|
16/10/2005
Nanowar - Other Bands Play, Nanowar Gay!
מאת: לירן
את להקת הפארודיות Nanowar, שמעתי לראשונה במועדון הדאנג'ן, כשלא הבנתי למה ראפסודי הלכו לחפש אחרי המזלג האזמרגדי, במקום אחרי החרב המפורסמת. הדיסק השלישי של חבורת חולי הנפש האיטלקיים האלה נפל לי לידיים, והחלטתי לתת לו את מלוא הכבוד הראוי ולחפור בו עד עמקי נשמתו. עם שופל.
האלבום הלא שפוי הזה נפתח עם Intro פארודי, שבו הלהקה שרה על טבלת היסודות המטאליים, בתיבול "Fire and Steel" מדי פעם. אפשר פשוט לשבת שעות ולהיקרע מצחוק מהחבר'ה האלה. שד יודע מאיפה יש להם את הרעיונות האלה. השיר השני הוא כבר פארודיה ברורה על מנוואר, הנקראת "Tricycles of Steel". החבר'ה האלה מהללים את תלת אופני הפלדה, ומפזרים על הדרך המון מילות מנוואר אופייניות, כמו Kings, Metal ו-Power. חברי הלהקה אפילו מתרצים את התלת אופן הזה בכך שהוא ידידותי לסביבה ולא צורך דלק... בסוף השיר מסתבר שהתלת אופניים שלהם הם עבור גייז, כי אין להם מושב.
"True Metal of The World" ממשיך בקו הפארודי/פסיכי/שתוי שלהם, ועם ליריקה ששוב נלקחה מתוך הלקסיקון הקלאסי של מנוואר, ובעבודת גיטרות נהדרת, משולבת בסולן טוב, שמתעלה על הרבה סולנים שאני מכיר, נותנים לנו בראש כמו שצריך. אני גם די בטוח שמנוואר המנופחים כבר בעקבותיהם של הלהקה הזאת, וכדאי שימצאו מקומות מסתור במהירות האפשרית. או שישתכרו וישכחו שהם ננוואר עד יעבור זעם.
הקטע הרביעי מציג בפנינו מקור התעללות חדש: הפי-מיל של מקדונלדס. הקטע כולו דיבור באיטלקית, אבל די ברור שמישהו שם עצבני על מקדונלדס. חשבתם שלרדת על מנוואר ומקדולנדס מספיק לחבר'ה האלה? לוקה טורילי לא חושב ככה. "King", השיר החמישי באלבום הזה, שמשלב אפילו קטעי פולק כמיטב המסורת, צוחק עליו ועל כל הפאוור שמשלב גמדים, דרקונים ואלפים בשקל. הוא נגמר בקטע פסיכי שמתאר על מה שולט המלך, וזה לא ממש נגמר, כי הדבר האחרון זה כפתור הריווינד, ואז חוזר חלילה, בשלל אלתורים שונים ומשונים.
שיר של 5 שניות נשמע לכם הזוי? אז קיבלתם אחד! "הכח של הכח של הכח (6 פעמים... אמא'לה!) של החרב האדירה" פשוט מתעלל בקיבה שלנו. לא יודע מה אתכם, שלי כבר תפוסה מרוב צחוק. "Metal-La-La-La" ממשיך במסורת הצחוק כפי יכולתך, ומביא לנו רמות חדשות של ביזאריות, ויחד עם נגינה טובה, מדגים עד כמה החבר'ה האלה מוכשרים.
אם עד עכשיו החבר'ה האלה רצחו את מנוואר, שיר הנושא הוא פשוט התעללות בגופה. הם פשוט לקחו קטעים משירים של מנוואר, ניגנו אותם כמו במקור, רק בשינויים קלים. ככה נולד "When We're In Town, Posers Explode". רק מלדמיין את המחזה יורדות לי דמעות של צחוק. וגולת הכותרת – שם האלבום בריפיט בווקאלים שונים משונים ביזאריים ומעל הכל הומוריסטיים ברמה מפחידה – פשוט לא להפסיק לצחוק.
רגע! מה שמגיע למנוואר לא מגיע לבתולת הברזל? מגיע גם מגיע! ה-שיר של האלבום, "Number of The Bitch", מתגלה להיות אחת הפארודיות הכי גדולות שהיו אי פעם על מיידן ועל ההבי מטאל בכלל. איפה ווירד אל ואיפה החבר'ה האלה. הם מתעללים בשיר הזה, ועם שינוי ליריקה שגובל באוסקר, נגינה מדויקת וסולן שלא מבייש את הרמה, יש לנו כאן פנינה אמיתית.
אבל לא רק על מטאל מדובר כאן. מה לווילאג' פיפל לא מגיע שיצחקו עליהם? מגיע! כל התמונות באלבום הזה הם פארודיות עליהם, והשמות של חברי הלהקה הם עוד יותר ביזאריים אפילו – גאטו פאנצ'רי666 על הבס, וינונה ריידר על התופים, מוחמד אבדול על הגיטרות, ופוטובלה בלה בלה משהו (פוטובוטומינימאק למען האמת, אבל למי יש כח) על המיקרופון. מעניין באמת מאיזה מוסד סגור הם ברחו. בסה"כ – דיסק מצוין לאוטו, למועדונים, לבית – אבל נמאס מהר מדי.
|
