תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
DPS
Strangekindofwoman
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן


רשימת השירים:


01. Blind superstition
02. Sodom & Gomorrah
03. Euthanasia
04. Genesis XIX
05. Nicht mehr mein land
06. Glock ‘n’ roll
07. The harpooneer
08. Dehumanized
09. Occult perpetrator
10. Waldo & Pigpen
11. Indoctrination
12. Friendly fire


ציון:

27/12/2020
Sodom – Genesis XIX
מאת: מתן קדר


יש אנשים במטאל שגם בלי להכיר אותם אישית אתה יודע שהם לא האנשים הכי נסבלים בעולם. אנחנו יודעים את זה על פיל אנסלמו, על רוב פלין, דייב מאסטיין ועוד. אני לא חושב שמישהו יטיל ספק שטום אנג'לריפר, המוח מאחורי סודום הוא גם כזה. בטח לא אחרי שהוא מעיף מהלהקה את שאר הלהקה – הגיטריסט והמתופף אחרי שנים ארוכות שהוא עובד איתם, ומביא נגנים חדשים (+גיטריסט נוסף ישן).

אבל מספיק עם הדיבור הצהוב, זה לא העיקר. העיקר הוא מה הדם החדש/ישן בלהקה הצליח להביא. אחרי 14 אלבומים (!!!) ו-38 שנות קריירה (!!!), סודום, אחת הלהקות ששייכות לדור המייסדים של המטאל בכלל והת'ראש בפרט והת'ראש הגרמני עוד יותר בפרט, מוציאים אלבום מספר 15.

אני תמיד אומר שמאוד קשה לשמור על גחלת היצירה בוערת כל כך הרבה שנים. אנשים מתבגרים, מזדקנים, מתקשים לחדש מבחינה מוזיקלית, מתחילים למחזר חומרים או לשלוף חומרי מגירה בינוניים מינוס, ומאוד קשה לי למצוא מוזיקה חדשה שתרגש או תשמח אותי מספיק (וכן רפי, אני צריך שתרגש אותי, תחדש לי, ו-10 נקודות למי שמכיר את הרפרנס).

אז מראש סלחו לי על הספוילר, אבל סודום הצליחו לעשות את זה. באו 4 זקנים גרמנים והראו שהת'ראש הגרמני עוד חי, קיים, ואפילו מנסה (ומצליח) לבעוט. כי כשהאלבום מתחיל הגיטרות כבר מנסרות בקצב מושלם להדבאנג, וזה רק הפתיח

בסדום ועמורה המהירות כבר משתלטת, ההאדבאנג מתחלף באלימות טופה-טופה תואמת פוגו וטום עצמו נשמע כאילו הגרון שלו לא איבד מילימטר של עצבים. כל השיר נשאר בקצב די אחיד ומהיר, ועדיין יש בו מידת מה של מלודיות שנותנת לו את האופי שלו.

Euthanasia הוא דוגמה לאור נשארים נאמנים למי שהיית, בלי להתמסחר, בלי לשנות זהות, בלי לשנות סגנון. השיר לחלוטין חסר זמן. כאילו נכתב בשנות ה-80 העליזות. רצף ארוך של שיר כסאח מהיר ולא מתפשר, כשמרגישים את הרוח החיה שמביא המתופף החדש ללהקה, כמו גם הרצון של הגיטריסטים להצדיק את מקומם עם ריפים זריזים וסולו טכני.

ואז, פתיחה איטית מגיעה, סאונד גדול ומלא, תופים שתופסים את המקום הנכון ומכינים את הכניסה לשיר. הגיטרות נכנסות, השיר מגביר קצב ונראה כי שיר הנושא לא מבייש את שמו. באמצע השיר הלהקה עוברת לקטע אקוסטי איטי, וממנו טסה חזרה לדיסטורשן, קצב מהיר וסולו עוד הרבה יותר מהיר. ניגוד מושלם שמבוצע נכון. זה המקום שוב לחזור לסוגיית הסאונד ולהגיד שהסאונד של האלבום יותר "עבה" מסאונד של אלבום ת'ראש ממוצע, ואני אוהב את זה.

