|
19/09/2010
Nevermore - The Obsidian Conspiracy
מאת: אלון מיאסניקוב
אני חושב שעליתי על מה באמת גדול ב-Nevermore, מדובר בלהקת מטאל שלא רק עושה מטאל טוב במיוחד, אלא מוזיקה טובה במיוחד. לא משנה לאיזו מסגרת מוזיקלית נכנס את ההרכב האמריקאי, המוזיקה שלו פשוט טובה יותר, קודרת יותר, חכמה יותר. חמש שנים אחרי The Godless Endeavor, אלבומה האחרון ועטור השבחים, נראה כי הכיוון שהלהקה עברה אליו הוא סוג של קו תפר בין החומרים הקודמים שלה, בעיקר אלו שבאלבום Dead Heart In A Dead World, לבין אלבום הסולו של סולן הלהקה, Warrel Dane.
החיבור הבסיסי ביותר מתבטא בבחירת המפיק. למרות שעל עמדת הסאונד ניצב עדיין Andy Sneap, שמלווה את ההרכב כבר לא מעט זמן, הפעם הביאה הלהקה כחיזוק את Peter Wichers, ממקימי Soilwork שגם חזר ללהקתו לאחר כמה שנים של הפסקה. Wichers הוא ככל הנראה האחראי לכך שאלבום הסולו של Dane היה אלבום מלודי, קודר וכתוב היטב, וגם כאן, בעבודה עם להקת האם של Dane - הוא מצליח לנטוע בלהקה סוג של רוח מחודשת, שעושה את האלבום לקצת פחות טכני, וקצת מגבילה את תעלולי הגיטרה של הגיטריסט המבריק Jeff Loomis, אבל עושה זו כדי לפנות מקום לשירים קצרים יותר, הדוקים יותר, ולדעתי האישית, גם טובים ביותר.
החל מהשיר הפותח, "The Termination Proclamation", שמזכיר לא קצת את "Narcosynthesis" המבריק מהאלבום שהזכרתי קודם, ברור כי האלמנטים הסטנדרטים עדיין כאן. הריפים המהירים שנשמעים לפרקים כמו כאלו של להקת דת' מטאל מורכבת ולא של הרכב פחות קיצוני, השירה הקודרת של Dane, נוטפת תיאטרליות, והתיפוף מרובה הדאבל-בס והכמעט מכני של Van Williams. הכול עובד טוב ללהקה, החל מבתים אגרסיבים ועד פזמון גרנדיוזי ומלא אווירה, השיר הנ"ל לבד יכול להפוך כל אלבום בינוני לאלבום שווה לרכוש, אבל למזלנו, הוא רק התחלה.
השיר שמגיע לאחר מכן, עושה את החיבור עם Wichers להרבה יותר ברור. מבחינת הריף מדובר באחד הפחות משתחצנים שהנפיק Loomis מימיו, וככל שהשיר מתפתח ברור כי הוא נועד לתת לכשרון של Dane לזרוח. רמת הדרמה שבשירה עולה כמה שלבים, והוא בהחלט יכול היה להתיישב באלבום הסולו של Dane, מלבד כמה יציאות טכניות גאוניות שרק Loomis מסוגל להן. "Moonrise" הוא שוב דוגמא לגאוניות המוחלטת של הלהקה. היופי בטקסטים של Dane הוא שגם אם הם לא ממש ברורים מהקריאה הראשונה, או השניה (או העשירית לעיתים), אין לזה השפעה על הכוח ההיפנוטי שלהם. כש-Dane שר, בפאתוס אפל, שורות כמו "If society won't accept you, you scream into the grave" - אין ברירה אלא להאמין לו, גם אם לא ממש ברור למה בדיוק אנחנו מאמינים.
האלמנט שמקשר את כל השירים הוא דכאון, דכאון לירי, דכאון קודר בלחנים - אין ספק ש-Nevermore אף פעם לא הייתה להקה מאושרת, אבל האלבומים הראשונים נטו לכיוונים טכנים יותר, ונראה שעם השנים הריכוז של הלהקה עבר לחלוטין לרגש, המגובה ביכולת טכנית שגבוהה בכמה דרגות מזו של רוב הלהקות הפועלות כיום. שיר כמו "And The Maiden Spoke" הוא לא פחות מיצירת מופת. לצורך השוואה, ניתן לדמות את Nevermore של הת'ראש הפרוגרסיבי ל-Opeth של הפרוג \ דת' מטאל. כלומר להקה שמהלטטת סגנונות שונים באופן שמונע הגדרה ברורה של הז'אנר שבו היא עוסקת, אבל לא באופן שעלול להפריע מלהגדיר את המוזיקה של הלהקה כגאונית כמעט בכל צורה אפשרית.
למי שעשה בשכל וקנה את הגרסא המיוחדת של הדיסק - שני קטעי בונוס טובים, האחד הוא ביצוע לא צפוי ל-Doors, והשני הוא ברכה גדולה אפילו יותר מבחינתי, ביצוע ללהקת האלטרנטיב The Tea Party, אחת הראשונות ששילבו רוק אלטרנטיבי בסגנון Nine Inch Nails עם מוטיבים אתנים וערבים בסגנון Orphaned Land, פשוט גאוניות. אני חייב לסכם ולומר שמבחינתי הלהקה עשתה כאן את הצעד הנכון ביותר לה, התרכזות במלודיות לצד יכולת טכנית גבוהה, הפגנת נגינה מרשימה אבל מבלי לוותר על השימוש באחד הסולנים הגדולים ביותר שצמחו בז'אנר הזה (איזה ז'אנר שזה לא יהיה), וככזה, מדובר לדעתי, אם לא באלבום הטוב ביותר של הלהקה, בלפחות השני הטוב ביותר שלה, וזה אומר הרבה.
|
