|
25/03/2007
Norma Jean - Redeemer
מאת: יותם Defiler
אם יש פרח במדבר הפאנק-הארדקור-מטאל-נויז (וכל מה שנגמר עם רעש) יותר פורח מ-Norma Jean כיום, הוא ודאי לא קוצני באותה המידה. Norma Jean - שהוא שמה האמיתי של מרלין מונרו - בועטת היטב בסצינת ההארדקור והנויז-קור עוד משנת 2000, שחררה שני אלבומים מלאים, ונחשו מה? כולם נוצריים באותה מידה. אני מדבר כמובן על התוכן. אני באופן אישי לא רגיל לגלות שלהקות ששמן עובר לפניי, מדי פעם דנות באופוזיציה המוחלטת של מוזיקת מטאל קיצונית - אבל אם יש משהו שמסכם את כל מלאכתה במשפט אחד, ומאפיין היטב את Norma Jean, הוא המשפט: "רעש בשירות האל".
למי שלא מכיר את Norma Jean ולא כל כך מתחבר לכל המוזיקה הזאת - שמתחרפנת לפני שהתיבה מגיעה לסיומה בערך שלוש פעמים, נדרכת על ידי מיתרי קשתות ההגברה ומשולחת כמו מטר חצים של ספק רעש ספק מוזיקה, ועם מסר מעורפל על גאולה משמיים - אין לו יותר מדי מה לחפש פה. הסולן העכשווי קורי יצעק את הריאות שלו החוצה בייסורים הרבה לפני שהגהנום יקפא, והגיטרות תפגע בפריטות פתוחות ומלודיות תחת חומה של קקופוניה, לא משהו שמאזיני The Dillinger Escape Plan או Botch לא רגילים אליו כבר.
אלה שכבר מכירים את Norma Jean, האמת, צר לי לאכזב אתכם. אבל זהו האלבום היותר מסחרי שלה. קורי, הסולן הנוכחי, ויתר פחות או יותר על השאגות הבלתי-ניתנות-לריסון של פעם, וכעת יש משהו מתון בהרבה, הגובל בהארדקור-פאנק היותר מסורתי (חס ושלום אומר פה איזה Murphy's Law, כן?) ומדי פעם אפילו מישהו נתן לו להבליח מלודיה. זה אמנם לא קורה כל כך בשיר הפותח, "A Grand Scene For A Color Film", שבו מה שאנחנו בעיקר מקבלים זו תצוגה מסוננת של מה שהכרנו מ-Norma Jean של פעם, אם כי ההפתעות הרעות עוד בדרך.
אז יש את הצעקה שודאי תקפיץ את כל אוהבי המטאלקור באוויר עם "Just what are you trying to say?", שאני לא באמת יכול לומר שאין בה משהו מלהיב, אבל שזה בא מחבורה של אדוקי-ישו, יש בזה משהו שמוציא מהעוקץ. אני באמת ובכנות לא פוסל להקות רק על פי הגישה הדתית שלהם. ממש לא אפילו, אחרת איך הייתי מסוגל לשמוע ולאהוב להקות כמו Venom או Deicide, אבל בחייאת ראבאק, כל מי שיקרא בין השורות של Norma Jean ירגיש אשם או שמישהו תופס עליו תחת, ובאמת - יש משהו מאד מתנשא בכתיבת הטקסטים באלבום Redeemer. כשזה לא מתנשא, זה עדיין מרגיז, למרות שיש פה אספקט שונה לגמרי של התנתקות מהשורשים.
קחו למשל את השיר השני, "Blueprints For Future Homes". השיר גובל בעצם בסגנון פאנק-רוק אלטרנטיבי, שלא נאמר את מילת ה-Emo האסורה ליד כל אוהב מוזיקה סבירה, אבל למרות שחברי Norma Jean נהנים מלרענן את גרביי המטאלקור המצחינות מהגבריות שלהם בקצת מוזיקה של בנות 15, ברגע שהקטע מחלחל פנימה - הוא משאיר את הלהקה קצת חשופה וריקה. ההפקה של רוס רובינסון (The Dillinger Escape Plan - שאולי הדוגמה הטובה ביותר לאיך להקה מתקרבת למיינסטרים מהצד הקיצוני השני של המתרס) מביאה להם בפעם הראשונה סאונד מזוכך, נקי וחסר רעשים עוינים.
דבר זה לא-מעט פוגע בחוויה שלמדנו להכיר כ-Norma Jean, עם שירי הכאוס החביבים כמו "Bringing A Knife To A Gunfight" מפעם - שהוחלפו כיום בשירים כמו "The End Of All Things Will Be Televised", בהם הוספה כמעט סוג של מתיקות חמצמצה בזכות הפקה מצוחצחת ונטולת כאב. אבל, כפי שעמנו היהודי לומד על בשרו במרוצת כל אותן שנות גלות: אם אין חבלי משיח - אין גאולה. ככה גם המוזיקה של Norma Jean נשמעת כיום. נטולת כאב, ובכך גם עם הרבה פחות אפקט מלודרמטי של להקת מטאלקור קיצונית כלשהי. בקרוב ב-Mtv2, כי אלו סופם של כל הדברים.
|