Nicht mehr mein land הוא על תקן השיר הפסיכי של האלבום. הוא נע כמו רכבת הרים בין מהירות קיצונית ואיטיות, מלא בצרחות בגרמנית שיגרמו לרועה הגרמנית שלי לרצות לבוא לשחק בכדור. אבל הלהקה לא עוצרת שם ועוברת ישר ל- Glock ‘n’ roll שנפתח שוב, כמה מקורי, ממש מהר... אבל כמו קודמו, גם הוא יודע להאט ולהביא סולו, ונראה שבשלב זה האופי של האלבום נבנה. אם בעבר סודום היו קצת יותר מחלקים את השירים שלהם לשירים ממש מהירים ושירים יחסית סבלניים, באלבום הזה הם ערבבו את המהירויות בכל שיר.

אחרי עוד שני שירים שממשיכים את אותו כיוון מגיע Occult perpetrator שהוא שיר הפסטיבלים, האיטי, מלא גיטרות בטעם של פעם, קריאות "היי" מובנות בשביל להפעיל את הקהל ואווירה כללית של כיף סבלני כזה, כי צריך גם זמן לשתות בירה בהופעה בלי שהיא תישפך, וסודום יודעים בדיוק מה הקהל שלהם צריך.

ואחרי שהאלבום מספק עוד שיר מאותו קו, לשם שינוי Indoctrination מתחיל דווקא עם בס, ומהר מאוד לוקח את הת'ראש של סודום בחזרה למקורות הפאנק שלו, עם שיר שנשמע עוד משנות ה-70. פאנק מהיר, כועס, מתוסכל ואנטי-ממסדי כמו בטעם של פעם שכזה.

ולסיום סיומת, אני תמיד אומר שאלבום מטאל טוב צריך להתחיל ולהסתיים בשירים מכסחים, ולא משנה מה יש באמצע. אז כמובן שהעולם סובב סביבי וטום אנג'לריפר הקשיב לי, כי שיר הסיום של האלבום הוא אחד היותר עצבניים שבו והוא סוגר את האלבום בבום מושלם.

אז אם לסכם, החבורה הגרמנית הזאת הצליחה לחלוטין להישאר נאמנה למקורות. סודום לא איבדו שום דבר מהחן שיצר אותם, ובכל זאת לא נשמעים ממוחזרים ועייפים, אלא נשמעים כאילו עדיין 1985 והם עוד בגיל שהם היו בשנה הזאת. אם אתם מחפשים אלבום ת'ראש שיעיף אתכם למרות שכבר שמעתם הכל, אז האלבום הנ"ל הוא הכתובת.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Limp Bizkit – Still Sucks

Ex Deo – The Thirteen Years of Nero

Eternal Struggle – Year Of The Gun

Carcass – Torn Arteries

Iron Maiden - Senjutsu

King of Asgard - Svartrvidr
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
כפירת הארציות

ראיון:
תעשו לאחרים - ראיון עם Gabriel Franco, סולן וגיטריסט להקת Unto Others

סקירת הופעה:
אוזניים מצלצלות, רגליים קורסות, מתי שוב?! - סקירת פסטיבל המטאל הישראלי IMF

כתבה:
חוגגים עם הלא קדושים - 5 סרטי אימה מומלצים לגרסה הכשרה של Halloween

כתבה:
האלבומים שעשו אותנו – עם חברי להקת Subterranean Masquerade

כתבה:
קדימה אל העבר – על גל להקות ה NWOTHM
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[02/12/2021]
פסטיכסאח MMXXI ירושלים
[01/12] חג האור-פנד-לנד המסורתי חוזר!
[04/12] The prog variant
[09/12] Arallu in Tel Aviv
[09/12] Scene goes Wunder 2.0
[23/12] Scardust's NIGHTWISH Tribute
[30/03] Samael בהופעה אחת בישראל
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל
[26/10] Tiamat - בהופעה אחת בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::