תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Strangekindofwoman
Strangekindofwoman
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

09/10/2021
מאמיני המוות - כתות קטלניות בעת החדשה
כתב: ראובן שליט ואיתמר ענברי

האנושות היא תופעה מדהימה. קשה להעמיד אותה ביחס לתופעה דומה מהסיבה הפשוטה – עדיין לא נתקלנו בכזו, אבל מי יודע, אולי החייזרים כבר בדרך ונגלה שכל התרבות, האמנות וגדולת האדם שלנו היא כאין וכאפס לעומת מה שישנו ביקום ומה שיכולנו להיות. אבל נעזוב לרגע את קנאת הסופרים הפוטנציאלית הזו ונתמקד היום - אם מתוך מיזנתרופיה יוקדת ואם מתוך פסימיזם יבשושי – דווקא בצד השני של המטבע האנושי, בטמטום, בטירוף ובאידיוטיזם. היום נדבר על כתות, ולא סתם על כתות, אלא על הכתות הרצחניות ביותר בעשרות השנים האחרונות.

רגע לפני שצוללים אל מעמקי אי השפיות, ברור לכולנו שההגדרה לכת לא מתאפיינת בקונצנזוס, ולבטח יהיו כמה קוראים או קוראות שיקראו תיגר וישאלו "אבל מה עם הדתות?". "למה אמונות לא רציונליות מסוימות שבוודאי היוו השראה לרצחנות גדולה לאין שיעור, מקבלות פטור מלהשתייך להגדרת המושג כת, וזה רק בגלל עתיקותן ותפוצתן הרחבה?". "מה בעצם ההבדל?". זה בהחלט נושא מעניין ודיון פילוסופי, סוציולוגי, אנתרופולוגי ותיאולגי מרתק, אך הוא לזמן אחר וכתבה אחרת. הפעם נקבל על עצמינו את ההגדרה המקובלת יותר ונפנה להציץ בטירוף בתקווה שלא ניפגע.

"אום שינריקיו"

נתחיל עם הכת שלא רק תכננה את האפוקליפסה, אלא גם ניסתה להוציא אותה אל הפועל בדרך המזוויעה ביותר. צ'יזואו מצומוטו נולד ביפן בשנות החמישים. הוא היה ילד ממשפחה ענייה שלא ראה כלל בעין אחת ובקושי ראה בשנייה. את האופי הכריזמטי אך המניפולטיבי שלו צ'יזואו חידד במוסד לעיוורים שהוא למד בו. הוא לא התבייש לנצל את העובדה שהוא לא היה עיוור באופן מוחלט כשאר התלמידים, והפך לבריון מתוחכם שעשה לא מעט כסף על חשבון חבריו לספסל הלימודים, וצבר השפעה הן אצלם והן אצל סגל המורים.


לאחר סיום בית הספר דרכו לא האירה לו פנים. זה דבר אחד לשלוט על חבריו בבית הספר ולהקסים את המורים באינטלקט חד וכריזמה, אך דבר שונה לגמרי בעולם המבוגרים שבחוץ. צ'יזואו ניסה להתקבל ללימודי רפואה, אך נדחה. בצר לו פנה לעסוק ברפואה אלטרנטיבית עד שהואשם בשרלטנות וכאן בדיוק הגיע המפנה שעשורים לאחר מכן זעזע את יפן והעולם. מתוך התבוננות בתנועות דתיות וכתות שונות שהחלו לצבור תאוצה בהשראת הניו אייג' באותם זמנים גם ביפן, הבין צ'יזואו שלמכור קמעות ולעשות דיקור סיני זה לחשוב בקטן. הוא צריך לחשוב בגדול ולהקים לו דת משל עצמו.

לאחר שנתיים בהודו, צ'יזואו חזר ליפן והחל בתהליך של הקמת הכת. "אום שינרקיו" החלה לגדול ולהתפשט. בתהליך של מספר שנים צ'יזואו ששינה את שמו ל"שוקו אסהארה" הפך את הכת שלו לממלכה דיקטטורית ורצחנית. חברי הכת נדרשו למצבי קיצון כמו אמבטיות רותחות או קפואות, צריכת סמים קשים, אימונים גופניים מפרכים, חבישת קסדות עם אלקטרודות לקליטת גלי המוח של המנהיג, חבישת מסכות עם פרצופו של שוקו אסהארה בפומבי, שתיית משקאות עם חלקי גופו של שוקו אסהארה כמו שיער וציפורניים ולבסוף לחטיפות, רצח וטרור.




עם הזמן שוקו אסהארה שראה בעצמו בודהה, ישו ושיווה ניסה אף לפנות לפוליטיקה והקים מפלגה, אך נחל תבוסה אלקטורלית. בעקבות כך הדוקטרינה השתנתה, ובמקום "חברי הכת ינצלו מהאפוקליפסה שתבוא" הקלאסי, שוקו אסהארה התחיל להטיף לקידום אקטיבי של אותה אפוקליפסה. חברי הכת בנו ביפן מעבדות לפיתוח נשקים לא קונבנציונליים, הקימו ממשלת צללים כאלטרנטיבה לממשלת יפן לאחר שזו תושמד באפוקליפסה וגם חטפו ורצחו מתנגדים ידועים.

שיא הזוועה התרחש ב-20 למרץ 1995 כשכמה מחברי הכת ניקבו שקיות עם גז סארין במספר מקומות ברכבת התחתית של טוקיו. כתוצאה מהפיגוע נהרגו 12 אנשים ונפצעו מעל 1000. לפני כשלוש שנים, לאחר אחד מהמשפטים הארוכים בתולדות יפן הוצא שוקו אסהארה - או בשמו האמתי צ'יזואו מצומוטו - להורג יחד עם כמה מחבריו. נכון להיום "אום שינרקיו" עדיין קיימת בשמה החדש "אלף", אך מנהיגיה טוענים שהם מתכחשים למייסד הכת ולתורתו.

