תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
DPS
Strangekindofwoman
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

07/07/2021
תחיית המתים – על עשרת אלבומי הקאמבק הטובים בהיסטורית המטאל
כתב: יותם דפיילר

אוקי, אז חכו רגע, זו כתבה שתעצבן המון אנשים? למה? כי היא יכולה. כי רשימות מעצבנות אנשים, ולכן כתבים עושים רשימות, כי זה יותר קל לגרום לטראפיק ככה. אבל מה לעשות, יש משהו מקסים בפדנטיות של ז'אנר אורתודוקסי כמו מוסיקת מטאל. אנחנו המטאליסטים מחלקים הכל לז'אנרים ותתי-ז'אנרים ותתי-תתי-ז'אנרים וכל להקה שנשמעת לכל אחד אחר כמו עוד להקה של אנשים שצועקים אצלנו נשמע כמו סנונית ייחודית בשטח. שזה מקסים ומעולה, לדעתי. לכן אנחנו כל כך טובים בלקטלג את המוסיקה שלנו, ולדעת מה אנחנו אוהבים. זה כבר משהו פחות טוב, כי קשה להזיז אותנו מהמקום בו אנחנו נמצאים. המוסיקה שגדלנו עליה בנעורים הופכת להיות הז'אנר האהוב עלינו, ורק 10% מאיתנו אומרים "כל מה ששמעתי עד גיל 20 היה ת'ראש מטאל וקרוסאובר, אבל היום אני בקטע של פולק מטאל ופאוור מטאל סימפוני" או כל שינוי דרסטי שכזה. מה שגדלנו אליו זה לרוב מה שנמשיך לפרגן לו.

זה אולי בעצם הקסם של אלבומי קאמבק. במטאל זה בולט במיוחד, כי מבחינה מסחרית המטאל היה מת איזה עשור. אחרי שנות ה-80 שמוסיקת המטאל הייתה בה בכל חור ובכל פינת רחוב באמריקה, לונדון ומערב ברלין, הגיעו הניינטיז וסגרו על מרבית התעשייה את השאלטר. כן, הירידה למחתרת הביאה לפריחה אומנותית אדירה, אבל זה גרם להמון אמנים להגיד "טוב, כדאי שאלמד לתקן מעליות, כי פרנסה אני לא אראה יותר ממוסיקת מטאל" (וזה סיפור אמיתי כבדרך אגב).

ואז עם בוא שנות ה-2000, עם בוא האינטרנט, צצו המון אמנים שחשבו שאין יותר ביקוש למוסיקה שלהם והבינו שיש ביקוש. שיש הצדקה להמשיך לכתוב וליצור ולהביא אלבומים מטאליים לשולחן, למרות שאין בזה כסף כמו שהיה פעם. השאלה היא – אם כסף משחק תפקיד פחות חשוב (אבל עדיין תפקיד, כי אלו אמנים שהתרגלו להתפרנס מהמוסיקה שלהם, וחלקם אפילו להתפרנס טוב) – מי מהם הוציאו את האלבומים הטובים ביותר לא עם רוח הנעורים שמגבה אותם, אלא דווקא עם התובנה והניסיון של אנשים בוגרים שחזרו למשחק אחרי מי זוכר כמה זמן? הנה הרשימה שלנו.

חוקי המשחק – הפער בין "האלבום האחרון" של הלהקה הפעילה לבין "אלבום הקאמבק" צריך להיות לפחות 7.5 שנים. למה 7.5 דווקא? כי עשור זה המון, ויש אנשים שלא עומדים בפער שכזה, אבל חמש שנים מרגיש לי קצת מעט מדי, כאילו ההרכב לא באמת "התפרק" אלא רק "לקח הפסקה." כמו כן – יש להקות שמוציאות אלבום פעם ב-6-7 שנים באופן קבוע בלאו הכי, מבלי להתפרק בין לבין – אז הפער הזה מרגיש לי יותר נכון.

