובריתות, נשפים ורציחות. השיר מדבר על סמים ובריחה, אבל הוא דווקא בנוי היטב ובעל ליינים ברורים ולא מעורפל ומפוזר כיאה להתמסטלות הגונה.
"Other Line" הוא אחד השירים הנעימים ביותר באלבום שבעצם כולו נעים לאוזן. הטאצ'ים האלקטרוניים המלטפים, הנעימות שזורמות כמו מים, השירה הנקייה שנכנסת לפרונט רק לפעמים ורק בקטעים הנכונים. כמעט בלי לשים לב המוזיקה הופכת ממז'ור למינור, הגיטרות יורדות מחסימות לפריטה מרגשת, וכמו החלילן מהמלין Soul Enema יודעים להקסים את המאזין שלהם ולהדריך אותו דרך נפתולי השיר בכשרון עילאי. אם זה לא היה ברור עד עכשיו - מדובר במוזיקאים מעולים ובבניה מצויינת של שירים ותפקידים ואין כאן אפילו צליל אחד צורם.
"911" פותח במה שנשמע כמו מוזיקה אירית אלקטרונית ובאווירה מלטפת המתאימה לגן העדן אשר מחליפה תפקידים לסירוגין עם ריף מטאל סטייל Dream Theater, ואי שם אחרי האמצע יש קטע שאני מוכנה להשבע שנלקח מ-"Straight To Video" של Mindless Self Indulgence. הליריקה לא מובנת ותלושה, ותוכן השיר לא מתחבר לי לשום דבר שהצלחתי ללמוד על הסיפור עד עכשיו. פתאום דמויות כמו "Uncle Sam" ו-"Mother Goose" צצות משומקום, ואף על פי שהמוזיקה מצויינת - לא ברור לי מה הקשר של השיר הזה לקונספט. ה-"Outro" סוגר את האלבום בנעימה מינורית ושקטה, מה שמזכיר לי קצת נעימות קבלת פנים בחתונה אקסקלוסיבית, כמו שיר שבא לבטא רעב כלשהוא של הנשמה. אם תחכו מספר דקות יש גם קטע נסתר קצר הכולל דיבורים מטורפים, תיבת נגינה, צרחות אימה ולהקה אחת בלתי שפויה בעליל.
יש כאן דואליות שמעט מפריעה לי - מצד אחד הסיפור (המצורף לאלבום) אינו מובן מהליריקה, שמציגה אך ורק את התגובה הרגשית של הדמויות כלפי מה שעובר עליהן. זאת אומרת, את הרגש אנחנו אמורים להבין לבד ולחוש במוזיקה. אך בפועל - הזמרת לא תצעק, תבכה או תשנה בצורה דראסטית את האינטונציה. אז נכון, את מה שהדמויות לא מביעות בקול ניתן לקרוא בין שורות הליריקה ולחוש באווירתיות של הכלים, אך לטעמי דמות מעט יותר תיאטרלית היתה יכולה להיות אמינה יותר. אמנם Irina הזמרת עושה עבודה ווקאלית מעולה - השירה שלה אינה אופראית אך גם לא אגרסיבית, קול נשי שאינו נופל לאחד משני הקצוות הרווחים במטאל של היום.
המבטא שלה נטול רבב והקול שלה בעל נוכחות מספקת על מנת להוביל את האלבום - אך מדי פעם לפעם מצאתי את עצמי תוהה אם הדמות אכן מאמינה בעצמה. מעטה האדישות כאן הוא כבד מדי לעיתים, ובאופן טבעי הזמר הוא זה שאמור לספר, לשכנע, לצחוק ולבכות. כאן התחושה היא כאילו הסיפור מועבר בעיקר באמצעות הכלים, כאשר הזמרת נשארת מאחורי מסך מעורפל של חוסר וודאות, מה שאכן נאמן לסיפור המציג מציאות של בריחה, זנות וסמים - אך פוגע במקצת בהנאה הכללית ובהזדהות עם האלבום.
נדמה ש Soul Enema מכוונים גבוה אל הסצנה הבינלאומית ובצדק - Thin Ice Crawling מאוד נעים לאוזן ולוקח את המאזין במסע דרך מוזיקה מכושפת ונדירה. קל להכנע לזה ולצוף במוזיקה הסמיכה וההרמונית הזו, לעצום עיניים ולחשוב. קשה לי להשוות את זה למשהו ספציפי, אולי הקונספטים של Ayreon - זה לא באמת משנה. זו מוזיקה שצריך להקשיב לה ולהרגיש אותה, משום שהיא כל כך ייחודית אך לא כופה את עצמה במפגנים מעצבנים של טכניקה ואגו. כאילו מישהו לקח לכם את היד והוביל אתכם "דרך חור הארנב" לארץ פלאות, שאף על פי שהיא מאוד מלנכולית, פשוטה, ארצית ומלוכלכת, מלאה בדברים שלא מדברים עליהם כמו זנות, סמים, רצח ורדיפות דת - היא עדיין מרשימה, מלאה בצבעים ובקסם ומטרפת חושים.
|