"שערי גן עדן"

כל מי שהיה מתבגר בתחילת שנות האלפיים לבטח זוכר את הסרט "אחי איפה האוטו שלי?". סרט הסטלנים הזה בכיכובם של אשטון קוצ'ר, שון ויליאם סקוט (סטיפלר מאמריקן פאי) וג'ניפר גארנר היה כל כך גרוע שהוא הפך לסרט קאלט. בסרט זוג החברים שמחפשים את הרכב שלהם לאחר לילה פרוע, נתקלים בחבריי כת משעשעים המאמינים בחייזרים, אך הסיפור מאחורי הכת האמתית לגמרי שנתנה את ההשראה לכת שבסרט, אינו משעשע כלל.

שנות ה-60 וה-70 היו כידוע שנות ההתפרצות של מה שכונה לאחר מכן "העידן החדש". הפוסט-מודרניזם שעבר שינוי עצום מהגות פילוסופית לתרבות במובן הרחב של המילה, השקה ודישן את תופעת העידן החדש, וזו גדלה לממדים היסטריים וגלובליים. לא מעט תנועות וכתות שנולדו לאחר המלחמה מתוך השפעות דתיות ובאווירת המלחמה הקרה, עלו לגדולה ושגשגו בשנים אלו, וחלקם יחד עם הגל השני של המד"ב הביטו מעלה אל הכוכבים וראו בהם את מהותם או גאולתם. "שער גן עדן" הייתה אחת מהן.

החלק המעניין בהיסטוריה של הכת הפציע באמצע שנות השמונים, מתוך משבר מותה מסרטן של המייסדת בוני נטלס. מרשל אפלוויט הסובל מדיכאון הפך למנהיג יחיד והאידאולוגיה של הכת החלה להתגבש. חברי הכת שהוסיפו לעצמם את המילה "אודי" לשמם הפרטי האמינו שהפלנטה שלנו נועדה למחזור בעתיד הקרוב, והדרך היחידה להינצל היא להצטרף לספינת חלל חוצנית שתיקח אותם ליישוב מחדש בפלנטה מושלמת שכונתה על ידם "גן עדן". הם האמינו שהגוף האנושי הוא לא יותר מחליפת חלל, ובני אדם מסוגלים להשתנות לקיום פיזי שונה.

עד כמה שזה נשמע מופרך, חברי הכת לא היו תימהוניים מהרחוב, אביונים, מתמודדי נפש או היפים סטלנים. רובם היו אנשים עמידים, בעלי השכלה אקדמאית משמעותית ו - על פי עדויות קרוביהם – נורמטיביים ויציבים לחלוטין. חלקם אף המשיכו את עבודתם בהיי טק כמעט עד הסוף. בחייהם האישים חברי הכת קיבלו על עצמם חיים כמו-נזיריים כשהם מוותרים על רכושם, קשריהם החברתיים וחלקם אף על פוריותם ומיניותם באמצעות סירוס.


הסוף המזעזע הגיע ב-26 במרץ 1997. מרשל אפלוויט טען שמאחורי כוכב השביט הייל-בופ שהופיע באותם ימים בשמים מסתתרת ספינת חלל חוצנית שתיקח אותם לפלנטת גן העדן. בשביל להגיע לאותו חללית חברי הכת צריכים למות כדי לעבור טרנספורמציה שתאפשר להם את הגישה אליה. כל חברי הכת למעט חבר אחד שההודעה לא הגיעה אליו, התאספו באחוזה שכורה בפרברי סן דייגו, והתאבדו במספר סבבים על ידי שתיית תרופה נגד התקפים בשם פנוברביטל יחד עם מיץ תפוחים וודקה.


חוקרי המשטרה שמצאו את הגופות נדהמו לגלות את כולם לבושים בבגדים זהים עם תגי שרוול עליהם כתוב ""Heaven's Gate Away Team, עם נעלי נייקי שחורות לבנות מדגם זהה ועם 5.75 דולר בכיס אולי כמחווה לאובול היווני. כמעט כל הגופות – למעט שני האחרונים שהתאבדו - התגלו עם שקית פלסטיק מהודקת על הראש וסדין בד על חלק הגוף העליון. לאחר ההתאבדות התברר שכל חברי הכת הקליטו מכתבי התאבדות בוידיאו וגם ביטחו את עצמם במשך שנים ועל מיליוני דולרים נגד תקיפת חייזרים. מיותר לציין שחברת הביטוח לא קיבלה את התביעה.

"מסדר מקדש השמש"

ישנן כתות שידעו לחבר חזיונות אפוקליפטיים של העתיד עם העבר וההיסטוריה. אחת מהן היא מסדר מקדש השמש. באופן מפתיע מסדר מקדש השמש לא הוקם במזרח או בארה"ב, אלא במרכז השפיות של אירופה - בשוויץ ובצרפת. כת מסדר מקדש השמש אולי לא מפורסמת ולא ידועה כמו הכתות שלעיל ולהלן, אך הסיפור של אנשיה ומנהיגיה לא פחות רצחני ואינו פחות טרגי.


הייחודיות בסיפור של כת מסדר מקדש השמש נובעת מכמה היבטים. ראשית, מנהיגי הכת שאבו לא מעט השראה ממסדרים היסטוריים כמו הבונים החופשיים או שחר הזהב ומיסטיקנים כמו קראולי. היו שם המדים בדמות הגלימות והתכשיטים, היו הטקסים הסודיים העמוסים סימבוליזם מיסטי נוצרי ואזוטרי אחר. הייתה גם ההיררכיה הקשיחה והדרגות, וכמובן את השאיפה לשנות את העולם ולהוביל לסדר עולמי חדש וטוב יותר.
מה שהיה שם זה גם אליטיזם גובר והולך שהתבטא בתודעת אוונגרד וקשרים כאלו ואחרים עם חוגים פוליטיים קיצוניים. אלימות שהובילה אף לרצח ואלימות מינית. סכיזופרניה, אשלתיות קשה ופרנויה.


