|
01/10/2004
God Forbid - Gone Forever
מאת: יותם Defiler
אלבומם האחרון של גוד פורביד' החבורה החביבה מניו ג'רזי המונה על רובה בני מיעוט אמריקאים (אפילו שחורי עור – דבר הנדיר מאד במטאל) מתעלה ברבים על קודמו. גוד פורביד למי שלא מכיר היא להקה צעירה ומבטיחה מארה"ב אשר מנגנת מטאל מלודי ושובר, משהו שנהיה טרנד חזק לאחרונה, מכונה לעתים מטאלקור, או דת' מלודי אמריקאי – ומאז Killswitch Engage, אשר מככבים ב-MTV 2 ללא הפסקה, הדיבור על להקות מהז'אנר רק הולך ומתחזק.
לגוד פורביד יש ניסיון רב, במיוחד בזכות מפיקים חכמים אשר נתנו להם סאונד המאפיין הרבה להקות דת' שבדי לעומת סאונד ההארדקור של להקות כמו Unearth. נעים באיזון רב בין המוזיקה של In flames על כל הצבעוניות שלה לבין הכוחניות שיש במוזיקה של Machine head הלהקה הזאת היא מעין מושיע מתחום המטאל היותר מחתרתי אשר לא צולח יום ביומו קליפ בפריים-טיים כמו חברותיו לז'אנר – אך עדיין גדול ומספיק ואוטנטי דיו כדי להשמע טוב מבחינת הפקה ומבחינת חומר.
הלהקה הייתה הדבר החם בסצינה המקומית שם בניו ג'רזי עד אשר פרצה מעלה באמצעות התמדה חזקה של מספיק מעריצים ברחבי ארה"ב – כך שסנצ'ורי מדיה שמו לב אליה – החתימו אותה ושלחו אותה לעשות סיבובי הופעות עם Cradle of filth או Opeth. אמנם היא לא בדיוק מתאימה לשם, אבל מי יעז לומר לה לא?
האלבום החדש נפתח עם השיר Force-fed המציג בעצם את מה שגוד פורביד בעצם עוסקים בו – מטאל כבד בעל הפקה מצוחצחת, מודרני ואגרסיבי אך גם מאד נוטה למלודיות כמו שאנו מגלים בשירים הבאים אחרי שני השירים הפותחים. השפעות ניכרות מלהקות כמו ספולטורה עד איירון מיידן ניכרות פה, מוזיקה הכוללת סולואים מלודים ואיכותיים מצד האחים קוילי, הישר מהסלאם של ניו-בראנסוויק. היתרון של האלבום הזה הוא הנאה רצופה. הדינמיקה של השירים נשארת איתנה לכל אורך הדרך והמלודיות רק הולכות וכובשות יותר. גוד פורביד מייצגת את האיזון המוחלט בין המלודיות לבין קטעי ההארדקור והברייק-דאון. כל אחד מחברי הלהקה הוא מוזיקאי מחונן היודע לעשות עבודתו נאמנה, וכל שיר הולך ונבנה בצורה מושכת דיה כדי להשמע טוב גם באוזניות וגם בהופעות.
ממה שעיניי ראו בקטעי וידאו מהאתר הרשמי – הלהקה גם פעלתנית במיוחד מבחינת שואו, שנראה כמו הדבר הבא שזה מגיע לתשלובת ההארדקור והמטאל. השיר הבא – Anti hero הוא השיר שיצא לו קליפ לא רע וכדאי להורידו מהאתר הרשמי, בכלליות הוא מסכם את הצד היותר אגריסיבי של הלהקה. האלבום כולו מאד סולידי ומאד זורם – ולא שמים לב שהוא נגמר. שירים כמו Better days ו-Precious lie מלודיים יותר לעומת השירים הכוחניים כמו השיר הפותח והשיר Living Nightmare. אין פה ממש שירים היוצאים מן הכלל – אבל כל האלבום כתוב ברמה גבוהה.
זה מאד עכשוי ומגניב לעשות את המטאלקור המלודי הזה, כמו Killswitch engage או ת'ראש מלודי אם תרצו – שזו הגרסה המזוקקת של הדת' המלודי, מיוצגת בגאווה על ידי The haunted ו-Lamb of god. גוד פרוביד לא שונים מאלה מבחינה סגנונית – אך גם לאלה שלא השתגעו על הלהקות הנ"ל אני ממליץ בחום לבדוק את היצירה הזאת, Gone forever, אשר היא פשוט שמה סטנדרט חדש בז'אנר הכה פופולארי הזה בסצינת המטאל העולמית. כמה דברים שיש לשים את העין עליהם – כי זה אחלה פרומושן לאלבום המוצלח הזה - ג'ף לומיס מ-Nevermore נותן סולו אורח בשיר Soul Engraved בעוד מייקל פינלה מ-Symphony X מלווה קצת על קלידים בחלק נכבד משירי האלבום.
אין הרבה מה להוסיף חוץ מהעובדה שצריך לחכות עד שהלהקה הזאת תפרוץ חזק ותהיה בשנת 2005 מה שספולטורה היו 15 שנה לפני כן - הדבר הבא במוזיקת המטאל העולמית. כך או כך לא נראה לי שהם הולכים להעלם.
|