כמו כן – אנחנו מכניסים לרשימה להקות שהחליטו לשבור את הסגנון שלהם הצידה, אבל חזרו לנגן מטאל על-אמת, או לפחות כמו שהקהל שהם קנו לעצמם אהב מאז ומעולם, גם מבלי להתפרק. אלה ש"הלכו לרעות בשדות זרים" אם תרצו.
מוכנים? יאללה.


מקום 10 – Machine Head – Through the Ashes of Empires

זה לא סוד ש-Machine Head הם הרכב שבא עם תעודות עוד מאלבום הבכורה שלהם. רוב פלין וחבריו למדו המון בסצינת המפרץ של סן פרנסיסקו, ובעוד שאני אהיה הראשון שאסרב להתייחס לתקופתו ב-Vio-Lence בתור "סטאז'" לקראת הדבר האמיתי, Machine Head עצמם הלכו לאיבוד די מהר. אלבום הבכורה היה מופתי, אלבומם השני היה טוב מאד אבל כבר החיל כל כך הרבה אלמנטים של רוח התקופה שזה הרגיש, במיוחד לאנשים שחיכו מהלהקה שתירש את Pantera לעשות משהו אחר, והם די טבעו לסצינה האמריקאית שהכתיבה את הקצב לכיוונים אלטרנטיביים ובראה את ה-Alternative Metal בעצם. באלבומים השלישי והרביעי שלהם, Machine Head הלכו לאיבוד בתוך עצמם, כותבים שירים חצי אפויים, מתמסרים למה שאופנתי ובכללי מקבלים תמיכה רק ממי שראה בהם כינור שני ל-Korn ו-Slipknot ולא התייחס אליהם בתור להקה שעמדה לצד Meshuggah או Sepultura בשינוי שמי המטאל בתחילת הניינטיז. ואז ב-2003 יצא האלבום הזה והוכיח שהלהקה מתכוונת ברצינות לפנות אל קהל המטאל. אלו היו שנים של התאוששות, של קבלה מחודשת של סצינת המטאל הקיצונית יותר אל תוך המיינסטרים המטאלי, לא מעט בזכות המטאלקור אשר חיבר בין האלטרנטיב החדש לבין הדת' מטאל המלודי (ומשם לדת' ולבלאק מטאל בכלל) ולמרות שלא לכולם בא בטוב לשמוע את Machine Head עם ריפים של The Haunted בתוכם, ההרכב חזר מהגלות ובגדול. האלבום השישי שלהם, The Blackening היה יכול להחשב להפתעת העשור לולא TTAOE היה יוצא לפניו ומבשר על השינוי הקרב ובא. והשינוי הזה היה מבורך לחלוטין.


מקום 9 – Obituary – Frozen In Time

קשה לומר מה עבר על Obituary בשלהי הניינטיז. האחות המבולגנת אבל הכיפית והשיכורה של רוב הרכבי הדת' מטאל בפלורידה אמנם הציגה את הארסנל הכי פחות "אלים", בטח לעומת הרכבים כמו Deicide או Morbid Angel מטמפה, פלורידה, אבל Cause of Death היה אלבום שבאמת ובכנות הפך אותם ללהקה ענקית. ומשם הנפילה הייתה די ברורה בסופו של דבר. המטאל יצא מהאופנה, Obituary הלכו לאיבוד בתוך עצמם, ואף אחד מהם לא כל כך רצה להמשיך לנגן מוסיקה שאף אחד לא רוצה לשמוע. אבל עם חלוף השנים, החברים החלו להתקרב שוב ושוב זה לזה (האחים טארדי מעולם לא רבו עם אף אחד בהרכב בצורה שתוציא אותם בלתי נסבלים לעבודה משותפת, בסופו של דבר, והם תמיד נתפסו בתור "החבר'מנים" של הדת' מטאל האמריקאי) – אבל אף אחד לא באמת ציפה שאלבומם מ-2005, Frozen In Time, יחזיר אותם כל כך חזק למרכז העניינים. Obituary הלכו לאיבוד קצת בסוף הניינטיז, אבל האלבום הזה הבטיח את מה שהם ידעו לקיים מאז ומעולם. אלבום שהוא כולו אולדסקול דת' מטאל, בלי חרטות ובלי יומרות למשהו אחר. השם שלו הלם אותו יותר מכל דבר אחר – הם דינוזאורים מתקופה נשכחת שקפאו אי שם בניינטיז וזה הדבר היחיד שהם יודעים לעשות כמו שצריך, אבל בחיי ש-Frozen In Time כמעט נשא על כתפיו לבדו את ההבטחה שאפשר תמיד לסמוך על אולדסקול דת' מטאל כדי לספק את הסחורה.


