תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
DPS
DPS
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

25/06/2021
נבחרת המתכת – על עשרת השירים הגדולים של מטאליקה
כתב: מתן קדר

כן כן, אני יודע, אני לא מקורי. או שמא אני כן? תתפלאו. מניח שיתחיל כאן ויכוח שיתפצל ל-3: אנשים שמבחינתם מטאליקה זה חרא ואין סיבה לכתוב עליהם, אנשים שמבחינתם מטאליקה זה רק שלושת האלבומים הראשונים ואנשים שבסדר גמור עם כל מה שמטאליקה עשתה לאורך הקריירה, או לפחות עם הרוב.

ועדיין, כן, כמובן שהדבר הקל הוא לבחור את השירים הכי מוכרים משלושת האלבומים הראשונים, כי אנחנו כאלה טרו הארדקור מעריצי מטאליקה, אבל לא. אני לא מערער על שלמות האלבומים הראשונים, אבל גם לא רוצה ללכת בדרך הקלה. לא בזה עסקינן ולא בשביל זה נתכנסנו כאן, קהל כה מכובד של פריקים סוגה עילית.

אז למעשה סלחו לי, אך ארכיב כאן יותר מרשימה אחת. ארכיב כאן 2 רשימות שאני בטוח שתצליחו להתווכח על שתיהן, וזה בסדר. ויכוחים זה טוב. בלי ויכוחים לא היה מטאליקה ומגהדת' אלא רק מטאליקה. ותחשבו על זה...

אז ברשותכם (ובלעדיה), נתפצל לשתי הרשימות – האחת, עשרת הגדולים של מטאליקה, והשנייה, עשרת השירים של מטאליקה שלדעתי ממש לא מקבלים את הקרדיט הראוי להם כשירים מצוינים, גם אם לא כולם בהכרח פופולריים בקרב הקהל המסור של הלהקה הענקית הזאת. ונתחיל בעשרת הגדולים, מהסוף להתחלה:

Seek and Destroy
הימים היו ימיה הראשונים של מטאליקה, ידו של דייב מאסטיין הייתה בכל ומטאליקה שחררו את השיר הזה שמדגיש מאוד את השלב שבו הם היו בחייהם – צעירים, שטותניקיים ואנרגטיים. אז בואו, זה שיר של 2 ריפים בקושי, מאוד פשוטים וקלילים, עם טקסט די טיפשי בסה"כ, לא משהו מעמיק כמו בהמשך היותר בוגר של הקריירה שלהם, אבל האהבה שהשיר הזה מקבל בכל הופעה והקלות שבה אפשר לזרום איתו הופכת אותו לאלמותי.



Anesthesia
לא יודע כמה ממעריצי מטאליקה יסכימו איתי על הבחירה, אבל היי, אני בסיסט (לכאורה) ואתה לא יכול למלא ג'וב כזה בעולם המטאל בלי לתת את הכבוד הראוי לקליף בארטון ולסגנון הנגינה והסאונד שלו. הקטע הנ"ל מתמצת בפחות מ-6 דקות (מה שלא קורה המון למטאליקה) את כל מה שקליף היה עבור הלהקה הזאת, ואם תקשיבו טוב לבס בשירים אחרים בתקופתו של קליף תבינו שהבנאדם היה משמעותי בלהקה לא פחות מסקשן הגיטרות.

Battery
בכנות? אני חושב שהשיר הזה הוא הייצוג המושלם של מטאליקה בשנות השמונים. מהיר, עצבני, אלים, כועס. אחד השירים הכי מכסחים שנוצרו בעולם הת'ראש-ספיד מטאל, ושיר שאף מעריץ אמיתי של מטאליקה לא יתבאס אם הם ינגנו אותו בהופעה.

Harvester of Sorrow
להבדיל מ-Battery, מדובר בשיר איטי יותר, כבד יותר, אפילו "שמח" יותר אפשר לומר, אבל לא באמת שמח, אלא קצב שגורם למאזין לעשות האדבאנג בלי הפסקה ולחשוב על האופציה המגוונת של להתחרפן ולרצוח כל מה שזז. שיר שמייצג הרבה את הוויב של מטאליקה.

