|
29/12/2020
Deftones - Ohms
מאת: איתמר ענברי
פרנק דלגדו הוא לא השם הראשון שעולה לראש למשמע שם הלהקה Deftones. נגן הקלידים והטורנטייבליסט, שהצטרף פורמאלית ללהקה באלבומה השלישי, "White Pony" (2000), עמד לא רק בצילם של הפרונטמן הכריזמטי צ'ינו מורנו (לימים גם גיטריסט הרית'ם) והגיטריסט המוביל סטפן קרפנטר, אלא גם הזדנב מאחורי המתופף האנרגטי אייב קנינגהאם והבסיסט צ'י צ'אנג. האחרון הוחלף בסרג'יו וגה עוד קודם למותו הטראגי ב-2013, לאחר 4 שנים שבהן היה בקוֹמה. עמדת הדי־ג'יי שאייש דלגדו הפכה זניחה ככל שהלהקה ניערה מעליה בחוזקה את תווית ה"נוּ מטאל", וגם ההתמקדות בקלידים לא הפכה אותו לחבר דומיננטי בהרכב, שמרכז הכובד שלו נע לעבר השילוש הקדוש גיטרה-בס-תופים. עד לאלבום החדש של הלהקה והתשיעי במספר שלה - "Ohms".
בעיקרו של דבר, סוד כוחה של "דפטונז" מקורו בהתנגשות בין צמד הטיטאנים מורנו וקרפנטר. כמו ארוס ותנטוס – יצר החיים ויצר המוות שנמצאים בלב ההוויה האנושית לפי זיגמונד פרויד – גם הקונפליקט המובנה בין הליבידו של מורנו, שמוקסם מהליריקה ומסגנון ההגשה של מוריסי כמו גם מהג'יבריש המלאכי של אליזבת' פרייזר (Cocteau Twins) לבין הריפים הכוחניים של קרפנטר, שלא מסתיר את חיבתו ל-Meshuggah, מתורגם לכוח יצירתי ראשון במעלה.
תנועת המטוטלת הזו שבין אותם שני קטבים מנוגדים נשמרת גם באלבום החדש שיצא בספטמבר השנה, והקונטרסט בין יופי ובין כיעור, בין שקט לבין רעש, עובד היטב גם הפעם. ואולם, בשונה משאר אלבומי הלהקה, לשתי המלכות הוותיקות שעל גבי הלוח, מצטרף כעת שחקן נוסף, דלגדו, שיצא ממשבצת ה"אפקטים המיוחדים".
תרומתו של דלגדו לעיצוב הסאונד העכשווי של "דפטונז" ב-"Ohms" מורגשת כבר מהשנייה הראשונה של רצועת הפתיחה, "Genesis". מן המקלדת מופק זמזום שדועך ומתגבר לסירוגין, מעין סירנה בטון נמוך. לזמזום מצטרפת פריטת גיטרה דרמטית עם הרבה דיליי, שיחדיו נשמעים כגרסה אנורקטית ומטרידה של האינטרו הארוך של "Shine on You Crazy Diamond", תפורה למידותיו של דור שגדל להפרעת קשב קולקטיבית. קנינגהאם מקיש פעמיים את מקלות התיפוף זה ובזה, ובכך ניתן האות לנחיתת חירום. לתוך מגדל פיקוח מתרסק בעוצמה מטוס ג'מבו שבתא הטייס שלו יושב מורנו שצועק לתוך מכשיר הקשר:"I reject both sides of what I've being told/I've seen right through/Now watch how wild it gets". ולמרות הקול הזועם, הקלידים האמוציונליים, וטון הגיטרה הנמוך שקרוב מאוד לבס של וגה, המילים מדברות על איזון, אולי בחייו הפרטיים של הכותב, אולי בחיי הלהקה כולה ("We're miles beyond the sound").
"Urantia" נפתח בסדרת אקורדים ת'ראשיים, שנבלמים בקולו החם של מורנו, כמו מחטים בכרית סיכות מקטיפה. בדל סיגריה מעוך במאפרה הוא המבואה לסרט פילם נואר מלנכולי, שבנוי על רצף פלשאבקים שמשחזרים סצנות מקשר זוגי, שלא בהכרח התקיימו במציאות. הסצנות הקצרות הללו נוצרות במגע עם חפצים או אביזרים: חלוק, סיגריה בצבע אדום ורוד, מייק אפ ונעליים. אלה הוטענו בנוכחותה של אותה אישה, בעבר הקרוב או בעבר הרחוק, ובהחלט ייתכן שאלו הם אובייקטים פטישיסטיים שמהווים תחליף למושא האהבה. מורנו אולי לא שר יותר על הצד הארוטי של אמבטיה שלתוכה הוא משליך מכשיר חשמלי ("Digital Bath"), אך המונוגמיה שלו עודנה אפלה. גיבור השיר "מאבד את זה", ואף אני "איבדתי את זה", בניסיון לפענח את הקשר שמתואר בסצנות הנפרדות. האם מדובר בזוג שקשר את גורלו עד לקבר, האם מה שנותר מהאהובה הוא רק תמונה אידיאלית שלה, או שאולי מדובר בסטוקר אובססיבי שפורץ לדירתה של מושא תשוקתו, מסתובב בחדרים, ומתענג על חפציה?
