|
24/07/2006
New York Dolls - One Day It Will Please Us To Remember Even This
מאת: איתי פרייז
New York Dolls היא אחת הלהקות הכי חשובות של עולם הרוק והיא ידועה בתור להקה שעשתה פאנק עוד לפני שהמושג היה קיים בכלל. הלהקה שילבה את הרוקנ'רול הסליזי של הרולינג סטונס עם הנויז של הסטוג'ס ואיגי פופ, ביחד עם הגלאם של טי רקס ודיויד בואי ולבסוף יצרה סגנון חדש של פאנק שהשפיע על להקות רבות בעבר ובהווה.
הרמונס עצמם שנחשבים לחלק גדול ממהפכת הפאנק אמרו שהדבר שהכי השפיע עליהם היה לראות הופעה של הדולז בניו יורק וציינו שזה אחד מהדברים הכי מטורפים שהם ראו, ובצדק. חברי הלהקה נראו כמו אנדרוגינוס (אנשים לא מוגדרים מינית) מהירח והגישה המוזיקלית שלהם הייתה כמה שיותר סליזית, כמה שיותר סמים וכמה שיותר רוקנ'רול חזק ומלוכלך.
הלהקה הוקמה בשנת 1971 כשכל חבריה כבר ניגנו בלהקות מקומיות בניו יורק, היא הספיקה להוציא בסה"כ 2 אלבומים מפורסמים שלא זכו להצלחה מסחרית וגרמו ללהקה לאבד את החוזה שלה עם חברת התקליטים. ב-77' הלהקה התפרקה סופית ועכשיו, כמעט 30 שנה מאז, הדולז חזרו בהרכב שכלל את הסולן דיויד יוהנסן והגיטריסט סיל סילביאן - מההרכב המקורי - כשאליהם הצטרפו סטיב קונטה על הגיטרה, סאמי יאפה על הבאס, בריאן דלייני על התופים ובריאן קונין בפסנתר.
One Day It Will Please Us To Remember Even This שיצא בלייבל האמרקיני המצליח Roadrunner, שובר שתיקה ארוכה ומחזיר את הדולז לאותה נקודה שהם היו בה לפני כל אותם שנים. רוקנ'רול בועט ומלוכלך עם הרגשת סבנטיז אמיתית לצד כמה בלדות המראות שהלהקה גם התבגרה אבל לא איבדה את הטירוף של פעם... "We're All In Love" פותח את האלבום מצוין בנגינת בלוז סליזית מאוד, שמזכירה את הרולינג סטונז ומזהירה לקראת הבאות.
השיר השני, "Runnin' Around" ממשיך באותו קו ויש בו סולו משובח, כשהקטע הרביעי שנקרא "Dance Like A Monkey", נשמע כמו שיר אבוד של הסטוג'ס וממש מזכיר את Passenger של איגי פופ. "Punishing World" הוא כבר הארד רוק בלוזי מלא באנרגיות שנותן הרגשה כאילו נכנסת לפאב בניו אורלינס כמה שנים לפני השטפונות. השיר השישי, "Maimed Happiness" הוא בלדה שקטה המראה שהדולז גם קצת התבגרו. סילביאן נשמע פה כמו בוב דילן בתקופה הטובה שלו ואולי בגלל זה השיר גם נשמע יותר רציני, גם מבחינת המילים, שעד פה היו סליזיות ביותר.
"I Ain’t Got Nothin'" ממשיך באותו כיוון ואז מגיע "Gimme Luv And Turn On The Light" שהוא השיר הכי טוב באלבום לדעתי - הארד רוק מהיר ועצבני עם גיטרות חותכות ומפוחית שמוסיפה פה המון. כששומעים את השיר הזה מבינים למה גם Guns N' roses הושפעו מהם כל-כך. ההפקה עצמה נשמעת הרבה יותר טוב בזכותו של ג'ק דאגלס והסאונד של הגיטרות נשמע ממש כמו פעם, מושלם בחוסר השלמות והלכלוך. לסיכום, האלבום מומלץ לאנשי הבלוז, הפאנק ובעיקר למי שרוצה לראות דינוזאורים קמים לתחיה והולכים כמו שצריך!
|