Orion
כשזה מגיע להלחנה, אני אישית תמיד בעד ליצור לחן שהוא מושלם בפני עצמו, בלי קשר לאם ואיזה שירה וטקסט יש עליו. מטאליקה יצרו כאן לחן מושלם, מורכב, עם ריבוי תפקידים של כל הכלים, כל כך טוב שמי צריך בכלל את השירה של ג'יימס?



Fade to Black
השנה הייתה 2002. הייתי נער מדוכא וכל מה שרציתי בחיים זה שהם יגמרו, והשיר הזה היה שם, לעזור להוציא את הדמעות. והו הו כמה דמעות הוא הוציא. עם כל הכבוד לשירי הרג ושיגעון, חלק מההוויה של המטאל היא התחושה של שותפות, של לא להיות באמת לבד, וכשאתה מדוכא, השיר הזה שם איתך.

Creeping Death
אחיי העבריים! המרענן הרשמי של כל חג פסח כשר בישראל, בגרסה מאוד לא דיאטטית! אבל ברצינות, יש שירים שהם פשוט כיף. לא צריך לפרק אותם, לא צריך לעבד אותם או לחשוב עליהם, צריך פשוט להינות, ועל זה מדובר כאן.

For Whom The Bell Tolls
סביר שלא מדובר רק באחד הגדולים של מטאליקה אלא גם באחד משירי המטאל הגדולים בהיסטוריה. שיר שגם מי שלא אוהב את מטאליקה אמור להכיר, היישר מתוך ז'אנר ה"ת'ראש מלחמות חיילים עומדים למות" ושות'. עוד שיר שדווקא לא מתמקד במהיר ועצבני אלא במורכבות והאווירה, מה שלדעתי ממצב אותו במקום של כתיבה מאוד בוגרת יחסית לאותה תקופה בקריירה של הלהקה.

Master of Puppets
לא חושב שיש מה להכביר במילים על אחד השירים שהכי מייצגים את הלהקה. שיר ארוך, מורכב, סולואים של ג'יימס וקירק, ריפים שכל מטאליסט בן 13 שמתחיל לנגן מנסה ללמוד אותם, סביר שאחד השירים של מטאליקה שזכו להכי הרבה קאברים (ובצדק) וכנראה השיר שמצליח לייצג את שנות ה-80 של הלהקה בצורה הטובה ביותר.



One
כן, מניח שהרבה לא יסכימו איתי על הבחירה הזאת של לשים את One במקום הראשון, אבל עבורי הוא לא רק השיר הכי טוב של מטאליקה אלא השיר הכי טוב בהיסטוריה. הפתיחה האקוסטית הקריפית קלות, הדיסטורשן שנכנס-יוצא-נכנס, הסולו הקטן באמצע, הקטע המכסח בסוף שמתיישב עליו עוד סולו, זעקות האימה של ג'יימס ואחד הקליפים הכי קריפיים שלהקת ת'ראש אי פעם עשתה, זה פשוט שלמות.

ועכשיו בואו נדבר על השירים שלא מקבלים מספיק הערכה. אישית, אני מסתכל על מטאליקה כעל שתי להקות שונות. לא אחת. הלהקה הראשונה היא להקת הת'ראש-ספיד האגדית משנות ה-80 ששום דבר לא ישנה את העובדה שהיא הגדולה מכולן. השנייה, משנות ה-90 היא כבר לא ממש להקת מטאל. יותר כמו להקת רוק, ועדיין, חלק ניכר מהשירים של להקת הרוק הזאת הם פשוט מצוינים. חלקם זוועה. נכון. חלקם טיפשיים וילדותיים, על חלקם אי אפשר בכלל לדבר בלי לתהות מה לעזאזל עבר למטאליקה בראש כשהם כתבו את זה (מי כותב שיר 8 דקות בלי אף סולו?! מה לעזאזל!? אני מדבר עליך Some kind of monster!) וחלקם פשוט כתוב רע בכל צורה (כן כן, אתה, Hero of the day). ועם זאת, ישנם פנינים. שירים מהלב, שאתה צריך להיות חתיכת ציניקן קר כדי לבוז להם ולמקום העמוק שממנו הם מגיעים. חלקם סתם טובים או כיפיים, והנה הם, לאו דווקא בסדר מסוים:

