06/05/2021
הבה נתחכמה להם – על מטאל "פשוט" לעומת "מתוחכם"
כתב: יוני אורן

מאז שאני ילד קטן אני זוכר את עצמי הכי אוהב שוקולד מריר. כן, שוקולד חלב היה נחמד ולשוקולד לבן היה את הקטע שלו, אבל שוקולד מריר היה ה-דבר ובעוד ששאר הילדים הטיחו בי ״אבל זה מר״, אני זוכר את עצמי עונה להם בתמימות שזה טעים. בתור קליינט יחיד לשוקולד מריר, נהניתי משלטון בלעדי לרוב על הטבלה לכשגילו הנוכחים על איזה שוקולד מדובר. שנים עברו מאז ואני עוד מוצא את עצמי מנסה לדוג את השוקולד המריר כשנופלות עיניי על איזו בונבוניירה נטושה במטבחון. אך בעוד שבתור ילד הייתי תופס את כל מה שאפשר בו ברגע (בטח כשנוספה עם הזמן תחרותיות לכשגילו את הקסם שלו), כיום אני עשוי לעצור לרגע ולבחון זמנים וכמויות. שוקולד מריר איכותי עשוי להיות מספק מאוד, אבל לא מדובר באותו סיפוק שתסב לי ארוחה מלאה ומגוונת.

עבורי, זה המצב גם עם אמנות ככלל, עם מוזיקה בפרט ועם מטאל בפרט-בפרט. את המסע שלי התחלתי עם Iron Maiden לפני הרבה שנים ומהם קיבלתי את כל הבסיס. הבנתי שלא כל המטאל קיצוני, הבנתי את השורשים הקלאסיים, הבלוזיים והג׳אזיים של המטאל, נחשפתי לליריקה שלא מסתכמת ב״קלטו כמה בחורות, כבוד בשכונה וכסף יש לי״, המלודיה יפה והלחנים שובים וקליטים, התמונה אחרת לגמרי ממה שהכרתי עד אז במוזיקה ותרבות השוליים ההיא נפתחה לי מול העיניים. במשך חודשים רבים האזנתי להם בלעדית באקראיות לאורך כל הדיסקוגרפיה שלהם ונתתי להכל לחלחל פנימה. אני עוד זוכר את עצמי בצעדים הראשוניים שלי עם גיטרה קלאסית מנסה לנגן את Dance of Death ונכשל חרוצות כי עדיין לא הבנתי איך עובד מפרט.

ככל שהשתפרה ההבנה וההיכרות שלי גיליתי שבבסיסם רוב השירים של האלים שלי התבססו על מעבר הלוך ושוב בין אותם שלושה אקורדים בסולמות שונים. סדר האקורדים לעיתים השתנה, המלודיה לעיתים לקחה את התחושה למקום אחר לגמרי, אבל גיטריסט קצב או בסיסט מתחיל יכולים מהר מאוד לקלוט את השטיק הזה ולטווח הרחוק זה עשוי כבר להיות מייאש. ״רגע, באיזה שיר אנחנו עכשיו?״. עצם זה שאני יכול לקרוא לזה ״מהלך Maiden״ אומר שהם במקום מסוים עשו את העבודה שלהם, אבל ההשפעה שלהם הייתה כל כך עצומה שקיים דור שלם של להקות שלמדו בעצמן לעשות את המהלך הזה ושהחליטו ליצור אוסף שירים שאפילו לא מנסים להרגיש מקוריים. התרגלתי להקשיב למעברים האלה ולהעריך אותם אז אני לא הולך לטרוק כאן דלתות בזעם, אבל אני גם כבר לא הולך להתרגש מזה.

אחרי דור שלם של להקות שהכרתי ושלמדתי להעריך את עבודתן הגיע דור של להקות שלקחו את מה שהן היו צריכות מהאלים שלי וזרקו את עצמן למקום אחר לגמרי. התפיסה המלודית המטאלית של להקה כמו Avenged Sevenfold מכילה בוודאות הרבה מהגישה המלודית המטאלית של Iron Maiden. אמנם ברוב המקרים לא מדובר על העתקות של המהלכים ההרמוניים (למרות שגם הם לא חפים מקלישאות עם מעברי 4 אקורדים פופיים סטנדרטיים), אבל איפה היו הגיטרות התאומות האייקוניות בין Synyster Gates ובין Zacky Vengeance לולא היו הגיטרות התאומות האייקוניות בין Adrian Smith ובין Dave Murray? את השיעורים ה-Maiden-יים העבירו יפה ואני נוטה להאמין שעם טיפה התאמות (בעיקר ווקאליות), Avenged יכולים בכיף לעשות קאברים ל-Maiden שימצאו חן בעיני המעריצים ושלא ירגישו מנותקים.

