03/03/2022
ראש בראש – על האפלה שהיא Swallow the Sun
כתב: יוני אורן ומתן קדר

יוני אורן: יש שני דברים שחשוב לדעת עליי לפני שניתן להבין את עמדתי בכתבה זו. ראשית, אני סאקר למלודיה מאז ומתמיד. כשהמלודיה יפה במיוחד, יש לה מקום חם במיוחד אצלי בלב. שנית, ומבלי להפתיע יותר מדי, אני חובב גדול של Progressive. ה-Doom Metal ואני במשך שנים לא היינו בכלל חברים, אבל כשמדברים על סגנון שצריך סבלנות עבורו, שגורם לשירים להתמשך ועל להקה שבמיוחד עושה את זה באמצעים מלודיים, אין כל סיבה שלא אידלק על Swallow the Sun ועם מי ראוי לעשות את הראש בראש הזה מאשר עם אסמכתת ה-Doom של המגזין. מתן ואני האזנו בנפרד לכל הדיסקוגרפיה של הלהקה, כתבנו את מחשבותינו ודירגנו כל אלבום בסולם של 1-10. הרי התוצאות לפניכם.

מתן קדר: אז עמיתי המלומד AKA יוני אורן הציע לי לכתוב על אחת הלהקות שאני הכי אוהב בהיסטוריה, ולדרג את האלבומים שלהם מהפחות טוב להכי טוב. ולא, זה לא קל. זאת אומרת, היה לי ברור מה השניים האהובים עליי ומי מהם מקום ראשון. עם כל השאר זה קצת יותר מורכב.
STS הם אהבת נעורים שלי. השנה הייתה 2003 (!) ונתקלתי בשם של הלהקה, כשעוד היה לה רק את האלבום הראשון. אמרתי לעצמי שזה שם מעניין ושווה לשמוע, אז שמעתי את השיר Swallow והתאהבתי. מלהתפרע בנהיגה של ילדון שהרגע הוציא רישיון לצלילי פנתרה עברתי לדום (פנתרה עוד שם, אל חשש) והחיים שלי בגדול השתנו ברגע שהכרתי את הז'אנר הזה, ואני חושב שאין להקה יותר טובה להתחיל איתה את ההיכרות עם הז'אנר.


The Morning Never Came (2003)
יוני אורן

3/10
אוקיי, ברור לי במידה מסויימת למה אני נכנס מראש. זה אמור להיות איטי, ארוך ומיואש ואכן ככה נשמע האלבום הזה. המלודיות יפות כמובטח, עבודות הגיטרות מוצלחות, הקלידים מצויינים והשירה הנקייה עובדת. התזמורתיות עשתה לי נחמד. שם בערך נגמר מה שמגניב לי באלבום הזה. דווקא חלקים של Melodic Death Metal בסגנון Dark Tranquility הם מה שהשאיר אותי בעניינים. ההפקה רחוקה מלהיות מיטבית והסאונד פשוט לא יושב, הריפים קורצו מאותו חומר בדיוק בכל שיר ושיר וזה הגיע למצב המביך שבו אני בכלל לא שם לב כשעברתי שירים. הגראולים לעוסים כל כך ומגורגרים שאפילו עם המילים מול העיניים קשה להבין מה שרים כאן. אם כבר מילים, בכיף ניתן להגניב שורה מכל שיר ולהשתיל אותה בכל שיר אחר - כולם מיואשים מבלי להסביר לי מה לעזאזל קרה או איזה סוג יאוש זה אז זה באמת לא יעשה הבדל. הכתיבה הטובה היחידה בעיניי שאתן לה קרדיט היא לשיר הנושא של האלבום, בו קיבלנו תיאור של עולם עגמומי בו הלילה יום אחד פשוט לא הפסיק וכולנו מצאנו את עצמנו לכודים בו. אם לא הייתי מכיר חלק מהחומרים המאוחרים שלהם ולא הייתי כובל את עצמי לדיסקוגרפיה שלהם, כנראה שכאן הייתה נגמרת מערכת היחסים שלי עם הלהקה הזאת.

