|
11/10/2006
Napalm Death - Smear Campaign
מאת: יותם Defiler
בפעם הראשונה שביקשו ממני לתאר את המוזיקה של Napalm Death, לא יכולתי לחשוב על משהו יותר מושלם מהאנדרלמוסיה המוחלטת ששרעה בצורה הקדמונית שלה לכל רחבי הלא-כלום שנקראה בפשטות בתנ"ך "תוהו-ובוהו". אם יש סדר כלשהו במערך המוזיקלי של Napalm Death, הממציאה הגאה של ז'אנר הגריינדקור, והאשמה מספר אחת באלמנטים הכה קיצוניים ששרדו במטאל עד היום אצל להקות כה רבות, הוא נסתר ממני – לא רק שאינו טורח להתחבא מאוזניי המחפשות ריף שקל לתפוס או פזמון קליט, הוא פשוט איננו שם.
את התקופות של Napalm Death - שמחזיקים בחזקתם כרגע, עם צאת אלבומם החדש Smear Campaign כ-13 אלבומים בשרווליהם - אפשר לחלק לשלוש. התקופה הראשונה, חיתוליו של האקסטרים מטאל כפי שהוא מוכר לנו כיום – התבטאה בהתנסויות הראשונות באופן המוזיקלי שבו עירבבו Napalm Death הארדקור, פאנק ודת' מטאל, מבלי לדעת באמת שהם יוצרים משהו חדש. התקופה השנייה אופיינה במוזיקה יותר "מסחרית" כמעט נוגעת בהבי או ת'ראש מטאל עם שאגות, בעיקר בתקופה החשוכה של השיר "Greed Killing" - ואז באה התפנית כאשר הלהקה הוקאה מקרביה של Earache וחזרה בצלילה חופשית עמוק אל תוך מחוזות הקיצוניות עם Enemies Of The Music Business – אשר הווה את תחילתה של התקופה השלישית, בערך לפני 4 אלבומים.
האלבום החדש של Napalm Death, עם השם ההולם (מבחינת מלל, Napalm Death תמיד היו המגף שבועט הכי חזק במערכת, מכל הלהקות שהכרתי עד כה. הם ממש "חיו" את המחאה) Smear Campaign הוא צלילה עמוקה, עוד יותר, מאלבומם הקודם The Code Is Red... Long Live The Code, שהיה כבד די והותר כבר בעצמו. אנחנו אמנם נותנים לפתיחה מלודרמטית שהולמת הרבה להקות מטאל לתת לנו להיות מובלים אל תוך ההטעייה שמשהו השתבש ב-Napalm Death והם אשכרה חזרו לכתוב שירים ולא הכאות מוזיקליות, עם השיר "Weltschmerz" הפותח את הדיסק (שהוא פתיח אינסטרומנטאלי המלווה בקולות אופראים וקצת אלקטרוניקה) אבל "Sink Fast, Let Go" העוקב לא משאיר מקום לתהייה. זה הולך להיות מסע הכפשה כואב יותר, צורם יותר, חזק יותר ואלים יותר ממה ש-Napalm Death עוללו לנו עד כה.
התקפות גריינדקור, מהולות בדת' מטאל אלים וברוטאלי מושכות אותנו במכאוב שהוא סוג של צעקת מחאה קורעת לב-ריאות-גרון וכל מה שנלווה אליו. לא לנשים בהריון בשום אופן, כי אף אישה לא תרצה להביא ילד לעולם שיש בו סוג כזה של אלימות מוזיקלית. "The Fatalist" עוקב, עם יריית צלפים מנצחת בראשם של אנשי הדת על החיים הכתובים מראש, בדת' מטאל ברור יותר, הנשאב לעולם ההארדקור-פאנק באמצעו. "Puritanical Punishment Beating" לוקח את המוזיקה לצד יותר קליט, במיוחד בסי-פארט הגרובי והכעוס על היכולת והרצון המוזר שלנו לגלם את אלוהים כמעט בכל הפרטים הקטנים - מבתי חולים ועד פוליטיקה כלוכלת. ריף כובש מתגבש על הטירוף הנזרק כלפי האוזניים לקראת שיאו של השיר, וכמו סלע עצום המט ליפול ומתדרדר במדרון עד שממשיך השיר "Well All Is Said And Done" בצורה פאנק-רוקית חולנית לצורת דת'-מטאל גרובי בעל פזמון יחסית קליט ונשכני.
בסופו של דבר, Napalm Death מתעלים על עצמם בכך שהם מצליחים אחרי 24 שנות פעילות בלתי מתפשרות להמשיך וליצור מוזיקה מאתגרת גם את מאזיניהם הותיקים. אי אפשר באמת להתרגל ל-Napalm Death בצורה שמתרגלים לדת' מטאל אחר, הם יותר מדי נוגעים בשירים נטולי-פזמונים, נטולי ריפים קליטים חוזרים ונטולי חזרות בכלל. כל האלבום מרגיש כמו מסע הכפשה ארוך אך יעיל ומהיר שמבוצע מג'יפ מטונף בו חבורה בריטית חולפת על רחובותיו החולים של העולם במהירות של 400 קמ"ש ובין טילי דת' מטאל ורקטות גריינדקור הם מצליחים לשחרר גם כמה צרורי קליעים של פאנק והארדקור כואבים, והם נאבקים באופן עיקש (עד כדי כמעט בלתי מנוצח) בכל מה שעומד בפניהם. הופעתה המפתיעה של אנאקי ואן גיירסברגן, סולנית להקת The Gathering, בשיר "In Difference" גורמת לסיומת הדרמטית של השיר לבלוט בין מסך הרעש המענג, אך בסופו של דבר, Napalm Death לא ישמעו כמו שום דבר המתקשר לעולם המוזיקה לכל מי שלא יודע למה לצפות מהם.
המילים שזורות במוזיקה, המוזיקה שזורה במילים - כמו אלפי טלאים המחוברים בחוטי ברזל חלודים אל תוך יצירת גריינדקור אחת אלימה במיוחד, Napalm Death לוקחים כל כך הרבה צעדים קדימה באלבום הזה שהם מגיעים בעצם למקום ממנו הם התחילו אחרי סיבוב סביב כל העולם. האלבום מרגיש כאילו 12 האלבומים אשר קדמו לו לא היו יותר מאשר התנסות רגעית - ועכשיו חזרנו לעניינים. איך שהוא, בדרך שקשה להניח עליה את האצבע או את הדעת, Napalm Death נשמעים יותר רעננים ויותר אמיתיים מאי פעם. הבעיה העיקרית היא שככל שהם מתנסים יותר, משלבים יותר בין כל מה שהם אוהבים, הם נהיים פחות ופחות שמיעים על ידי קהל זר למוזיקה שלהם. קשה לאהוב את Napalm Death, ואני מעולם לא הייתי אחד מהחסידים הגדולים שלהם, אבל קשה גם שלא להעריך את התוצר הברוטאלי הסופי שהוא Smear Campaign. מי שאוהב את Napalm Death, בלי שום קשר לדעות הפוליטיות שלהם או לא, יאהב את האלבום הזה וינצור אותו אף יותר מהאלבום האחרון שהיה מצוין. השאלה היחידה שבאמת אפשר לשאול היא: עם איזה נשק הם ירביצו לנו שנה הבאה.
|