Dyers Eve
למי מכם שלא שם לב, מדובר בשיר האחרון ולעניות דעתי גם הכי מהיר באלבום And justice for all. מעבר לריפים המאוד מהירים והשירה הצועקת, כועסת ומתוסכלת, אני חושב שטקסטואלית, זה אחד השירים הכי אישיים של מטאליקה בשנות השמונים (יחד עם Fade to black) והכי כואבים. יותר מזה, השיר הזה רלוונטי לכל כך הרבה אנשים שלא מכירים אותו מספיק ולא מבינים אותו מספיק – שיר על ילד שנהרס בגלל היחס החונק של ההורים שלו. גילוי נאות: מזה בערך אני מתפרנס... אני פוגש את השיר הזה כל יום למעשה. ואני לא שוכח את הכעס הגולמי שיוצא מכל צעקה, מילה או תו בו. בעיניי, השיר הזה ראוי יותר מרוב השירים להתעמקות, לפחות מצד מי שמתיימר להיות מעריץ אמיתי של הלהקה.

Fuel
הייתי בן 9 או עשר. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי מטאל בחיי. שמעתי את השיר הזה בבית של חבר, וזה פשוט העיף אותי. נכון, זה ממטאליקה של שנות ה-90, נכון, זה לא בווייב הכועס או הביקורתי שאנחנו מכירים ממטאליקה אלא יותר שיר בשביל הכיף ובשביל האהבה של ג'יימס למכוניות, אבל למה לא להינות קצת? למה לא קצת כיף? כולנו צריכים להוציא את החציל מהמקום החשוך וללמוד גם להינות, ואם יש למטאליקה שיר להינות ממנו, זה Fuel.



Fixxxer + Outlaw Torn + Bleeding Me
שלושה שירים שכל אחד מהם בפני עצמו מצליח לגעת בי. כן, אלה מטאליקה של שנות ה-90. לא הקריזה משנות ה-80 כשהם היו צעירים, אלא הכאב של אנשים בוגרים שכל האלכוהול לא מצליח להסתיר אותו ולהעלים אותו. משהו שכבנאדם זקן קל לי משמעותית יותר להתחבר אליו. נכון, אתם לא תמצאו כאן את המהירות של Battery או משהו כזה, אלא ריפים קצת כבדים, קצת איטיים, התמקדות על עצב ותסכול, כזה שמוציא הרבה אנשים מאזור הנוחות של החזות הקשוחה והאנטיפטית שלהם. למטיבי לכת בעיניי.

Escape
היה זה יום קיץ חם מדי בבאר שבע, שנת 2001. עשיתי כל מה שילד בן 14 עושה בשלב כלשהו – רבתי עם אבא שלי וקיבלתי עצבים. לא יכלתי יותר. כל מה שעבר לי בראש זה השיר הזה. אני רוצה לברוח. אני רוצה להיעלם מפה. נכון, זה כנראה אחד משני השירים הכי פחות בולטים באלבום Ride the lightning ובצדק, מבחינת ריפים וסולואים האלבום הזה מלא בשירים משמעותית טובים ומוצלחים הרבה יותר, אבל בואו, רובנו יכולים להתחבר לתחושה של לרצות לברוח מהחיים קצת יותר מאשר לתחושה של להיות בכיסא חשמלי אז... אל תשקרו לעצמכם. השיר הזה פשוט מצוין.