מתן קדר

10/10
אם הייתי צריך לדרג את 10 אלבומי המטאל האהובים עליי בכל הזמנים, אלבום הבכורה של STS היה שם ללא ספק. כל שנייה ממנו היא פיסת שלמות, כל שורה וכל תו. אין לי שמץ של מושג איך בשלב זה של חייהם, כשהם היו כל כך צעירים, הצליחה הלהקה הזאת לייצר אלבום בכורה כל כך טוב, שעבורי הוא האורים והתומים של איך לעשות דום מטאל. גם אם אתם לא אוהבים דום בכלל, אני ממליץ לכם לשמוע את האלבום הזה. אין, לא היה ולא יהיה טוב ממנו.


Ghosts of Loss (2005)
יוני אורן

6/10
בניגוד לאלבום הראשון שהיה נותן לי תחושת דחייה רצינית מהלהקה, אם לאלבום הזה הייתי מאזין קודם לא רק שהייתה מתפתחת אצלי יותר סקרנות לסוגה, אני מניח שאלבום הבכורה היה פחות בעייתי לי. הרבה ממה שהוצג בבכורה חזר לפה במצב צבירה אחר - הקלידים עדיין עושים עבודה מצויינת, הגיטרות נשמעות טוב והמלודיות עודן נעימות. השירה הנקייה עדיין חביבה ומחלקת הקצב מבליטה טוב איך שהאיטי הזה הוא גם מטאל כבד. על הגראולים ניכרת קצת עבודה, אולם הם עדיין ממלמלים מעט ליריקה שקיבלה טוויסט גותי קלאסי וחובה להודות שהשתפרה פלאים. מהשיר Psychopath's Lair נהניתי מאוד על רוב רבדיו, בעיקר בהרמוניה המלחיצה שבו. עם זאת, כשהכל איטי, התחושה היא שיש הרבה חללים להכניס לתוכם התרחשות וכשהיא ממאנת לבוא, החלל בין מאקורד לבין אקורד מקשה לזכור את הריף. זה אלבום אווירתי אבל אין בו שביב קאצ׳יות או עוגנים להיאחז בהם ולכן לא הרבה נשאר ממנו בסוף האזנה.

מתן קדר

8/10
4 דקות. במשך 4 הדקות הראשונות של האלבום יש קטע גיטרה שחוזר על עצמו. 4 פאקינג דקות. ולא, זה לא נמאס. זה הגאונות של הלהקה הזאת. האלבום השני של הלהקה, שמחזיק היטב את רוח האלבום הראשון המופתי, לא נופל ממנו משמעותית. עם כל הקושי לתת אלבום שני טוב אחרי אלבום ראשון מושלם, STS עשו את זה ובגדול. אם הייתי צריך לבחור שיר אחד ממנו, זה יהיה Fragile המצוין, שפשוט מסמל את כל מה שאני אוהב בלהקה הזאת.


Hope (2007)
יוני אורן

4/10
הם רציניים איתי פה? על מה דיברנו לפני שנייה, לעזאזל? אחרי שיר הנושא שהמשיך טיפה את הקו של ליריקה קצת מעניינת עם לחן קצת שונה ועבודה מלודית מגניבה ואחרי ההתחלה האפית ומקסימה בקולנועיותה של These Hours of Despair, חזרנו בול לאותה נקודה שממנה התחלנו באלבום הבכורה! הלחנים שוב איטיים ורפיטטיביים מדי כדי שאבדיל בכלל בין השירים, הליריקה איבדה כל עניין. ממש כמו ש-Manowar סופרים מופעים של steel או metal או כל דבר שנשמע מאצ׳ו בשירים שלהם, נראה שמילים כמו suffer או cold או כל מה שנשמע מדכדך חייב להופיע אצלם וממש כמו עם Manowar הם לא דורשים מעצמם שום הקשר. האלבום היה עם שיר וקצת שדי עבדו סבבה אז הוא מחוייב לקבל ציון טוב יותר מאלבום הבכורה אבל זה לא אלבום שאני מאמין שאמצא את עצמי בוחן שוב.


מתן קדר

7/10
זה קטע, לחשוב שזה הדירוג של האלבום הזה. כי באמת, זה אלבום מצוין וכולם היו בניי, אבל משהו באלבום הזה די laid back ביחס לקודמיו שהצליחו לתפוס יותר. ועדיין, כל שיר ושיר בו מצליח לגעת ולרגש, ולרגע אל תתנו למיקום בדירוג לבלבל אתכם. מדובר באחד מאלבומי הדום המצוינים.