שנית, בניגוד לכתות אחרות, סיפורו של כת מקדש השמש לא הסתיים עם מעשי ההתאבדות ההמוניים הראשונים, ואף לא עם מותם של שני המנהיגים ג'וסף דה ממברו ולוק ג'ורה. אנשי הכת המשיכו למות עוד שנים לאחר מכן. מעשה ההתאבדות האחרון התרחש בקנדה ב-97 ובו נמצאו חמישה גופות כולל של שלושה מתבגרים.


ההיבט הייחודי השלישי היא התורה של הכת. מערכת האמונות שקישרה נצרות עם תודעה אפוקליפטית דחופה עם ניו אייג' עם אמונה מהותית בגלגול נשמות ועם השראה היסטורית לא מבוטלת. אנשי הכת וביניהם אנשי עסקים, פוליטיקאים, אנשי חוק, ספורטאים ועוד משמנה וסלתה של החברה הבורגנית בשוויץ, צרפת, קנדה ומקומות נוספים, האמינו שבהם מגולגלים נשמות האבירים הטמפלרים וקדושים נוצרים שונים. הם האמינו שישועת המין האנושי ונשמותיהם בנות האל-מוות בכוכב סיריוס, והם האמינו שהם הנבחרים, הערים והאליטה הכלל אנושית.




ההיבט הרביעי שאולי הוא המעניין ביותר, הוא הערפל וחוסר ההסכמה סביב חקירת כוחות השיטור את מעשי ההתאבדות. לא אטריח אתכם עם הנקודות שהעלו ועדיין מעלים חוקרים פרטיים ועיתונאים, אך עד ימינו אנו לא ברור במאת האחוזים שכל מעשי ההתאבדות היו למעשה מעשי התאבדות. האקדח היחיד שנמצא מחוץ לבית השרוף בשוויץ ב-94 ושאיתו נורו רוב המתים שם, שני השוטרים שנמצאו בין 16 המתים ברכב בצרפת ב-95 ועדויות על חקירה רשלנית, מעקב ממשלתי קודם ועל הסם שנמצא בדם חלק מהמתים. כל אלו מעמידים את פרשת כת מסדר השמש באור מוזר ואף מסתורי יותר מפולחני הכת עצמן.

"ג'ונסטאון"

בשונה מכתות אחרות, שהבטיחו למאמיניהן גאולה בהתבסס על פרשנות אזוטרית ומניפולטיבית של טקסטים דתיים, הבטיח ג'ים ג'ונס לחברי הקהילה שייסד, "מקדש העם", אוטופיה, שהייתה מבוססת דווקא על תורה חילונית במהותה – סוציאליזם. אך בדומה לכתות אחרות, גם חזונו של הכומר המניפולטיבי, ארכי־נבל ברשות התורה, בדבר חברת מופת, הסתיים במרבד אנושי שנשזר בגופותיהם של 909 נשים, גברים וילדים; קורבנותיו של מהנדס תודעה תאב כוח שאילץ ב-18 לנובמבר 1978 את תושבי קהילת "ג'ונסטאון" שהקים ביערות הגשם בגיאנה לשים קץ לחייהם בשתיית מיץ ענבים שבו עורבבו כמויות גדולות של הרעל ציאניד, כאקט של "התאבדות מהפכנית".

התערובת הקטלנית, שגרמה למספר הרב ביותר של קורבנות אמריקנים מעשה ידי אדם עד לפיגועי ה-11 בספטמבר, היא התוצר הסופי של תערובת קטלנית אחרת, שנרקחה במוחו הקודח והמעוות של ג'ונס.

ג'ונס, יליד אינדיאנה, היה קומוניסט נלהב משחר נעוריו. אולם, באקלים הפוליטי ששרר בשנות ה-50', של מלחמה קרה ו"ציד מכשפות" מבית מדרשו של הסנטור ג'וזף מקארת'י, הקומוניזם היה "סדין אדום", תרתי משמע. ג'ונס המניפולטיבי הגיע אפוא למסקנה שהדרך האפקטיבית ביותר לעשות נפשות לקומוניזם עוברת דווקא דרך מאורות האופיום להמונים, בפרפרזה על אמירתו הנודעת של קרל מרקס.

ג'ונס נרשם אפוא ללימודי דת כדי לקבל הסמכה לכמורה, ובאמצע שנות ה-50' הקים את "כנסיית הבשורה המלאה מקדש העמים", שמוכרת בשמה המקוצר: "מקדש העם". בשונה מכנסיות אחרות באינדיאנה, ששמרו באדיקות על כללי הסגרגציה, הפרדה גזעית בין לבנים לבין שחורים במרחב הציבורי, "מקדש העם" חרת על דגלו השקפה הפוכה ומנוגדת לחלוטין, והכנסייה הצעירה פתחה את שעריה לרווחה גם לכהי עור.

ג'ונס, שהושפע מאוד מסגנון ההטפה של כמרים מהזרם האוונגליסטי, הגיע למסקנה שטקסי ריפוי, "הילינג", מהווים אמצעי אפקטיבי לצירוף מאמינים חדשים, כמו גם דרך להגדיל את הכנסות הכנסייה. בעקבות טקסים אלה, שבהם הצליח להסיר תאים סרטניים מגופם של חולים, יצא שמו כמחולל נסים. ה"גידולים" שהוסרו התגלו כרקמות של בעלי חיים, על פי רוב כבדי עוף.

טקסי ה"הילינג" וכשרונו הרטורי של ג'ונס סחפו אחריהם מאמינים, אך הם לא היכו גלים כפי שציפה, בין השאר בשל האופי השמרני של מדינת אינדיאנה. לשיגעון הגדלות של ג'ונס, ולמניפולטיביות חסרת המעצורים שלו, היתוסף דפוס התנהלות נוסף, שעתיד לחזור על עצמו לאורך פעילותה בת שתי העשורים של הכת. כל אימת שחש סכנה מתקרבת, אמיתית או מדומיינת, האיץ מנהיג "מקדש העם" בנאמניו להעתיק את מוקד פעילותה של הכת.

