|
09/11/2005
Neal Morse - ?
מאת: טל רודס
הריטואל הקבוע של חודש נובמבר הגיע - הפרשנות המודרנית לברית החדשה של ניל מורס יצאה לאור שוב פעם. העיתוי כמובן גאוני מבחינה שיווקית, הרבעון האחרון של השנה, וכאשר יגיע שלב הסיכומים השנתי, האלבום יהיה טרי עדיין בתודעה של מבקרי המוסיקה והמאזינים. הפעם ישנו באלבום כמעט מיני איחוד של Transatlantic – אל מייק פורטנוי המתופף הקבוע באלבומי הסולו של מורס, הצטרף הפעם הגיטריסט רויינה סטולט (שמוציא בעוד מספר ימים את אלבום הסולו הכפול החדש שלו בעצמו) שזורח באלבום הזה עם קטעי הגיטרה שהוא תורם, ובכלל יש הרגשה בשירים רבים שמדובר בשירים מתוך האלבום SMPTE, לדוגמא "Solid as the Sun". ג'ורדן רודס תורם אף הוא שני קטעי סולו קלידים מסחררים ואופייניים בשיר החמישי.
להבדיל מהאלבום האחרון בו היו 2 יצירות אפיות ממש ארוכות, הרי שבאלבום החדש רוב הקטעים נעים בין 6-7 דקות, והאלבום הזה ברובו אפילו יותר קל לעיכול מוסיקלי. כמו בכל אלבומיו של מורס, גם באלבום הזה ישנם מספר רעיונות מוסיקליים שחוזרים על עצמם לאורך האלבום במספר וריאציות שונות. האלבום נפתח ומסתיים בקטע "Temple of the Living God" ,אלמנט דתי שמבוטא באלבום, המעגליות ביחסינו עם האל מיום היוולדנו עד יומנו האחרון. הקטע מתחיל בצורה עדינה ורגועה, ומתחיל לקבל קצב לאחר כ-2 דקות, עם מלודיות והרמוניות טיפוסיות. הקטע השני שמייד מגיע אח"כ, הוא אחד מתוך 3 קטעים קצרים וקליטים במיוחד שיש באלבום באורך של 2-3 דקות, רק בשביל הסולו של רויינה סטולט בשיר הזה, שווה לשמוע ולסבול את ההטפה הנוצרית של מורס.
בשיר הרביעי מורס מדבר על התעלות רוחנית ועל סליחה שמבקש מהאל, הקטע מלווה במעברים אינסטרומנטאליים נאים ושומר על המסורת הניאו-פרוגית של האלבום. הקטע החמישי, "In the Fire", הוא אחד הקטעים הטובים ביותר באלבום, מתחיל עם גיטרת ווה-ווה, וממשיך עם יוניסון אופייני של האמונד וגיטרה, גם פה סטולט משתולל על הגיטרה, ורודס עונה לו מכיוון הקלידים, כאשר פורטנוי סולידי בתופים, מורס חוזר לשיר באמצע השיר, והאמת שהיה אפשר להשאיר את השיר הזה אינסטרומנטאלי לכל אורכו, והאיכות הייתה רק משתבחת, הדינמיקה המוסיקלית בשיר הזה מזכירה מאד את ימי טרנסאטלנטיק, וזה לא מפתיע בהתחשב בנגנים, רק שחסר לי פה פיט טראווס.
סיום השיר הוא מאד פאנקי עם סקסופון, וישר ממשיך בטבעיות לשיר שמגיע אחריו "Solid as the Sun", שני שירים שמתחברים ביחד ויכלו להיות שיר אחד, אך מורס העדיף לחלק זאת לשני שירים, אל תתפלאו אם תמצאו את עצמכם מזמזמים את הפזמון יחד עם מורס. הבלדה "Outside Looking In" נשמעת בדיוק כמו "Cradle to the Grave" מהאלבום הקודם ואפילו בסולם דומה. השיר העשירי, "Deliverance" (אין קשר לאופת'), הוא גם מהבולטים באלבום הזה, בו מורס מדבר על החיפוש האישי אחרי הגאולה והרצון להקריב למען האל. הקטע לפני אחרון, היא בלדה מרגשת במיוחד שגורמת לשיער הגוף לסמור, והחיבור עם השיר האחרון מביא אותנו לפסגת הרגש של האלבום.
האלבום הזה כרגיל מספק את הסחורה מבחינת ההלחנה המשובחת מבית מדרשו של מורס, אך מסכת ההילולים לאל במסגרת החיפוש אחריו אשר באים לידי ביטוי היטב בליריקה של האלבום, מעייפת לחלוטין. אני לא מזלזל בליריקה של ניל, כי אני יודע מאיפה היא מגיעה וכמה רגש מורס מכניס בה, אבל אולי כדאי שניל יחפש השראה חדשה לליריקה שלו. בעוד Spock’s Beard מדרדרת מאלבום לאלבום ונטשה את הרוק המתקדם, הרי שניל מורס שומר על השטנץ הקבוע שהלך לו לאורך השנים. אלבומי הסולו של ניל הם מניה בטוחה להשקעה כספית, ומבטיחים רווח ותשואה מוסיקלית למאזין.
|