מקום 8 – Cynic – Traced In Air

כיום קשה לומר זאת בבירור, אבל מבחינת אנשים רבים Cynic הייתה הרכב שבא והלך עם אלבום אחד ונעלם מחיינו לנצח. Focus שיצא ב-1993 נחשב, בצדק, לתנ"ך של המטאל הטכני והנסיוני, אבן היסוד עליה נבנתה התשתית הכבדה יותר של הפרוגרסיב מטאל המודרני. אף להקה לא שילבה קטעי פיוז'ן ואפילו ג'אז בתוך המטאל שלהם – בטח לא דת' מטאל – לפני Cynic. אבל זה כל מה שזה היה – אלבום אחד, שמונה שירים, וזהו. לא היה אלבומים שנפלו מגדולתם לצידו והיו צריכים לעזור לו לצייר את הפורמט. הוא היה שם לבד, Focus הזה, ואיש לא התקרב אליו. רק חמש עשרה (!) שנים לאחר מכן יצא Traced In Air, אלבומם השני של Cynic. כמובן שבהרכב חלקי בלבד, אבל הנשמות חשובות היו שם כדי לתרום מהגאונות המוסיקלית שלהם – וקשה לומר שהם לא סיפקו את הסחורה. צריך לזכור כמובן שלא היה ולא יהיה כמו Focus, אבל מי שמצפה לשמוע גאונות מטאלית אמיתית יכול למצוא אותה ב-Traced In Air שהוכיח שלמרות שאלבום הבכורה של ההרכב היה, מה שנקרא "ללכוד ברק בבקבוק", גם אלבום ההמשך שלהם היה מבריק, מרהיב ויפיפה בצורה שכל השאר יכלו מאז ועד היום לנסות רק לחקות.



מקום 7 – Carcass – Surgical Steel

הקטע עם Carcass שהם היו שם מאז ומתמיד כלהקה שקשה להתנגד לה. לאורך כל הדרך שלהם, Carcass היו הרכב שרצית להאמין לו בכל צורה ודרך – כי כל מה שהם נגעו בו היה מדהים וקרוב למושלם. כשהם עשו גריינדקור הם עשו אותו הכי חולני שיש. כשהם עשו דת' מטאל הוא היה בשרני ומפלצתי. כשהם עשו דת' מטאל מלודי וגרובי האלבומים שלהם הפכו לנגישים גם לאלה שלא יכלו לסבול את הז'אנר וגם בשירת הברבור שלהם, תרתי משמע, הם יצרו אלבום מהול ברוקנרול שפשוט נכתב על ידי אנשים שידעו לכתוב מוסיקה גם ברגעים הכי מחורבנים בחיים שלהם. כל מה שהיה צריך לקוות אליו שזו תהיה מגמה שתמשיך לנצח, אבל הלהקה התפרקה והתפזרה. בתחילת העשור הקודם, כאשר היה ברור שהמטאל הקיצוני חוזר ובגדול, והמון להקות החלו לחזור ולהקליט ולעבוד ביחד, Carcass לקחו את הזמן שלהם. להבדיל מרוב הרכבי הדת' והת'ראש מטאל הם החליטו לשקוד היטב על מה יהיה הריליס הבא שלהם. לקח להם 5 שנים נוספות מאז שההופעות של Carcass החלו להראות על פני השטח ועד שהם באמת הוציאו את Surgical Steel אבל ההמתנה הייתה שווה זאת. ההרכב אמנם התחלף לו, אבל הרוח נותרה שם – כסוג של סיכום של כל מה שעשה את Carcass מה שהיא – גם מלודיה, גם כסאח, המון הומור וחוכמה, ולא מעט רוח גבית חדשה. פייר? היה שווה לחכות.