ב-1961 הוא טען שחווה התגלות שלפיה אינדיאנפוליס ושיקגו הפכו לעיי חורבות במתקפה גרעינית. הוא הזהיר מפני מלחמה גרעינית ממשמשת ובאה, שקומץ הנבחרים שישרדו בסיומה יקימו גן עדן סוציאליסטי עלי אדמות. ב-1965 חזה ג'ונס שחזון האימים יתממש שנתיים לאחר מכן. לכן, טען, "מקדש העם" חייב לעבור לחוף מבטחים, למקום שאליו נשורת גרעינית לא תגיע. המקום שנבחר היה עמק רדווד בקליפורניה.

עמק רדווד התאים אמנם לשמש מקלט אטומי ביום פקודה, אך העמק המאוכלס בדלילות, היה צר מלהכיל את שאיפותיו המגלומניות של המטיף הכריזמטי. וכך, בתחילת שנות ה-70' שלחה הכנסייה זרועות גם לערים נוספות בקליפורניה ובראשן, סן פרנסיסקו, אחד ממעוזי הליברליזם בארה"ב. ג'ונס המשיך לפנות לקהילות האפרו־אמריקאיות במרכזים האורבניים, שחשו עצמם בבית באווירת הגוספל ששררה ב"מקדש העם". וכך, מספר החברים גדל מכמה מאות לכ-3,000 באמצע שנות ה-70'.

למרות החיבוק החם והפתיחות לבני כל הגזעים והמינים, הצבע השחור לא היה הצבע הדומיננטי בשדרת הניהול של "מקדש העם". הסיסמאות הנלהבות בזכות הרמוניה גזעית התגלו כמליצות נבובות וריקות מתוכן; פסאדה שמאחוריה הסתתרה כנופיה פריווילגית לבנה שחבריה ניהלו ביד רמה את ענייניה החשובים של הכנסייה. על המאמינים השחורים לעומת זאת, הוטלו משימות כמו סידור כסאות לפני כנסים.

בנוסף לתפקידיהם הפורמאליים בכנסייה, תפקדו מקורביו של ג'ונס גם כמצלמות אבטחה אנושיות מטעמו של המנהיג הפרנואיד. במקביל לעניין הרב שגילה בקומוניזם ובסוציאליזם, התעמק ג'ונס גם בחומרי קריאה שעסקו בטכניקות של שטיפת מוח ופיקוח. לפי עדויות כמה ממכריו של ג'ונס, הוא רותק במיוחד ל"ניסיון שצבר" בתחומים אלה לא אחר מאשר אדולף היטלר.

מאחורי החזות של כומר חייכן ואבהי, הסתתרה אפוא דמות דמונית; "קונטרול פריק" שבאופן פומבי הרעיף גילויי חיבה על תומכיו וביקש מהם לקרוא לו "אבא". ג'ונס דיבר במפורש בדרשותיו על הקמת קולקטיב, שבו המאמינים ימסרו את רכושם ומטלטליהם לכנסייה, שבתמורה תספק את מלוא צרכיהם. כך, החלה הכנסייה לבנות חומה סביב חברי "מקדש העם", חומה שתחצוץ בינם ובין העולם החיצון. חברי הקהילה נדרשו לבלות את חג ההודיה ואת חג המולד בחיק "משפחתם" החדשה, במקום עם בני משפחותיהם הביולוגיים. עם הזמן, החומות סביב החברים בכת הלכו והוגבהו, וטכניקות הפיקוח ההדוק של משטרים טוטליטריים בסגנון סין וקוריאה הצפונית הוכנסו לשימוש. ג'ונס כלא את מאמיניו בין גדרות, בתחילה מטאפוריים ובהמשך, לאחר המעבר לגיאנה והקמת "ג'ונסטאון" – אמיתיים.



כשם שהמסכה מפרצופו האמיתי של ג'ונס לא נפלה בבת אחת, כך גם השקפותיו האמיתיות נחשפו בהדרגה, כשהכומר המניפולטיבי מגלה טפח ומכסה טפחיים. במסעות מתוקשרים שערכה הכנסייה ללב לבה של ארה"ב, הוא עמעם את המסרים שעשויים היו להיחשב פרובלמטיים. המטיף התיאטרלי עם תסרוקת אלביס וחליפות שלושה חלקים, שב לשווק את עצמו כאותו הילר, מתחילת דרכה של הכנסייה. בדומה לאותם סוחרים ערמומיים שנהגו לשווק בירידים תרופות פלא בסיוע לקוחות "אקראיים" שמיחושיהם חלפו כלא היו לאחר שלגמו מן הצרי הפלאי, כך התחזו חסידיו של ג'ונס לתושבים מן היישוב, כדי לשטות במי שהגיעו בתמימותם לכנסים של "מקדש העם", ששרלטנותם דמתה יותר להופעות של קוסם.

בשלהי שנות ה-60', החל מייסד "מקדש העם" להתבטא בגנות הנצרות. באחת מן הכתבות אודותיו, פורסם כי הוא הטיח בזעם לרצפה ספר תנ"ך, שאליו התייחס כאל "ספר לבן" תרתי משמע: ספר שתכליתו לספק הצדקה לדיכוי נשים ולשעבוד שחורים, שהיוו שיעור נכבד מקרב חברי "מקדש העם". אולם, רק ב-1976 לערך חשף ג'ונס כלפי כולי עלמא את היותו אתאיסט, שמשתמש בדת כדי לגייס תומכים, רק כדי להעבירם אחר כך לחיק הסוציאליזם.

