|
16/06/2014
Alcest - Shelter
מאת: שגב רום
אם אתם קוראים את זה, כנראה שמוזיקה בשבילכם היא יותר מסתם דרך להעביר את הזמן. היא עולם שלם של יוצרים והאמנות שלהם שיש הרבה לדעת עליו ואולי היא חלק חשוב משגרת היום שלכם: בין אם אתם מוזיקאים בעצמכם או שאתם אוהבים שיש משהו ברקע בנסיעות, בעבודה, באימון, בבילוי ואיפה לא – כנראה שתמיד תמצאו לכם את השיר הנכון שמוכיח שמישהו כבר הבין לפניכם מה אתם חושבים. לפעמים המוזיקה נותנת השראה או רעיון שחיפשתם כבר זמן מה. צריך פשוט להחליט מה רוצים – אגרסיביות, חוש טכני, קצב עליז או כל דבר שעולה לכם לראש. רק כך אפשר להסביר את הפופולריות העצומה ברחבי העולם של להקות מ-Rammstein ועד Finntroll, שכל שיריהן כתובים בשפה שרוב המעריצים אינם דוברים אותה; זה כנראה לא ממש רלוונטי מה באמת אתם שומעים.
אם עדיין לא ירדתם לסוף דעתי, קחו כדוגמא את Alcest. האלבום הראשון שלה Souvenirs d'un autre monde זיכה אותה תוך זמן לא רב בהצלחה לא מבוטלת, ששלפה את הלהקה משאול התחתית של האנדרגראונד. אחריו הגיעו אלבום שני מחוספס ואלבום שלישי קסום שבעזרתם שבה הלהקה, במידת מה, להיות להקת מטאל ראויה לשמה. הכניסה לעולם הזה שהכל קורה בו לאט מפתה מאוד והמנהיג Neige מצליח בלוליינות לשלב בין שורשי ההרכב בבלאק מטאל לקולות שצפים להם מעל חומת הסאונד. כל העבודה הקשה היוותה מקפצה ענקית אל עבר סיבובי הופעות עם Katatonia, עם Soror Dolorosa הפנטסטית וכו'. מיותר לציין שהשירים בצרפתית, נכון?
אז השנה הגיח לאוויר העולם האלבום הרביעי Shelter, שמוריד שוב הילוך. מהמקהלה וקולות האמביינט של “Wings” הקצרצר ועד הזמזומים בסופו של “Délivrance” המופלג באורכו, Alcest ממעטת יותר מבעבר לקשר את עצמה לשורשיה הכבדים. הגיטרה המובילה נטולת אפקטים וקוברת בצליליה הגבוהים את הדיסטורשן בנבכי המיקס. הטון האחיד מקנה תחושה של ריחוף וברגעי השיא, גיטרת הבס היא שמפגינה נוכחות (“Opale”). Shelter הוא אלבום מינימליסטי ונוגה מתמיד, כשדווקא בפשטות זו טמונה העוצמה של Alcest. קחו למשל את “La Nuit Marche avec Moi”: מצד אחד, הריפים של Agalloch שמביאים את החורף האמריקאי ומצד שני, הריחוק הסקנדינבי של Opeth. לא נראה לי שיש צורך להוסיף.
Neige מסוגל במינימום מאמץ לגרום לנו לנשום עמוק ולהתנתק מהעולם. בנגינה אקוסטית וללא תופים כלל (“Voix Sereine”) הוא כבר גורם למחשבות לרוץ ומגביר את הקצב בלי שנשים לב, כשאנחנו כבר שקועים בהאזנה. Anathema הגיעו עם הטריק הזה לתהילת עולם ואם מישהו במקרה זוכר, אז “Bridges” של Asgaut הישראלית זו דוגמא טובה נוספת. האווירה הנינוחה והפריטה העדינה והמדויקת שמבשרות על הסוף הקרב ב-“Away” פורקות את המתח באופן פנטסטי וגורמות לי להצטער איפשהו בפנים על כך שזהו לא קטע אינסטרומנטלי. אל תבינו אותי לא נכון – אין לי מילה רעה על שירתו של Neige שעושה עבודתו נאמנה גם בתחום זה, במיוחד בהתחשב במרווח התמרון הצר שנותר לו, אבל אולי אפשר היה לשחק עם זה ולהגיע לתוצאה האידיאלית: משהו כמו “Rainbow” של Orphaned Land והדמיון הוא ממילא עצום.
אי אפשר לשבת, לנתח ולמדוד מהירויות ושינויי מקצבים במוזיקה של Alcest. זה יהיה חסר תועלת לחלוטין ויחטא ליתרון המהותי שיש ללהקה על רבות אחרות בשוק: איזון מורכב בין התמקדות במטרה להתפזרות חיננית בלחנים, שמחפה על פערי השפה. עם Shelter הלהקה בשיאה וחוץ מסיבוב הופעות של האלבום הראשון במלואו (ולו בשביל הנוסטלגיה) לא יכולנו לבקש תזמון מוצלח יותר להופעה בישראל. חלוקת האלבום לשירים נעשית לשם הנוחות וההנגשה כשלמעשה מדובר ביצירה אחת, ארוכה ומרתקת, של 45 דקות. נכון, Alcest לא מתאימה לכל אחד ושירים איכותיים כמו “L'Éveil des Muses” או השיר הסוגר “Délivrance” שכבר הוזכר יישמעו דלים ונמתחים לקהל המטאל הממוצע. אי אפשר להכחיש שהלהקה קשורה לקהל המטאל מכוח האינרציה, במובן מסוים, אך אל לנו לשכוח לשמור על ראש פתוח ולדעת לקבל גם דברים אחרים. למרות שלפעמים נדמה שפה ושם אפשר היה להשקיע עוד טיפה מחשבה, בסופו של יום אף אחד לא מושלם, נכון?
|