מקום 6 – At The Gates – At War With Reality

האלבום שאף אחד לא חשב שיצא אי פעם, ATG באו כנגד כל הציפיות והוכיחו שאפשר להמשיך לכתוב מהקבר. הבעיה עם ATG היא שהם מעולם לא הפסיקו לעשות מטאל. על חורבותיה קמה The Haunted, תומפה עשה אין סוף אלבומי מטאל מאז שיצא Slaughter of the Soul, אבל אין מה לעשות, מאז אותו אלבום קסום ונפלא של 1995 (גם אם לדעת רבים מקוראנו הוא לא האלבום "הטוב" של ATG, הוא בלי ספק האלבום שהביא אותם לפנתאון אגדות המטאל). ב-2014, כמעט 20 שנה מאז אלבומם האחרון, יצא At War With Reality שהוכיח שמה שקרה שם ב-Slaughter of the Soul לא היה מקרה חד פעמי. נכון, הוא נכנס להיכל התהילה בגלל שהוא היה הריליס האחרון שהכתיב את ז'אנר הדת' מטאל המלודי כולו פחות או יותר לבדו, אבל היה צריך לחכות את כל שני העשורים האלה כדי להבין ש-ATG ממש לא השתנתה לכדי פוני של טריק אחד. At War With Reality היה עמוק לפחות כמו קודמו, אולי אפילו אפל יותר. הטקסטים של תומס לינדברג המשיכו להיות מרתקים וכואבים, ולמרות שרוח הנעורים התפוגגה לה ממזמן והוחלפה במשברי גיל העמידה המתקרב, At The Gates הביאו המשך ישיר לאלבום שחשבנו שאיש מאיתנו לא יזכה לשמוע עוד המשך.


מקום 5 – Judas Priest – Angel of Retribution

בעוד שבין Angel of Retribution לבין קודמו, Demolition, היו רק ארבע שנות הפרש, כל התקופה בין עזיבתו של האלפורד לבין האלבום הזה יכולה להיות מבוטלת רק לכבוד האלבום המפלצתי הזה. שלא תבינו לא נכון, אני מאלה שאוהבים את Jugulator (את Demolition קצת פחות, בעיקר בגלל ההפקה הבלתי נסבלת) אבל אי אפשר להשוות בין העוצמה שחשנו ב-Painkiller המופתי והמושלם לבין השיבה המהוללת למרכז העניינים של אחת מלהקות המטאל האלוהיות ביותר שהילכו על פני האדמה. הסיבה היחידה שהאלבום הזה לא נמצא במקום יותר גבוה ברשימה היא שהלהקה המשיכה לייצר אלבומים מדהימים, והאחרון ביניהם נכון לכתיבת מילים אלו, Firepower שיצא לפני שלוש שנים, אפילו יותר טוב ממנו. אבל כאשר הצווחה המפורסמת של רוב האלפורד נשמעת בתחילת Judas Rising הפותח את האלבום יש תחושה אמיתית שחזרתם הביתה, וזה אולי המשמעות האמיתית של כל אלבום קאמבק.


