Main Menu
Main: Interviews | Articles | News
Reviews: Albums | DVD | Shows
Scene: Events | Photos | Forums
Misc: Updates | Movies | Videos
About: Magazine | The Staff
Advertise: Events | News
Dusturbed
Disturbed
Feed Us Go Hebrew Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

18/05/2021
ה 5 שהצליחו - על 5 אלבומי מטאל מסורתיים שהעזו לצאת 30 שנה אחרי 1991
כתב: יותם דפיילר

עם כל החזרה לשורשים לאייטיז והניינטיז שמתרחשת מסביבנו בכל מקום, אם זה 'דברים מוזרים' או 'קוברה קאי' בנטפליקס, העובדה שכל זמר פופ בעולם שמכבד את עצמו דוחף סינת'ווייב (ובצדק!) למוסיקה, ושמותגים שמתו לפני 30 ומשהו חוזרים לחיים כי דור ה-X מתגעגע לתקופה שהוא היה חי, מה שהקורונה לקחה מכולנו, אולי לא כל כך מפתיע למצוא להקות שלא עדכנו אותם שהשנה איננה 1991 כבר 30 שנה. תחשבו על זה, לפני 30 שנה יצאו יצירות מופת כמו האלבום השחור, Arise, No More Tears, Use Your Illusion, Slave To The Grind ו-Human – מה הפלא שזו תקופה שאנחנו כל כך רוצים לחזור אליה.

אבל איך בכלל חוזרים אליה בלי להרגיש מביכים? הרי הלהקה הכי גדולה של העשור האחרון זו Ghost (גם להקה שנשענת על מוסיקה מפעם, Blue Oyster Cult התקשרו והם רוצים את ה-הכול שלהם בחזרה), וכדי למצוא להקה בסדר גודל שלהם צריך להגיע ללהקות בנות 20. אז אולי עם כזה ותק, יש מקום לראות איך נשמעות להקות חדשות (וחלקן גם עם ותק של 10 ואפילו 20 שנה, כי ככה זה) כיום. אז אלו לא בדיוק סקירות ויותר התרשמות, טריוויה כללית, פירגון וכיף מרחוק להרכבים האלה, חלקם בצדק וחלקם ממש לא.


Angelus Apatrida - Angelus Apatrida

ההגדרה הכי מדויקת שלהם: Thrash Metal אבל ממש, תקראו לזה רטרו או לא, זה לא משנה להם. דוגרי, הם שילוב מושלם בין Destruction לבין Death Angel.
לייבל: Century Media
ארץ מוצא: ספרד
ציון: 9/10

הרכב הת'ראש הספרדי הזה הוא הכול חוץ מפרובינציאלי. החבורה הזו נותנת בראש כבר מתחילת שנות ה-2000, שאלבום הבכורה שלהם יצא ב-2006. האלבום החדש הנושא את שם הלהקה הוא השביעי במספר שלהם, והוא כל מה שנכון, כיפי ומצוין בז'אנר שידע כבר 30 שנה מאז Arise של Sepultura ו-Victims of Deception של Heathen. כל הקטע של אנגלוס אפאטרידה היא שהם לא באים לחדש לכם כלום, הם פשוט באים לספק לכם עוד מהמתוק-המתוק הזה שנקרא ת'ראש מטאל מצוין. אז כן, אי אפשר לצפות מחבורה שרחוקה מלהיות ילדים אשר הקריירה שלהם התחילה כעשור אחרי שהז'אנר נעלם, בתור אחת מסנוניות הבכורה של הרטרו-ת'ראש, לכתוב אלבום שישנה את פני הז'אנר הקשיש הזה – אבל כל הכבוד להם שהם מסרבים בכל תוקף לוותר על מה שהם אוהבים. העובדה שהם חתומים בלייבל שאולי לא גדול כמו שהוא היה בעבר אבל נותן כתף ללהקה עם סצינה די מתה (לא יודע מה איתכם, אבל הספרדים, יחסית למדינה ענקית, מתקשים להנפיק להקות ענק פר קפיטה, אם אתם מבינים את כוונתי) היא הוכחה לכך שאנגלוס אפאטרידה הם הלהקה הספרדית שאתם צריכים לשמוע אם בא לכם לתת בראש עם סאונד של היום אבל וייבים של פעם.


