|
22/05/2011
Agnostic Front - My Life, My Way
מאת: דני אחירון
הנה הם כאן שוב, גבירותי ורבותי, ה Iron Maiden של ה Hardcore הניו-יורקי הידוע לשמצה, 30 שנה אחרי – אלה עדיין Agnostic Front. Agnostic Front, למי ש-Hardcore / Punk או Hardcore / Metal לא נמצאים ברדאר המוסיקלי שלו או שסתם לא נתקל בשם עד כה, מדובר באחד ההרכבים הותיקים והידועים בארה"ב בז'אנר. בשנת 1980 בעיר ניו יורק הוקם ההרכב ע"י ארבעה ותיקי להקות שניגנו Hardcore / Punk; Vinnie Stigma על הגיטרה, Roger Miret במיקרופון, Ray Barbieri על התופים וAdam Moochie על הבס. ההוצאה המוכרת ביותר של הלהקה היא אלבומם הראשון, Victim In Pain שיצא בשנת 1984 ויצר Hardcore כועס, מטאלי מעט עם השפעות של הרכבי Thrash שפרחו באותה תקופה בארה"ב. אלבום שהיווה בשביל חובבי ה- Hardcore / Punk עליית מדרגה באגרסיה שבמוסיקה, וסוג של Thrash / Crossover גבולי שיחד עם להקות אחרות באותה תקופה, כגון –Cro-mags, Sick Of It All, The Exploited ו-Murphy's Law הרכיבו את נבחרת העלית של ה- Thrash / Crossover באזור החוף המזרחי ובחוף המערבי לצידם כיכבו אז הרכבים טיפה פחות כועסים ופאנקיים ויותר לכיוון הת'ראשי כגון Suicidal Tendencies, D.R.I, S.O.D ועוד רבים וטובים. בהמשך דרכם המוזיקלית, הם קצת זנחו את ה-Thrash לטובת סאונד יותר פאנק-רוקי, ועדיין הם היו ועודם האבות המייסדים של ה-Hardcore המטאלי, ולהקות כגון Hatebreed, Madball, Blood For Blood ו Terror חבות להם את קיומן.
האלבום ה-12 של הלהקה נפתח ברחשי סירנות ברחוב, ומהר מאוד אנו נזרקים לשיר City Street. Roger הסולן לא מספר לנו שום דבר חדש, הוא מדבר על הרחובות בהן הוא גדל והתבגר, בסופו של דבר. הסאונד של האלבום הפעם מנסה, ללא שום ניסיון להיצמד לאף אופנה מוזיקלית, לחזור למקורות - אך עדיין להיות קליט ונגיש. מין Hardcore פאנק-רוקי עם גיטרות וסאונד מאוד רזה וברור. הקול של רוג'ר הוא סימן ההיכר שכנראה הכי מזוהה עם הלהקה. סגנון השירה שלו הוא האבא והאימא של כל ז'אנר ה-Hardcore הכועס, שהוא משהו בין צעקה לדקלום, ושמכיל במילים עצמן את הארס והכבדות של המוסיקה. בעולם שבו יש כבר זמרים כגון Jamie Jasta ששואגים את אותם טקסטים על רחוב, אחדות וכבוד בצורה מרשימה יותר, או אפילו "אחיו" הצעיר Freddie, הסולן של Madball שצועק עם יותר כעס. עדיין - את אותה האותנטיות של רוג'ר אי אפשר לקחת ממנו, ואת העובדה שהבן אדם מכיר את הרחובות האלה יותר מכל ילד שבא ומדבר עליהם בימינו. פה הכוח שלו כסולן. השירה המדוברת שלו גם זורמת מבחינה מלודית ברוב שירי האלבום בצורה יפה והולכת ומשתלבת בלחנים הדי פשטניים של רוב השירים באלבום.
רוב הנושאים באלבום הם כמו השיר הראשון. טקסטים הארדקוריסטים מובהקים. Never Forgotten, We're A Family, Us Against The World, Together We Rise And Together We Can Fall הם מוטיבים שתשמעו המון באלבום הזה ובמוסיקה של הלהקה. וכמו שציינתי, אין הרבה חדש. אחת הסיבות שהלהקה הזאת קמה, היא ע"מ לספק אלטרנטיבה מוסיקלית לכל אותם צעירים שלא רצו להפוך לעבריינים ולהצטרף לכנופיות השונות בניו יורק הגואה הפשע של שנות ה-80, ולהוות מין משפחה אחת של Hardcore מוסיקלי. מין זרם מקביל וכבד יותר לראפ ולהיפ הופ שפרחו גם הם באותם שנים. זה היה קול נוסף לתרבות הרחוב, ואת הקול הזה הם משמיעים עד היום, והוא בעצם המוטיב המרכזי בשירי הלהקה ובז'אנר כולו. שירים כמו שיר הנושא, שמציע מבנה מלודי ממכר ופזמון כובש, ו- That’s Life שמכיל מוטיב הפצצת Hardcore בדמות דאבל בסים מהירים ובסים מזמזמים, A Mi Manera שמכיל שירה בספרדית (שפת האם של רוב חברי ההרכב), ומדבר על נחשו מה? להיות בדרך שלך. מעבר לזה רוב שירי האלבום לא משאירים שום רושם מיוחד או נשארים לשמיעה נוספת, אלא חולפים הלאה.
אז מה יש להרכב שקיים 31 שנה - מכיל מההרכב המקורי רק את הזמר והגיטריסט ונראה היום ליד ענקיות הז'אנר והז'אנרים המודרנים בפאנק רוק ובמטאל כסוג של ענתיקה - להציע לעולם? כמו הסולן Roger, ובסופו של דבר סיכומה של כל להקה ב New York Hardcore (או הNYHC) וכמו בסרט קזבלן, הכול מסתכם בכבוד, וללהקה הזאת יש הרבה הרבה כבוד בסצנה וקטלוג מכובד של הוצאות מאחוריה. ולמי שלא בסצנה וסתם רוצה ליהנות מאלבום טוב? יש לנו פה עוד אלבום Hardcore / Punk נוסף לאוסף, שביחד עם עוד ליריקה חיובית על התגברות על קשיי החיים, מבנים פשוטים וסולן יורק ארס וחוכמת רחוב משאירים אותנו עם הוצאה סבירה. אבל למען האמת מה שעבד אז לא כל כך עובד היום. לא חסרים הרכבי ראפ והיפהופ יותר משכנעים, הרכבי פאנק רוק מוצלחים יותר, והרכבי Hardcore / Metal שנשמעים חזק ומהודק יותר. כל אח שנמצא ב-Hardcore ישמע את האלבום הזה באדיקות בכל מקרה, לכל השאר אני ממליץ בחום – תשקיעו את זמנכם וכספכם ביצירה שתחדש לכם יותר. וזה לא שמדובר באלבום רע, הוא פשוט חיוור ולא מחדש כיום לאף אחד.
|