אולם, כשהדבר תאם את צרכיו, לא היסס המטיף המניפולטיבי לעשות שימוש אינסטרומנטאלי גם בנצרות שכה תיעב. כדי לבצר את מעמדו האוטוקרטי, הוא טען שכוחות הריפוי שבהם ניחן הם עדות להיותו גלגול של ישוע, וכדי ללכד סביבו את חסידיו, טען שארצות הברית היא האנטי כרייסט.

בדומה לכתות אחרות, שבהן עיקרון העל הוא ציות עיוור למנהיג, ג'ונס החזיק בתפיסת עולם פשטנית אך לעומתית של "אנחנו" לעומת "הם". תפיסת עולם דיכוטומית זו נתנה לגיטימציה להוקעתם כבוגדים של מי שהיו עד לא מזמן בני משפחה או אחים לאותה אחווה סוציאליסטית, אך העזו לחצות את הקווים ולפרוש מהכת.

בקרב חסידיו לשעבר של ג'ונס היו כאלה שמאסו במנהיגותו הטוטליטרית. בעקבות גל עזיבה כזה שהתרחש ב-1973, העלה ג'ונס לראשונה את האופציה של התאבדות המונית. להשקפתו, אמצעי קיצון זה מקורו אמנם בתחושת אין מוצא, אך בטווח הארוך יותר ההתאבדות הקולקטיבית נועדה לשרת מטרה נוספת: של הבטחת שליחותה הסוציאליסטית של הכת. אף שבפעם הזו, ג'ונס לא הוציא את תוכניתו השאפתנית לפועל אלא גנז אותה כתוכנית מגירה, בשנים שלאחר מכן "תתרגל" הקומונה התאבדויות המוניות מדומות.

פעילותה הקהילתית הענפה של הקומונה ומעורבותו של ג'ונס בפוליטיקה, בעיקר בזירה המוניציפאלית בסן פרנסיסקו, הקנו לכת לגיטימציה ציבורית. התנהלות זו לצד קשרים שטיפח ג'ונס עם כמה מכלי התקשורת, העניקו ל"מקדש העם" שקט תעשייתי, לפחות לזמן מה.

אולם, לאחר שסיפורי זוועה על הכת, שהתבססו על עדויותיהם מכלי ראשון של חברים לשעבר, צברו תאוצה בכלי התקשורת, היה ברור שהמכסה על קופת השרצים לא יוכל להישאר סגור לאורך זמן. ככל שהלחץ התקשורתי גבר, כך עלה מפלס הפרנויה של ג'ונס. פעם נוספת הוא הגיע למסקנה שהמתקפה הטובה ביותר היא הימלטות – הפעם למעבה הג'ונגלים במדינת גיאנה שבדרום אמריקה, לשעבר מושבת כתר בריטית.

על רקע הפרסומים בכלי התקשורת, דיבר ג'ונס על הצורך לנקוט בפעולה דרסטית של יציאה לגלות; צעד מנע לקראת בליץ תקשורתי או חמור מכך – מתקפה של הרשויות. הפור נפל על גיאנה – מדינה שהלכי הרוח הפוליטיים של מנהיגיה באותה העת עלו בקנה אחד עם משנתם הסוציאליסטית של ראשי הכת. אולם, גם במקרה זה, המניע האידיאולוגי לא היה השיקול הראשון במעלה לבחירה בגיאנה כמקום מושבה החדש של הכת. ג'ונס ראה בגיאנה מדינה חלשה וענייה, רפובליקת בננות גנרית, שבה יוכל להתנהל באין מפריע.

באוקטובר 1973 קיבלו מוסדות הכת החלטה על הקמתה של "משלחת חקלאית" בגיאנה, וב-1974 הוקמה "ג'ונסטאון", שאליה נקראו חברי הכנסייה לעבור. כמנהגו בקודש, פיזר ג'ונס לחסידיו שלל הבטחות כדי לגרום להם לנטוש את ארה"ב ולעבור לגור במעבה הג'ונגל. הוא הבטיח לחסידיו גן עדן סוציאליסטי שישמש גם מקלט מפני התקשורת החטטנית. אך גם הפעם – ההבטחות התגלו כהבטחות שווא, וגן העדן המובטח – כגיהינום עלי אדמות.

מי שהלכו שבי אחרי ג'ונס גילו על בשרם את הפער בין ההבטחות הדרמטיות לבין קרקע המציאות. תנאי המחייה היו קשים ותזונתם של חברי הקהילה הייתה דלה. רבים לקו במחלות וסבלו משלשולים או מחום גבוה. לתנאים הפיזיים הקשים היתוספו הפרקטיקות של ג'ונס: אלה הפכו את מה שאמורה הייתה להיות חווה חקלאית וחברת מופת, למחנה כפייה עם מכונת תעמולה משומנת ומשטר סמי־צבאי נוקשה, שכפה על חברי "ג'ונסטון" ניתוק ובידוד מן העולם החיצון ושהעניש בחומרה את מי שביצעו "עבירות משמעת".

בתום 8 שעות עבודה, נדרשו חברי "ג'ונסטאון" לעבור חינוך מחדש ולהשתתף בשיעורים על סוציאליזם. חברי "ג'ונסטאון" לא הורשו לצפות בסרטי בידור, ובמקומם ריצדו מול עיניהם סרטוני תעמולה סובייטיים וסרטים דוקומנטריים על תחלואי החברה האמריקנית. המבוגרים נדרשו לשמוע הרצאות ליליות של ג'ונס, שבהן שלטו רטוריקה אנטי־קפיטליסטית ואנטי־אמריקנית ומנגד דברי שבח והלל למנהיגים סוציאליסטיים דוגמת מנהיג ברית המועצות יוזף סטלין, מנהיג קוריאה הצפונית קים איל סונג ומנהיג זימבבואה רוברט מוגאבה. מוטיב חוזר נוסף בהרצאותיו של ג'ונס היה הסכנות שאורבות לקהילה מצד אויבים חיצוניים, בראש ובראשונה ה-CIA שביחד עם "חזירים קפיטליסטים" נוספים קשרו קשר להחריב את הקהילה ולפגוע בתושביה.



