23/11/2021
כפירת הארציות
כתב: ראובן שליט


חוששני שהגיעה העת לדבר על ה-NSBM ואחיו הצעיר יותר ה-RABM. אני בטוח שמאמר שכזה מעצם טבעו כנוגע בפוליטיקה, אין לו הרבה ברירות אלא לייצור אנטגוניזם ועוינות, לכן עצתי היא לפני כל פסק דין היא - קראו טוב וקראו עד הסוף. ואז, כשתסיימו, הדליקו ברקע שיר מתוך אלבום בלאק מטאל מובחר כלשהו מהרשימה האישית שלכם, וקראו שוב.

הבלאק מטאל מימיו המוקדמים היה קשור קשר בל יינתק אל השטן, לא רק לירית וויזואלית, אלא ברמה עמוקה יותר כהשראה למשמעות עלייתו מתוך הסוגה. כאותו מורד באל, כאותו מביא האור (לוציפר), כך גם הבלאק נולד כגרסה קיצונית וטהורה יותר של המטאל, דהיינו, כביטוי אולטימטיבי של תודעה אינדיבידואליסטית במסגרת אמנות הצליל. הלל בן שחר שהוא למיינסטרים כמו פרומתאוס לזאוס, גנב את האש מעריץ העדר והעניק אותו לפרטיו. המרד שהיה קיים בלב ליבה של סוגת-האם מאז שנות ה-70, עבר תהליך זיקוק בשנות ה-80 ויצא בצד השני אפל, אפי, קשה ונקי יותר עד כדי גולמיות – בדיוק כמו הנפש האנושית אותה פרומתאוס/לוציפר/הלל שאף לשחרר.

בניגוד לפאנק שמרד בשם הפשטות ובשם ההמון באליטות ובמוזיקה המורכבת והמתקדמת שייצגה אותם. המרד השטני של הבלאק התקיים על מימד שונה לחלוטין. הוא לא התייחס לדיכוטומיה של הפשוט מול המורכב כביטוי של מלחמת מעמדות פוסט-מרקסיסטית כזו או אחרת, אלא לחירות הנפש על מרכיביה אל מול הערפול הקולקטיביסטי, הזוהמה הארצית והמאבק בזהות העצמית. ממבט שטחי ובניתוח פופוליסטי אפשר להתייחס למרד השטניסטי של הבלאק במונחים פוליטיים כמרד ליברטריאני, אך תהיה זו התייחסות שאינה רק חוטאת בפוליטיזציה צרה, נמוכה ומציאותית מידי, אלא גם כזו החוטאת למהות הבסיסית של מרד זה. הבלאק הוא הביטוי האמנותי של שחרור נפש האדם, ומשימתו היא להפשיט אותה לרגע קצר של ריף גיטרה אפל מכל ה"קליפות" - כולל זו הפוליטית של הכאן והעכשיו, ולחבר אותה אל הגרעין האינדיבידואלי הגולמי אך גם הנשגב שלה.

לכן במהלך של תתי סוגות כמו ה-NSBM או ה-RABM כשהם מחברים את הבלאק לאידאולוגיות פוליטיות, הם חוטאים כלפי הבלאק ומהותו בשתי חזיתות עוקבות.
ראשית, החיבור של אידאולוגיות פוליטיות קולקטיביסטיות מובהקות כפאשיזם, קומוניזם ואנרכיזם קולקטיביסטי למרד הפרומיתאי הוא תועבה אדירה. זו טבילה עם שרץ במשקל טון ביד. הבלאק השטני כמייצג את שחרור הנפש האינדיבידואלית וחירותה, נחטף במקרה הזה לקדם את כל מה שהוא היה נגדו – את ההמוניות חסרת הפנים ואת חוסר ההכרה שבריכוזיות.


שנית, תתי הסוגות הנ"ל מנסות לכפות על נפש החובב והמאזין את הארציות שהבלאק נולד כדי להפשיט אותה ממנה. זהו זיהומה של הפואטיקה עם רפש התעמולה. המסע אל לב נפשו של האדם, אל הגולמי, אל הנשגב, אל האפי, אל האמתויות הקשות והערומות שבה - המסע הזה שנקרא בלאק מטאל, לא רק שאינו מגיע במקרה הזה ליעדו, אלא כבר בצעדו הראשון הוא מנוכר ליעד זה.

אין חטא בחיבור אמנות עם פוליטיקה. אין זו אלא טהרנות מנותקת מהמציאות בעולמנו לנסות ולהפריד היבטים חשובים כל כך בהוויה האנושית אחד מהשני. במטאל עצמו ישנן סוגות שההתעסקות שלהן בפוליטיקה הגשמית ביותר – שלא לומר באקטואליה - משרתת בצורה הטהורה ביותר את משמעותן האמנותית. הדוגמה המובהקת ביותר לסוגה שכזו היא הת'ראש. אך הבלאק לא לכך הוא נולד ולא בשביל זה הוא קיים. מה שעושות סצנות ה-NSBM ו-RABM גרוע עשרות מונים ממה שעשו הרכבי בלאק נוצרים וה-UBM הקיקיוני עד כדי גיחוך שלהם, ולבטח גרוע בעשרות מונים מקיומה של סצנת ההיפסטר-מטאל שחלק מאותם מעריצי NSBM או RABM כל כך אוהבים לבקר. הטענות על הפגיעה בשפה האסתטית השטחית של הבלאק מפי אלו המעריצים פגיעה במהותו העמוקה ביותר, דומה לאותו גמל העיוור לדבשתו, רק שבמקרה הזה היא כל כך גדולה עד שהוא קורס תחתיה.

ולסיום בנימה אישית, אני לא ליברטריאן, ואני בטוח שאני לא חייב להיות כזה כדי שאידאולוגיות קולקטיביסטיות וטוטליטריות כמו קומוניזם ובטח נאציזם יהיו מחליאות בעיני. אך חשוב לי להבהיר שעד כמה מפתה שזה שלא יהיה, אני לא מבקר כאן את ה-NSBM ואת ה-RABM מנקודת מבט פוליטית ומתחום הפולמוס האידאולוגי, אלא כחובב בלאק מטאל כאקט אמנותי עם אסתטיקה עמוקה ומשמעות ייחודית משלו. האסקפיזם שהבלאק מייצר בצליל שלו, הוא קוד הדי אן איי שלו, ושימוש בו למשוך את המאזין ולהפיל אותו חזרה אל קרקע המציאות בדמות תעמולה פוליטית, זו בעיני הכפירה הנוראה מכולן.