האם הייתי מציב את שתי הלהקות על אותה הבמה? בהחלט לא. תעזבו נושאים טהרניים או ענייני כבוד שלא אומרים לי כלום. הפער הסגנוני בין הלהקות גדול מדי מכדי שניתן יהיה לגשר עליו. בעוד שהגישה המודרנית, הפופית וה-Pאנקיסטית של Avenged Sevenfold לרוב לא באמת מדברת אליי וש-Maiden כבר הוציאו יצירות אפיות מטאליות לא פעם אחת, אני לא רואה איך Maiden מוציאים מתחת לידיים שלהם יצירה כמו A Little Piece of Heaven. מדובר ביצירה חד פעמית, מקורית להפליא ועשירה מוזיקלית. בעוד שהייתי מסוגל להקשיב ל-Rime of the Ancient Mariner ולומר לעצמי שזה קלאסי שנות ה-80, אין לי יכולת לחבר את Piece of Heaven לשום דבר למעט ללהקה (או ספציפיתי ל-The Rev אם אנחנו רוצים לדייק). עם כל האהבה שלי לאלבום Powerslave, הגירוי המוזיקלי שלי מ-8 דקות של Avant-Garde לא טיפוסי המשלב כלי נשיפה, כלי מיתר, מקהלות, צעקות, צחוק מרושע ומירב סגנונות באופן שהלהקה לא שיחזרה מעולם הוא סיפוק מסוג אחר לגמרי.

זה לא סיפוק מיידי. גם לי לקח זמן עד שהבנתי מה לעזאזל קורה שם (והסיפור הרצחני שבו לא תרם לחיבור). הדברים המתחכמים, כשמם כן הם - לא פשוטים. הם דורשים השקעה. הם דורשים בחינת זמנים וכמויות כדי לראות מתי וכיצד אצליח למצוא את החיבור ואת ההבנה. פעם אחת שזה קרה, גל של סיפוק והתרגשות ישטוף אותנו - סיפוק שיגבור על כל שיר AC/DC או Manowar שעשה לנו נחמד ברקע ולא איתגר אותנו באף צורה. ה-eargasm האולטימטיבי לא יכול לצמוח מתוך משהו ששמענו כבר הרבה פעמים. ככה גם כשלבדיחה יש פאנץ׳ שדורש מחשבה או כשהארוחה רוויית טעמים. זה בסדר לטרוח לפני שמקבלים את השכר.

במקום מסוים יכול להיות שפה קבור הכלב. ניתן לומר ש-Maiden היו מהפכניים לתקופתם והביאו משהו שהיה מתוחכם הרבה יותר מהרוק הקלאסי או מה-Pאנק שהיו שם מסביב. הם היו ממביאי הבשורה של ה-NWOBHM ומכאן שהכניסו נימה של חידוש ותיחכום אל תוך מה שנודע עד כה בתור Heavy Metal. מבחינתי הם בהחלט היו משהו חדש ושונה לגמרי אל מול המוזיקה שנחשפתי אליה לפני שהכרתי את המטאל ואת הדבר החדש הזה חקרתי עוד ועוד. כעת, כשהעולם החדש הזה נעשה יותר ויותר מוכר, ניתן לשנות זווית ראיה ולהבין שאולי המרגש כבר לא כזה מרגש אותי. החשיפה הקבועה לאורך זמן הובילה את המוזיקה של Maiden מלהיות שוקולד מריר בעולם של שוקולד חלב ללהיות שוקולד מריר בעולם בו קיימות ארוחות מפוארות. השוקולד עדיין טעים ולרוב זה עדיף על פני ״לא טעים״, אבל מגיעים רגעים שבהם ״טעים״ זה פשוט לא מספיק.

עבורי, האמנות אמנם גורמת לתחושה טובה, אבל היא לא כיף. היא הרבה יותר חשובה מזה. למוזיקה הפשוטה יש בהחלט את המקום שלה. אני גדלתי בזכותה, לרגע לא מוריד מחשיבותה וצורך מוזיקה פשוטה בעצמי על בסיס יומיומי. אלא שאוסף מנות קטנות של הנאה לא משתוות למנה אחת גדולה של עונג. אוסף חתיכות שוקולד מריר קטנות לא משתוות לארוחה מלאה ומגוונת. אוסף שירים שמביאים בראש לא משתווים ליצירה שמכניסה אותי לחוויה חדשה. הזמן שלי קצר מדי מכדי שלא להשקיע אותו בדברים שיפתחו לי את הראש או שירגשו אותי. כל עוד לא גלשנו למחוזות שכבר איבדו כל הבעה, אנא מכם, הרביצו בי מטאל מתוחכם!