ייתכן שתסריטי האימה שהסתחררו במחול השדים בראשו של ג'ונס, שאיבד בהדרגה את צלילותו בשל התמכרותו ההולכת ומחמירה לכימיקלים, לא היו תלושים מן המציאות. זאת, על רקע הדיווחים על התעללויות ועל תנאי מחיה ירודים ב"ג'ונסטאון". בני משפחותיהם של תושבי "ג'ונסטאון", בהם גם חברים לשעבר בכת שיקיריהם נותרו לפותים באחיזת החנק של ג'ונס, התארגנו כקבוצת לחץ וביקשו את התערבות הרשויות.

אחד מאנשי הציבור שאליהם פנתה הקבוצה, היה חבר בית הנבחרים ליאו ריאן שבנובמבר 1978 המריא לגיאנה בראש משלחת שכללה עיתונאים ובני משפחות של תושבי "ג'ונסטאון". זאת, כדי לבדוק מקרוב את המתרחש בקהילה החקלאית, ובמיוחד את הדיווחים על כך שחבריה מוחזקים בניגוד לרצונם.

אף שבמהלך הביקור הביעו כמה מתושבי "ג'ונסטאון" רצון לעזוב את גיאנה ולשוב למולדתם, הרושם היה שהטון בדו"ח שריאן התכוון לכתוב היה בסיכומו של עניין חיובי. לרושם החיובי שנוצר אצל חבר בית הנבחרים תרמה גם הפעם עבודת הכנה מאומצת של ג'ונס, שהתעקש להמשיך ולשמר את התדמית, שבשלב זה כבר נסדקה משמעותית, של משפחה אחת גדולה ומאושרת.

למרות זאת, מחשש שהביקור יחשוף בכל זאת את מחנה הכפייה הסדיסטי שעליו פיקד, הורה ג'ונס לחברי "הבריגדה האדומה", שומריו החמושים, לפגוע בריאן ובחברי משלחתו. בתקרית הירי שאירעה ב-18 בנובמבר נהרגו ריאן וארבעה חברי משלחת נוספים מאש שפתחו לעברם נאמניו של ג'ונס.

מאוחר יותר באותו היום, אסף ג'ונס את חברי הקומונה ובנאום דרמטי, אך צפוי, הזהיר אותם מפשיטה על המתחם, שבמהלכה יילקחו מהם ילדיהם ויומרו בכוח לפשיזם. הדרך המכובדת והנאצלת למנוע את חלום הבלהות הזה, אמר ג'ונס בנאום שארך כ-45 דקות, היא "התאבדות מהפכנית".

בעידודו של ג'ונס, ותחת עיניהם הבוחנות של שומריו החמושים, יותר מ-900 מתושבי "ג'ונסטאון" הגירו לקרבם את התקרובת שהוכנה עבורם: תערובת פונץ' קטלנית שנעלה את נשף הסיום של אחת הכתות הרצחניות בתולדות ההיסטוריה האנושית.

"הדווידיים"

במשך 51 ימים – מ-19/04/1993-28/02/1993 – ריתקה קהילה נוצרית פונדמנטליסטית מטקסס את תשומת הלב האמריקנית והעולמית. חברי הקהילה, Branch Davidians (יכונו להלן: "הדווידיים"), בהנהגתו של משיח שקר עם חיבה יתרה לבנות צעירות בשם דיוויד כורש, התבצרו במתחם בשם "מאונט כרמל", וניהלו קרב מאסף עם הרשויות. המצור, שתחילתו בקרב יריות אלים בסוף פברואר 1993 עם אחת מרשויות האכיפה האמריקניות שכלל הרוגים משני צדי המתרס והמשכו בימי מצור מורטי עצבים, בא לידי סיומו הדרמטי ב-19 באפריל. לאחר שכשלו הניסיונות לשכנע את כורש וחסידיו לסיים את המשבר בדרכי שלום ולאחר שגם לוחמה פסיכולוגית לא שברה את רוחם של הדווידיים, פתח ה-FBI במתקפה יזומה על המתחם. אף שקיימת מחלוקת בשאלת האחריות לאירועים שהתחוללו לאחר המתקפה, הדעות אינן חלוקות באשר לממדיה הקטסטרופליים של התוצאה הסופית: גופותיהם של 76 מחברי הכת, שליש מהם ילדים, חולצו מהריסותיו העשנות של המתחם לאחר שעלה בלהבות.

זרע הפורענות היה טמון בדווידיים מראשית דרכם. הקבוצה, שהתפלגה מקבוצה אחרת שבעצמה פרשה או ליתר דיוק הופרשה מהכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי, כנסייה שקמה בעקבות "ההתעוררות הגדולה" השנייה (גל של תחייה דתית שפקד את ארצות הברית במאה ה-19 – א.ע.), האמינה שהאנושות על פי התהום וכי הקץ – ממשמש ובא. את הלהט המשיחי של הדווידיים, זה שבסופו של דבר עתיד להמיט עליהם חורבן, הציתו בראש ובראשונה הנבואות האפוקליפטיות בספר האחרון של הברית החדשה: חזון יוחנן שיכונה גם לחלופין ספר ההתגלות. מנטאליות המצור של הדווידיים התפתחה הרבה לפני מרחץ הדמים ב-1993: מתוך אותה תחושת חירום, רכשו הדווידיים כמה עשרות שנים לפני כן קרקעות בעיבוריה של העיירה הטקסנית ווייקו, והקימו מרכז רוחני שלו העניקו את השם הסימבולי "מאונט כרמל". חברי הקהילה הכפיפו עצמם למרותו של מנהיג, שתפקידו לא הסתכם מבחינתם בהיותו רועה או מדריך רוחני. חדורי אמונה יוקדת בכתבי הקודש ובפרשנות טיפולוגית (פרשנות שתכליתה ליצור הרמוניה בין הטקסט המקראי לבין הבשורה המאוחרת יותר בברית החדשה – א.ע.) יצירתית שלהם, האמינו הדווידיים שיש ביכולתם של מנהיגי הקהילה, שניחנו בסגולות נבואיות, לפענח את הרזים הצפונים בכתבי הקודש.