מקום 4 – Kreator – Violent Revolution

בדומה ל-Machine Head אשר הפכו ללהקת נו-מטאל בניינטיז המאוחרות, Kreator לא באמת "נעלמו". הם פשוט לא ידעו מה קורה איתם במשך שלושה-ארבעה אלבומים. יש אנשים שמוכנים לקבל את Renewal בתור אלבום פורץ דרך – אבל לדעתי, עם כל הנסיוניות שבו, עובדה שהאלבום לא מנוגן בהופעות – לא רק בגלל שהקהל לא רוצה, אלא כי הלהקה מנסה להתרחק ממנו כיום. אותו כנ"ל על כל מה שיצא בתקופה ההזויה הזו שנקראת "אמצע עד סוף הניינטיז" אצל Kreator – תקופה שגרמה למילה פטרוזה וחבריו להוציא אלבומים שהם לא גרועים פר-סה אבל הם ממש לא בגדר אלבומים טובים, וחוץ מלהיט או שניים שפזלו לפעמים גם ל-Gothic Metal – נדמה היה שהרכב ה-Thrash האגדי מאסן פשוט החליט שנמאס לו לעשות מוסיקה טובה. הם לא היו לבד בשכונה הזו. Sepultura, Overkill ואפילו Paradise Lost, כולן החליטו לעשות שטויות בתקופה הזו – אבל Kreator פשוט ידעו מתי לשבור בחזרה ו"לחזור בתשובה" בחזרה אל חיק המטאל הנותן בראש. מבחינתי Violent Revolution הוא אלבום הקאמבק המושלם (כמעט, לא סתם הוא רק במקום רביעי) ללהקת Thrash Metal. הוא נותן תחרות לקלאסיקות המוקדמות של ההרכב, ולמרות שהוא לא אינטיסיבי באותה מידה (אבל כן מגיע לאותן המהירויות ברוב השירים) הוא עדיין מציג לקחים מהתקופה היותר אלטרנטיבית שלהם באחד מהשירים הכי טובים באלבום, ומכניס מלודיות שאמנם לא היו זרות להרכב, אבל כעת נותנות לו כנפיים וכוחות שהיו חסרים להרכב הזה. מאז הלהקה פחות או יותר מוציאה את אותו האלבום שוב ושוב, אבל כשהנוסחה חודדה לכדי שלמות שכזו, מי יכול להאשים אותם?


מקום 3 – Black Sabbath – 13

בכנות? אני לא רציתי לקנות את זה. זה לא בא לי בטוב. זה כי אני מהאלה שמעדיפים את Dio על Ozzy בעיקרון, גם בתקופות הכי גרועות שלהם, Black Sabbath היו עדיין להקה מדהימה. אבל לא משנה עם אוזי או בלעדיו, לקח להרכב 18 שנים להתאחד בכלל ביחד (ההרכב כבר ניגן בלי אוזי עם Heaven and Hell ביחד עם Dio שגם זה התפוגג מחיי מוקדם מדי) ואי אפשר לקחת מהם את העובדה שהם להקת המטאל הראשונה, הרכב המטאל החשוב והמשפיע ביותר בהיסטוריה וזה הליין אפ שכולם ציפו לשמוע ממנו (אמנם עם בראד ווילק על התופים, אבל זה מה יש ועם זה ננצח). האלבום הוא ניצחון מוחלט לז'אנר כולו – הוכחה שגם לקראת גיל 70 אפשר עדיין לעשות אלבומים שיכולים לשנות את העולם – ולמרות שהאלבום לא הכניס את עצמו לרפרטואר האין-סופי של אלבומי המופת של Black Sabbath, העובדה שהוא יצא – ושהוא יצא כל כך טוב – היא הוכחה מספקת לכך שיש דברים שאתה לא יכול לקחת מאנשים – לרבות גיזר בטלר וטומי איומי, כשהם מגובים באוזי אוזבורן – וזה לעשות מוסיקת מטאל שורשית, אמיתית, כנה ומהדהדת. הם ההוכחה לכך שלא צריך להיות מיליונר באחוזה או נער שמסיים משמרת במפעל מתכות בקיבינימט – כל מה שצריך זה לאהוב את המוסיקה שאתה עושה באמת ובתמים כדי ליצור אפוס אמיתי ומשכנע, גם מיליון שנה אל תוך הקריירה המוסיקלית שלך.