"Error", שנפתח בחריקות גיטרה צורמות בסגנון Sonic Youth, הוא שיר שדוהר קדימה, בעיקר בזכות קנינגהאם, שלאורך כל הקריירה של "דפטונז", מקפיד לשמור על לויאליות ל"ביט". המתופף הוותיק הוא גם מי שחותם את השיר עם פרץ אדרנלין, שאותו הוא משחרר על סוללת התופים.
"The Spell of Mathematics" הוא הדוגמה הטובה ביותר באלבום הנוכחי לתעוזה האמנותית של הלהקה, ולאופן שבו היא מיטיבה לגשר בשיר אחד על מחוזות כה רחוקים זה מזה, כמו מטאל ודרים־ פופ.
בדינמיקה רעש-שקט-רעש, הבית הוא החלק שבו זעקות דרך פילטר, פריטה בסגנון Meshuggah ומפולת קלידים, גורמות התפרצויות געשיות באקולייזר. אך המבנה הזה מתמוטט בפתאומיות בפרה-קורוס השקט, עם רומנטיקה צינית בסגנון מוריסי וגרוּב שמזכיר קצת את "Ghost Town" של The Specials. בפזמון מתלכדים העוצמה של המטאל והמתקתקות של הדרים־פופ ליצירת "וול אוף סאונד"
מונומנטאלי. הלומי ואליום ואלכוהול, אנחנו מוצאים את הפרונטמן שר "I believe your love", כשמאחוריו מתנועעות זמרות ליווי חולמניות. ככל שהשיר מתקדם, כך הוא מתנתק מהקרקע, מקבל נופך ביזארי, כשלתיפוף של קנינגהאם מיתוסף אפקט מחיאות כפיים. המטאל מנסה להרים את ראשו פעם נוספת והנגנים ללא מורנו המעולף למחצה חוזרים על הפתיח ללא מילים. השיר מתפוגג לכיוון אטמוספרי, עד שלבסוף נותר רק בייסליין.
גם "Pompeji" שבא אחריו הוא שיר של שינויים דרמטיים. הליין הפותח של הגיטרה אמור להיות מהפנט ומרגיע וכך גם קולותיהם של השחפים. אולם, כפי שיודע כל מי שצפה בסרטו של היצ'קוק, בעלי כנף יכולים להיות גם יצורים אגרסיביים, ולכן יותר מאשר רוגע, התחושה היא של אדם שמצוי לבדו במרומי מגדלור, מוקף מכל עבריו שחפים תאבי נקם. תחושת האימה רק מתגברת בסיום השיר עם דרון קלידים ארוך, גלים מתנפצים וכמובן – השחפים. בין לבין, מורנו זורק בפזמון את זרועותיו בנונשלנטיות, רמז אולי לימי פומפיי ההדוניסטיים, דקה לפני המפולת.
השיר המטאלי ביותר באלבום הוא הרצועה השביעית במספר, "This Link is Dead". דווקא לאחר סינת'ווייב קצר, מגיע שיר אנטי־חברתי ומיליטנטי, עם סטייט אוף מיינד הפוך לחלוטין מתחושת שביעות הרצון שאוזכרה בשיר הראשון. סערת הרגשות ניכרת היטב, בכל אלמנט אפשרי: במכות הקצרות על הבס, בתיפוף הנוירוטי על מצילת ההיי האט, וכמובן ב"סקרים" מקפיא דם. לרגעים ספורים נדמה שמפלס הכעס דועך, אך הוא הולך ומצטבר. את הבילד אפ לקראת ההתפוצצות הבלתי נמנעת בונים הנשימות והנשיפות של מורנו לתוך המיקרופון, על גבול התקף אסטמה, ונגינת טרמולו חסרת סבלנות במעלה האוקטבות.
בימים שלאחר הסרת המגבלות, ובראשן שמירת מרחק של 2 מטרים, "Ohms" הוא שיר קלאסי לנאמבר אחרון. ריפים אפיים, קלידים שיוצרים אפקט של בְּיחדנס, ושורת מחץ שכוללת מסר שכולם יכולים להזדהות אתו ("We're surrounded by debris of the past") – כל אלה הם חומרי גלם אידיאליים להמנון שכולו הנפת ידיים ואחווה.
למרות שלושת השירים האחרונים הבינוניים (שוב, בקנה מידה של הלהקה) ועם הפוני הלבן שתמיד נושף בעורפו של כל אלבום שיבוא אחריו, "דפטונז" נשמעים רעננים מתמיד, עם אלבום שהוא אחד מהטובים בקריירה שלהם.
|