Dragony - Viribus Unitis

ההגדרה הכי מדויקת שלהם: Power Metal הכי צ'יזי שאפשר, בקטע מוגזם, שלוקח את עצמו ברצינות להבדיל מרוב הפאוור מטאל המגוחך של השנים האחרונות, ועדיין עם המון הומור בפנים מבלי להפוך לפארודיה.
לייבל: Napalm Records
ארץ מוצא: אוסטריה
ציון: 8/10

את דראגוני (אומרים כמו Tyranny) אני מכיר כבר איזה חמש שנים, ובמקרה הם התמודדו גם בתחרות המטאל באטל מטעם אוסטריה לפני שנתיים-שלוש, אז יצא לי לחוות אותם שוב. יש משהו אצל האוסטרים שפשוט לא תמיד קולע למה שמחפשים, ולהוציא כמה להקות שהיו תלויות באומנים יוצאי דופן שבאו מאוסטריה, הסצינה האוסטרית היא בעיקר מוזרה – כמו הבן-דוד הקרינג'י של גרמניה שלא מבין שבדיחה מספרים רק פעם אחת. אבל הנה באו להם דראגוני והוציאו אלבום בלייבל רציני אחרי שהיו לא חתומים במשך שנים, ומדובר ביצירת פאוור מטאל הכי אדוקה ומסורתית שאפשר להנדס. שירה מלודית שלא עולה לגבוה מדי כשלא צריך (אבל לפעמים ממש צריך והיא שם), גיטרות מלודיות, קצב קבוע של דאבל-קיק וריפים מלוקקים, נו אתם יודעים איך נשמעים Hammerfall או Rhapsody בתחילת הדרך, אתם לא צריכים ממני הסברים על איך הז'אנר עובד. רוב להקות הפאוור מטאל בתקופה אחרי Dragonforce מנסות כל כך חזק להיות או מהירות, או סימפוניות במדרגות קיצון או מצחיקות כמו Gloryhammer בקטע מגוחך. אני לא אומר שאין לזה מקום – אבל אם הפארודיה יותר מפורסמת מהמקור זה קצת עצוב. אז אולי אני לא הלקוח הטבעי של Dragony עם הריפים הצ'יזיים וסיפורים על סטים-פאנק וקסם. כאילו, לכל הרוחות – יש להם שיר בשם Magic. אבל טוב שיש להקות כמותם שממשיכות לעשות דברים שהיו עבשים וחרושים בשנה שהם יצאו, מעבר לזה שיש לזה המון קהל באירופה (ואני לא מבין למה!) זו פשוט מוסיקה טובה.


Crystal Viper - The Cult
ההגדרה הכי מדויקת שלהם: Heavy Metal קלאסי ורוגז עם קצת Power Metal ו-Speed Metal בפנים בשביל שנרגיש טוב על הנשמה.
לייבל: Listenable Records
ארץ מוצא: פולין
ציון: 9/10

תקשיבו, יש משהו ב-Heavy Metal קלאסי שתמיד יכול לנצח הכול. יש לו את החספוס והכיף במוסיקה שלא יעזור כמה מודעות עצמית תשפכו על נגני הז'אנר, אם עושים את זה טוב, זה לא יעזור לכם – זה התשתית לז'אנר שהוא בן-אלמוות ובצדק. אז Crystal Viper לא בדיוק התפרסמו בנסיבות טובות בשנים האחרונות. הזמרת המעולה שלהם שאחראית גם על הגיטרה, גברת בשם Marta Gabriel התפרסה בעיקר בגלל בתור אותה מעצבת בגדים שאליסיה מ-Arch Enemy סיבכה בצרות ובריב עם מגזינים וכל עולם הצלמים פחות או יותר, אבל כאשר שמים את העניין הזה בצד, מדובר עדיין בזמרת מעולה וגיטריסטית שנותנת עבודה מצוינת. The Cult נשמע כאילו הוא נלקח מלפני 35 שנה בכיף, שילוב של Iron Maiden, Mercyful Fate ו-Angel Witch מלא בטקסטים לאבקרפטיים ועטיפה שכאילו יועדה להרכב ת'ראש מאותה התקופה. מרטה וחבריה עושים פה אלבום מעולה, אם יש לכם אוזן קשבת ואתם רוצים לשמוע איך אפשר לעשות הבי מטאל קלאסי שנשמע כיף ורלוונטי גם כיום, 40 שנה אחרי אלבום הבכורה של מיידן, בואו והטו אוזן. Crystal Viper לא מאכזבים.


Agent Steel - No Other Godz Before Me
ההגדרה הכי מדויקת שלהם: Thrash Metal אמריקאי ותיק שהעובדה שהאלבום הזה יצא הוא סוג של פריצת דרך מדעית כנגד דרך הטבע.
לייבל: Dissonance Productions
מוצא: ארה"ב
ציון: 7/10 אם אתם בקטע, 4/10 אם אתם לא.

האמת היא שבתור אחד שמתיימר לשים אצבע על הדופק, העובדה ש-Agent Steel מוציאה אלבום חדש, 35 שנה אחרי אלבום הבכורה שלהם פלוס מינוס, לא בדיוק עם קריירה מזהירה מאחוריהם – זה יותר מפתיע מכל דבר אחר. מוסיקלית – האלבום הזה ממש לא רע, אפילו די טוב. ריפים וסולואים קלאסיים, כאילו לא קרה כלום מאז 1993, אבל השירה – בואו רק נגיד – שכיום יש מצב שהיא לא לכולם. הזמר של אייג'נט סטיל הוא לא אחר מבחור בשם John Cyriis – או לפחות ככה הוא קורא לעצמו כיום. בחור ש(כנראה) במקור מברזיל ועלה לארה"ב – אני הכרתי אותו מסיפורים על כיצד הוא אושפז בכפייה כי הוא טען שחייזרים חטפו אותו או שהוא חייזר בעצמו בתור ילד. אני לא יודע אם זו רק שמועה מרושעת, אבל כל האלבומים של אייג'נט סטיל מרגישים כאילו הם נוגעים בקונספירציות חייזריות כאלה ואחרות, והוא התקשה לשמור על ליין-אפ יציב עם ההרכב מאז שנות ה-80.