מקום 2 – Exodus - Tempo of the Damned

אולי אלבום הקאמבק ה"אסלי" האהוב עלי בעולם – על Exodus והאלבום הזה אני יכול לכתוב עד אין קץ. הרכב שלא פעל ביחד 11 שנה החליט להתאחד, קצת לפני שכולם הבינו שהמטאל חוזר לעניינים – אפילו ה-Thrash הישן והטוב. הסצינה הגרמנית כבר הבינה את זה, Kreator, Sodom ו-Destruction כולן יצרו אלבומי מופת שנתנו חיים חדשים לקריירה שלהן, אבל האמריקאים לומדים הכול לאט. בעוד שבאותה השנה דייב מסטיין החליט להחזיר את Megadeth מפגרה של שנתיים, כל שאר האגדות היו עסוקות בלהבין את עצמן. Metallica היו אחרי St. Anger, Slayer היו שוב לקראת פיטורי מתופפים, Anthrax – למרות שיצא להם אלבום מעולה, איפה הוא ואיפה הלהקה הזו בכלל לצד אגדות אחרות. ואז צצו להן Exodus. זה התחיל מהופעת התרמה לצ'אק בילי מ-Testament ומלחמתו בסרטן, כאשר החבר'ה הבינו שיש שוק למה שהם רוצים לעשות. והם עשו אלבום אחושילינג. לדעתי Tempo of the Damned הוא ה-אלבום של Exodus. כן, השירים של Bonded By Blood אולי תמיד יהיו קלאסיקות – אבל כך גם Tempo בעיני. הוא לוקח מהישן (שירים כמו Impaler) ומהחדש (שירים כמו War is My Shepherd) ומערבב ביחד בסאונד נקי, מלוטש ומופתי שהולך בניגוד מוחלט למה שהכרנו מהז'אנר עד כה. אלבום מצוחצח, מרהיב ומעולה עם סולואים מדהימים, ריפים מטורפים והוכחה מספקת ש-Exodus הם הלהקה שהייתה צריכה להיות בביג 4 (כן כן, גם Testament, אבל הם מעולם לא נעלמו באמת, מה ש-Exodus היו שם קודם). Tempo of the Damned לדעתי לא רק אחראי כמעט באופן בלעדי לתחייתו של הז'אנר בצידו האמריקאי (מה שנתן רוח גבית ללהקות כמו Forbidden, Heathen ואחרות) ולא רק הוכיח לדור שלם של ת'ראשרים שהמוסיקה שלהם יכולה לתת בראש גם 20 שנה לאחר שהז'אנר הגיע לשיאו, אלא היא גם סללה במו ידיה המגואלות בת'ראש משובח את הדרך לכל ז'אנר ה-Retro-Thrash שפרח ממש שנה-שנתיים אחר כך. המון כבוד ל-Bonded By Blood, אבל מבחינתי – זה, זה האלבום של Exodus.