Mama Said
מוזיקלית, כנראה שהשיר הזה הוא 180 מעלות מהמטאליקה שאתם חושבים עליה כשאתם שומעים את השם שלה. מה זה? גיטרה אקוסטית? מנגנת לבד כמעט כל השיר? זהו? ג'יימס והאקוסטית? מה זה? בלדת גראנג'? מי אתם ומה עשיתם למטאליקה? אז נכון, כל ילד יכול לקחת גיטרה אקוסטית, לכתוב איזה רצף של אקורדים, לבכות למיקרופון ולהישמע טוב, אבל בואו, ג'יימס זה לא כל ילד. אני חושב שלראשונה בתולדותיה, מטאליקה עסקה כאן באובדן אישי. אני חושב שבקולו, ג'יימס הצליח להעביר את תחושת האובדן הזאת היטב, והעלה לי זכרונות ילדות מאמא שלי שליט"א. אם איבדת הורה, או אתם סתם באמת מסוגלים להעריך את ההורים שלכם, השיר הזה הוא בשבילכם.

Low Man’s Lyric
אחד השירים הכי שקטים של מטאליקה ולמעשה שיר שמאוד מדגיש את הוורסטיליות של הלהקה הזאת. לא רק להקה שמנגנת מהר ומכסח, לא רק להקה שמנגנת כבד, אלא להקה שמסוגלת לעשות משהו יותר איטי, שקט, קטן ואפילו דכאוני.



The Day That Never Comes
שיר שיש בו את המורכבות של שירים כמו one אבל מעודכנים ל-2009, עם המון מלודיות אבל גם כובד, כמו שמצופה ממטאליקה לספק. אני חושב שזה אחד השירים הכי אנדרייטד של הלהקה, וכן, גם לדת' מגנטיק מגיע ייצוג.

Leper Messiah
לא אגיד שזה בהכרח אחד השירים הכי מבריקים של מטאליקה מבחינה מוזיקלית, אבל טקסטואלית, יחסית לחבר'ה הצעירים שהם היו כשהשיר הזה יצא, יש בו ביקורת מאוד בוגרת ועוקצנית כלפי הממסד הדתי, ואני תמיד חובב של ביקורות עוקצניות שכאלה.

לסיכום, מאוד קשה לברור בין כל החומרים הכל כך טובים של מטאליקה. עם מספרי מכירות קשה להתוכח, בכל זאת מדובר בלהקת המטאל שמכרה הכי הרבה אלבומים, כנראה הכי מוכרת והכי מצליחה. אתם יכולים לא לסבול אותה ולצחוק עליה (בעיקר על לארס כמובן) או שאתם יכולים לעוף עליה. אבל אי אפשר לקחת ממנה את הגדולה שלה, אלא רק להתוכח על היכן הגדולה הזאת שוכנת. בקריזה של שנות ה-80 או אולי, רק אולי בבגרות של שנות ה-90.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Limp Bizkit – Still Sucks

Ex Deo – The Thirteen Years of Nero

Eternal Struggle – Year Of The Gun

Carcass – Torn Arteries

Iron Maiden - Senjutsu

King of Asgard - Svartrvidr
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
תדליק לי נר על החלון – על ביקורו של דויד דריימן בישראל

כתבה:
כפירת הארציות

ראיון:
תעשו לאחרים - ראיון עם Gabriel Franco, סולן וגיטריסט להקת Unto Others

סקירת הופעה:
אוזניים מצלצלות, רגליים קורסות, מתי שוב?! - סקירת פסטיבל המטאל הישראלי IMF

כתבה:
חוגגים עם הלא קדושים - 5 סרטי אימה מומלצים לגרסה הכשרה של Halloween

כתבה:
האלבומים שעשו אותנו – עם חברי להקת Subterranean Masquerade
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[24/04/2022]
Dark Funeral בהופעה בישראל
[01/12] חג האור-פנד-לנד המסורתי חוזר!
[02/12] פסטיכסאח MMXXI ירושלים
[04/12] The prog variant
[09/12] Arallu in Tel Aviv
[09/12] Scene goes Wunder 2.0
[23/12] Scardust's NIGHTWISH Tribute
[30/03] Samael בהופעה אחת בישראל
[26/10] Tiamat - בהופעה אחת בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::