שוב, האלבום לא רע, ואם אתם זורמים עם סגנון השירה הצווחני והגבוה של גבר המתקרב לגיל 60 עדיין מסוגל להנפיק (והוא עדיין נותן את מה שצריך לתת, לא פחות מרוב האלפורד), אבל כל מה שקשור ללהקה הזו תמיד היה לוטה בערפל, מזהותו האמיתית של Cyriis, הסיפורים אודות אשפוזו במוסד לחולי נפש (שיש אומרים שמעולם לא קרו, ויש אומרים שהוא זה שהפיץ אותם בעצמו) מרגיש כאילו היא זכר משנות ה-80 וה-90 לא רק בגלל המוסיקה, אלא בגלל שכיום אין שום מיסתורין אמיתי בתעשיית המוסיקה, ואיכשהו Cyriis מצליח לשמור גם בעידן האינטרנט ערפל של חוסר ודאות וקונספירציות בנוגע להרכב... לא כל כך רחוק מהתכנים עליהם הוא כותב ושר.


Haunt - Beautiful Distraction

ההגדרה הכי מדויקת שלהם: Heavy Metal קלאסי עם קורטוב של רוקנרול, רטרו-הבי מטאל משובח ומוצלח שנשמע כמו השילוב בין NWOBHM כמו Tygers of Pan Tang רק עם שירה טיפ'לה יותר פופית.
לייבל: עצמאי
מוצא: ארה"ב
ציון: 8/10

רוצים לשמוע משהו ממש לא פייר? איך להקה של ארבעה חברים מקליפורניה מקימים הרכב הבי מטאל קלאסי בלשהי 2017, ומספיקים עד היום להוציא, אולי כדאי שתשבו רגע, שישה אלבומים מלאים (ועוד בדרך גם איפי, אוסף, ספליטים וכו'). כן, שישה אלבומים בארבע שנים. אני חושב שאולי Haunt לוקחים אותנו חזרה לסוף הסבנטיז ותחילת האייטיז במוסיקה שלהם – אבל קצב העבודה שלהם הוא אולי הדבר הכי מרשים. לא מדובר בהרכב בלאק מטאל מחתרתי של בחורצ'יק שגר במרתף של אימא שלו ומתעקש להמשיך להוציא ריליסים מחונטרשים לבדו ולקרוא לזה אלבום – זו להקה לכל דבר!

אני אישית מאשים את הקורונה. בשנת 2020 Haunt הוציאו שלושה מתוך ששת האלבומים שלהם, והמגמה ממשיכה עם האלבום החדש שלהם Beautiful Distraction שיצא ממש עכשיו. מבחינה מוסיקלית, Haunt נשמעים כמו NWOBHM שנשען כרגיל הרבה על מיידן ופריסט, עם קצת Thin Lizzy במיוחד בקצב, תוסיפו קצת קלידים לאווירה אוקולטית אבל תשאירו שירה שמתאימה הרבה יותר להרכב אלטרנטיבי-פופ שרק בזכות הלחן נשארת במסגרת המטאל אבל בקלות יכלה להיות בבית גם עם הרכבי אימו. אבל עבודת הגיטרה של Trever William Church, האיש מאחורי ההרכב, ביחד עם הגיטריסט John Tucker, היא פשוט כיפית לשמיעה. אין באמת אף שיר באלבום הזה (או באלבומים הקודמים) שמרגיש כמו משהו שלא עומד בתקן של שיר טוב, ובעוד שאין פה אף יצירת מופת – אתם תזכרו את הלהקה הזו בתור ההרכב הזה שניצל את הקורונה בארה"ב להוציא ארבעה אלבומים כאילו הם פריסט או מוטורהד. עם עטיפות מתאימות, מגניבות, והולמות את הז'אנר – והכול על כתפיו של טרבר הצעיר – נשמע כאילו אנחנו נשמע מ-Haunt הרבה מאד, לא רק בגלל שהם יהפכו ללהקה גדולה – אלא בעיקר כי הם נדמה שבתוך 10 שנים יהיה להם משהו כמו 30 אלבומים. ראו הוזהרתם ובואו לשמוע!

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: Share ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: Search ::
 
:: Album Reviews ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: Updates ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: Events ::
[14/03/2024]
Structural - "Decrowned" release show
[30/03] Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: All Rights Reserved © Metalist Magazine 2002-2014 ::                                                       ::::