מקום 1 – Iron Maiden – Brave New World

גם Iron Maiden לא באמת "נעלמו". הדבר היחיד שנעלם אצלהם היה מד האיכות. לא ברור עם העדרותו של דיקינסון הייתה כל כך טראגית עבור ההרכב שהם לא הצליחו לייצר אף להיט עם בלייז ביילי (ואולי בגלל בלייז ביילי?) אולי השינוי המתודי של הלהקה כלפי מוסיקה אפלה יותר ב-X-factor או נסיון לשחזר את תהילת העבר עם Virtual XI פשוט לא צלחו מאלף סיבות – אבל כאשר דיקינסון ואדריאן סמית חזרו להרכב בשנת 1999, והוציאו את Brave New World בשנת 2000, לא רק הלהקה השתנתה. עולם המטאל השתנה. במשך שבע שנים הייתה תחושה שלכל דבר יש סוף. שנת 1993 הייתה מחורבנת עבור כל המטאליסטים. דיקינסון עזב את מיידן, האלפורד עזב את פריסט, להקות מטאל רבות שברו לכיוונים אלטרנטיביים ונראה שהגראנג' תופס את המושכות כמעט לחלוטין ומבטל את הז'אנרים הקריטיים לכל מטאליסט, לא רק מבחינה מסחרית – אלא בכלל. עד היום, כל להקות הרוק שהתאחדו ועשו טובה שהם עושים משהו ביחד, לרבות Ozzy וחבר מרעיו מ-Black Sabbath, עד אותה תקופה למילה "קאמבק" הייתה קונוטציה שלילית, אפילו די נוראית. למדנו שזה פשוט לא אמור להיות, זה לא המצב הטבעי של הרוקנרול. שלהקות שהתפרקו כנראה עשו זאת בצדק. ואז בא Brave New World והפך את הצלחת על פיה. מה זה הדבר הזה?! אני יכול לחשוב רק על שיר אחד באלבום הזה שהוא איננו מיידן מושלם (אני מדבר אליך Thin Line Between Love and Hate) אבל לא שמענו כאלו אנרגיות ממיידן גם בתקופה של דיקינסון! למעשה, Brave New World לא רק מחק את התקופה של בלייז ביילי, אלא גם את התקופה המבולבלת של Fear of the Dark ו-No Prayer For The Dying. הוא החזיר עטרה ליושנה בכל הכוח, לא רק ל-Iron Maiden אלא לעולם המטאל והרוק הכבד כולו. הם עשו את הבלתי יאומן. הם הרכיבו אלבום שעד היום מעריצים חושבים שהוא עומד בקנה מידה אחד עם הקלאסיקות שלהם כמו Powerslave ו-Seventh Son, ולמרות שאני לא מסכים עם האמירות האלה, אני יכול להבין מאיפה הם באים. יש פה להיטי ענק שעד היום ממשיכים להתנגן בסטים הקבועים של הלהקה, יש פה שירים מרגשים וקורעי לב, ויש פה הוכחה שאפשר – למרות חלוף הזמן והמשברים הרבים שההרכב עבר עם עצמו – לעשות מוסיקה טובה גם עם חלוף השנים הטובות, ושאין דבר כזה "לצאת מכושר של כתיבת שירים טובים." מאז כיום חלפו יותר מ-20 שנים מאז האלבום הזה. תחשבו כמה זה מצחיק, ברוס דיקינסון נמצא יותר זמן ב-Iron Maiden מאז שהוא חזר אליהם עם Brave New World מאשר שהוא היה בין Number of the Beast ל-Fear of the Dark, אבל זה בעיקר מוכיח את כוחו המוניומנטלי של האלבום הזה, גם עבורו – גם עבור כל הלהקה. הוא היה לא רק משב רוח החיים של Iron Maiden, זה האלבום שהוכיח לכל סצינת המטאל בעולם שלמטאל אין גיל, אין חוקים ואין דבר כזה "לעולם לא".

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Limp Bizkit – Still Sucks

Ex Deo – The Thirteen Years of Nero

Eternal Struggle – Year Of The Gun

Carcass – Torn Arteries

Iron Maiden - Senjutsu

King of Asgard - Svartrvidr
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
תדליק לי נר על החלון – על ביקורו של דויד דריימן בישראל

כתבה:
כפירת הארציות

ראיון:
תעשו לאחרים - ראיון עם Gabriel Franco, סולן וגיטריסט להקת Unto Others

סקירת הופעה:
אוזניים מצלצלות, רגליים קורסות, מתי שוב?! - סקירת פסטיבל המטאל הישראלי IMF

כתבה:
חוגגים עם הלא קדושים - 5 סרטי אימה מומלצים לגרסה הכשרה של Halloween

כתבה:
האלבומים שעשו אותנו – עם חברי להקת Subterranean Masquerade
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[01/12/2021]
חג האור-פנד-לנד המסורתי חוזר!
[02/12] פסטיכסאח MMXXI ירושלים
[04/12] The prog variant
[09/12] Arallu in Tel Aviv
[09/12] Scene goes Wunder 2.0
[23/12] Scardust's NIGHTWISH Tribute
[30/03] Samael בהופעה אחת בישראל
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל
[26/10] Tiamat - בהופעה אחת בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::