לתוך היורה המבעבעת הזו של כמיהה לגאולה בדמות כינונה מחדש של ממלכת דוד בתום מאבק בין בני האור (הדווידיים כמובן) לבין בני החושך, נכנס ב-1981 צעיר כבן 22 בשם וורנון ויין האוול. האוול, שגדל בסביבה משפחתית שהייתה רחוקה מלענות על הקריטריונים של משפחה מתפקדת ונורמטיבית ושהעיד על עצמו כמי שסבל בנעוריו מקשיי למידה, מדחייה חברתית ואף מבריונות, הצטרף לדווידיים על תקן של הנדימן. בנוסף, בתור הטירון שבחבורה, הוא נדרש לבצע מטלות מעיקות למדיי כמו שטיפת כלים. אך כעבור שנים מספר, השתנה מעמדו של הצעיר לבלי הכר: ממדיח הכלים של הקהילה לנושא כליה של מנהיגת הדווידיים, לואיס רודן.

רודן, נביאתם הממושקפת של הדווידיים, הייתה מבוגרת מהאוול בארבעה עשורים. זה האחרון נישא לאחר הצטרפותו לקהילה לבתו של אחד מבכיריה, בת 14 בסך הכול. למרות זאת, חלק האוול את יצועו גם עם רודן, והשניים אף ביקרו יחדיו בארץ הקודש. מערכת היחסים הרומנטית בין השניים, הביאה להכרה במעמדו של האוול כיורשה של רודן וכנביא.

שני אירועים דרמטיים, האחד ב-1985 והשני ב-1990, שינו את מסלול חייו של האוול ובעקבות כך – הכריעו את גורלם של עשרות אנשים נוספים, מאמינים ויריבים כאחד.

ב-1985 הוא הגיע לביקור בישראל, שבדיעבד התברר כמעין ורסיה הזויה של פרויקט תגלית. לדבריו, בעת ביקורו בהר ציון בירושלים, פקדה אותו התגלות שמיימית: הוא הועלה השמיימה במרכבה, נהוגה על ידי 7 יצורים מלאכיים, נלקח לסיור בציביליזציות מתקדמות וחזה באל הנצחי. בשובו מן המסע, היה באמתחתו אוצר שלא יסולא בפז: הידע הנדרש לפירוש צפונותיהם של כתבי הקודש בכלל ובמיוחד של שבעת החותמות שמוזכרים בספר ההתגלות, שהתרתם על ידי בחירו של האל, נצר לבית דוד, אמורה להרעיד את אמות הסיפים באחרית הימים. באותה נסיעה, סיפר האוול, הוטלה עליו שליחות אלוהית להפיץ את הידע שהוקנה לו ולהיות חוד החנית של הקהילה הרוחנית שתשרוד את מוראות יום הדין.



5 שנים מאוחר יותר אירעה התפתחות נוספת, כשבית משפט במדינת קליפורניה קיבל את עתירתו של האוול והתיר לו לשנות את שמו לדיוויד כורש. בכך הוא עטה על עצמו את דמויותיהם של שני מלכים: הראשון המלך דוד, שלפי הכתוב בספר ההתגלות, עתיד לכונן את מלכותו מחדש באחרית הימים והשני, כורש מלך פרס. האחרון נבחר בשל התפקיד הקריטי שמילא בגאולת ישראל: מלך פרס הביס את בבל – "הזונה הגדולה היושבת על מים רבים" שלפי חזון יוחנן מהווה מטאפורה לפריצות ולהשחתת המידות – ניתץ את כבלי הגלות מידיהם של בני ישראל והתיר להם לבנות מחדש את בית המקדש.

שינוי השם השלים את המטמורפוזה שעבר הצעיר המגלומן: מוורנון האוול, ילד דחוי חברתית שכונה בלעג "Mr. Retardo" לדיוויד כורש – מנהיגם הבלתי מעורער של עשרות מאמינים מסורים. כמו עכביש שלוכד את טרפו, טווה כורש במיומנות סביב מאמיניו קורים שעשויים מטקסטים תנ"כיים שבתוכם נלכדו הדווידיים, שכה צמאים היו לדברי אלוהים חיים.

לאחר שביצר את מעמדו כמנהיג ללא עוררין, היה זה אך טבעי עבורו לתבוע את מה שלדעתו שייך לו: גופן של נשות הקבוצה, בתחילה "רק" אלו שלא היו נשואות ובהמשך – כלל הנשים. בהתאם לדוקטרינה שפיתח בשם "האור החדש", כורש הצטווה להיות זכר האלפא של הדוויידיים: היחיד שאלוהים התיר לו לקיים יחסי אישות עם נשים. חסידיו הצייתנים לא חלקו על דבר האל שנמסר במישרין לכורש: בעלים נפרדו מנשותיהם והורים התירו לבנותיהם, חלקן בגילאים צעירים, להיכנס ל"בית דוד", הרמונו של המנהיג. יתרה מזו, מבחינת הנשים זכות גדולה נפלה בחלקן לשאת ברחמן את זרעו של מי שנמשח על ידי האל.

ידיעות על המתרחש בין כתליו של "מאונט כרמל" ובכלל זה על מעלליו המיניים של מנהיג הכת, הגיעו לידיעת כלי התקשורת, והדיהם של פרסומים לא מחמיאים הגיעו גם לאוזני רשויות הרווחה. אולם, היה זה מידע בדבר ייצור אמצעי לחימה בניגוד לחוק ב"מאונט כרמל" ששם את הדווידיים על הכוונת, תרתי משמע.

לאחר שהתקבל מידע שהקהילה מייצרת נשק בניגוד לחוק, הוציא שופט לבקשת הרשות לאכיפת חוקי אלכוהול, טבק ונשק, שני צווים: צו חיפוש וצו מעצר נגד כורש. חשד נוסף היה שהדווידיים אוגרים ארסנל ליום פקודה שבו הם עלולים לשלוף את כלי הנשק הרבים שצברו.

הרשות קבעה את ה-28 במרץ 1993 כיום הפשיטה על המתחם המבוצר. עבור המאמינים ב"מאונט כרמל", עשרות סוכני הרשות על מדיהם השחורים שפושטים במלוא העוצמה על המתחם בגיבוי מסוקים של המשמר הלאומי היו יריית הפתיחה בקרב שלו הם ציפו. במונחים תנ"כיים, היה זה האות שמבשר על ראשיתו של מאבק בין כוחות השאול לבין כוחות האור. בתקריות ירי בין הצדדים, שחלקן כללו חילופי אש ישירים, נהרגו 4 סוכנים של הרשות ו-6 מחברי הכת.

בעקבות התקרית החריגה, קיבל האף־בי־איי את הפיקוד על זירת האירוע, וכוחות גדולים נפרשו סביב המתחם, שאליו זרמו נציגי אמצעי התקשורת אך גם מתנגדי ממשל למיניהם. אחד מהם היה טימותי מקווי, שבחלוף שנתיים בדיוק מהקטסטרופה ב-19 באפריל עתיד להחנות משאית תופת ליד בניין הממשל הפדרלי באוקלהומה סיטי, שגרמה לפיצוץ שבו נספו 168 בני אדם.

למרות המצור, התנהל ערוץ הידברות בין מתווכים מטעם האף־בי־איי לבין כורש וכמה מחסידיו הבולטים. בעקבות המשא ומתן בין הצדדים, התיר כורש ל-35 מחברי הכת לצאת מ"מאונט כרמל", 21 מהם בגילאי 12 ומטה. הילדים ששוחררו לא היו יוצאי חלציו: לאלו ייעד כורש תפקיד מרכזי באחרית הימים, כנסיכים של המלך דוד. לכן, לא הייתה לו כל כוונה להתיר להם לצאת מן המתחם.

בעקבות הפרישה חסרת התקדים של מאות סוכנים וכלי רכב משוריינים סביב "מאונט כרמל", קיבל המצור ממדים של מלחמת גוג ומגוג. אך הלוחמה נוהלה בעיקרו של דבר באמצעים הרבה פחות קונבנציונליים. פרוז'קטורים ענקיים, דוגמת אלו שהופיעו בסמל האייקוני של אולפני המאה ה-20, הציפו את המתחם בניסיון לשבש את שנתם של המתבצרים. במקביל, שידרו רמקולים רבי עוצמה רעשים עוכרי מנוחה: מיללות שבר של ארנבות שנשחטות, דרך יבבת פעוטות ועד לשירה של ננסי סינטרה שמבטיחה לרמוס במגפיה את מי שניצב בדרכה.

תפיסת העולם שגיבשו הדווידייים בהנהגתו של כורש ייחלה למות קדושים שכן באורח אירוני המוות בקרב היה חיוני כדי לחזור לחיים. לכן, נראה היה שהלחצים הפסיכולוגיים משיגים את התוצאה ההפוכה. הדווידיים והאף־בי־איי עלו על מסלול התנגשות בלתי נמנע.

הפורענות שהקבוצה כה ייחלה לבואה הגיעה ב-19 באפריל 1993. לאחר שהניסיונות לשבור את רוחם של חברי הכת עלו בתוהו, פתח האף־בי־איי במתקפה שכללה החדרת גז מדמיע למתחם. כמה שעות לאחר פתיחת המתקפה, פרצה אש בשלושה מוקדים במתחם. מי שלפי מרבית העדויות הציתו את האש היו הדווידיים עצמם, שהן בהאזנות סתר והן על פי עדויותיהם של חסידי הכת שניצלו מן התופת, שוחחו בימים שלפני סיומו הטראגי של המצור על שפיכת מכלי בנזין. בתמונות ששודרו שוב ושוב בערוצי הטלוויזיה נראו להבות אש כתומות ועשן אפור סמיך שהיתמר מן המתחם המבוצר. האש, העשן, המבנה שהתמוטט וגם "המתות חסד" בירי – כל אלו לא הותירו סיכוי למי מ-76 מחברי הכת שנותרו במתחם, 23 מהם ילדים.


לפלייליסט בספוטיפיי

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Limp Bizkit – Still Sucks

Ex Deo – The Thirteen Years of Nero

Eternal Struggle – Year Of The Gun

Carcass – Torn Arteries

Iron Maiden - Senjutsu

King of Asgard - Svartrvidr
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
תדליק לי נר על החלון – על ביקורו של דויד דריימן בישראל

כתבה:
כפירת הארציות

ראיון:
תעשו לאחרים - ראיון עם Gabriel Franco, סולן וגיטריסט להקת Unto Others

סקירת הופעה:
אוזניים מצלצלות, רגליים קורסות, מתי שוב?! - סקירת פסטיבל המטאל הישראלי IMF

כתבה:
חוגגים עם הלא קדושים - 5 סרטי אימה מומלצים לגרסה הכשרה של Halloween

כתבה:
האלבומים שעשו אותנו – עם חברי להקת Subterranean Masquerade
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[30/03/2022]
Samael בהופעה אחת בישראל
[01/12] חג האור-פנד-לנד המסורתי חוזר!
[02/12] פסטיכסאח MMXXI ירושלים
[04/12] The prog variant
[09/12] Arallu in Tel Aviv
[09/12] Scene goes Wunder 2.0
[23/12] Scardust's NIGHTWISH Tribute
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל
[26/10] Tiamat - בהופעה אחת בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::