New Moon (2009)
יוני אורן

2/10
עד כה משהו אחד בלט בכל אחד מהאלבומים שסקרתי לעיל - עבודת קלידים טובה, גיטרות טובות, מלודיות טובות. הם מוזמנים לחקור איזורים גותיים או אפילו Black Metal בצורה לא מיטבית. הם מוזמנים לגוון באופן לא מספק במיוחד עם כיוונים מעט יותר Black או Gothic בסגנון שגרם לי לחשוב על Tribulation. ויתרתם סופית על כתיבת ליריקה טובה שמתייחסת לסצינה מובנת או רגע קוהרנטי ונוח לכם שהדובר רוצח, נרצח וצופה ברצח לסירוגין? יאללה, הבנתי את הרמז. ברגע שלקחו משם את עבודת הקלידים הכייפית ואת הגיטרות היפות שמנגנות מלודיות נעימות, לקחו את כוח העל שלהם. השירה הנקייה מצליחה להחזיק מעט מהמלודיה היפה אבל מה שנשאר זה בעיקר כובד איטי שמאבד מהיותו ריף. כן, תגידו לי שזאת מהות ה-Doom ואתם כמובן צודקים, אבל אני לא רוצה לחשוב על למה אני אמור להתחבר לאלבום הזה. אני רוצה להרגיש אותו. כשהפשיטו ממנו כל סימן ליופי, הסיכוי הזה צנח.

מתן קדר

7.5/10
גאונות. גאונות לפתוח בשיר קצבי ואלים, להמשיך לשיר שהוא פשוט להיט, לעבור לשיר עם ה-C part הכי אלים בתולדות הלהקה, משם לעוד להיט וככה האלבום הזה ממשיך וממשיך. כל שיר לא נופל מקודמו, ואם היה נגזר עליי לשמוע את האלבום הזה כל יום עד סוף חיי לא היו לי תלונות. פשוט אלבום של שירים מצוינים אחד-אחד.


Emerald Forest and the Blackbird (2012)
יוני אורן

8/10
פשוט כן! יכולתי בצמד המילים הזה לחתום את דעתי על האלבום הזה אבל למזלכם בחרתי שלא. כל מה שאהבתי באלבום Ghosts of Loss קיבל בוסט של סאונד חדשני יותר, נטייה חזקה יותר לשירות מלודיות באופן שגורם לגראולים להיות כלי אסתטי ולא ברירת מחדל ובעיקר גישה כנה לרגש. הרים על הרים של רגש. מילים שמתארות פרידה מאהובה, תהליך אבל או השלמה עם אובדן של ילד ומצליחות לגעת איפה שכואב ולהיות משמעותיות. כשלא מדובר על איזורי Doom טיפוסיים שכאלה, שיר כמו Labyrinth of London זרק אותי לג׳ק המרטש ושיר כמו These Low Lands דווקא הפיח סוג של תקווה. הנה הוכחה נוספת לגבי האמנותיות שתמונה בחבר'ה האלה. מומלץ בחום.

מתן קדר

6/10
מה אני אגיד? זה אלבום שמההתחלה שלו קצת מאכזב. מהשיר הראשון כבר. הוא לא הכי פחות טוב של הלהקה, ויש בו שירים עצובים, נוגעים, מרגשים וגם אגרסיביים. לכאורה, יש בו הכל, ולמרות שיש בו הכל, ההכל הזה לא מצליח להתעלות לרמה של האלבומים הקודמים.


Songs from the North (2015)
יוני אורן

5/10
באלבום משולש ושאפתני במיוחד החליטה הלהקה לקחת את מה שהם יודעים לעשות ולשבור אותו לשלושה חלקים. השירים שב-Gloom הם Doom/Death סולידי ולמרות כמה ריפים חזקים מאוד ומוזיקה יפה, ברובו די גנרי. גם הליריקה חזרה להיות רפיטטיבית ולא קשורה לשום דבר. משם עוברים ל-Beauty שכשמו כן הוא - החלק היפה של האלבום. זה כבר לא מטאל והפעם הרפיטטיביות הלירית מתחברת לקור, טבע וצפון, אבל וואו, איזה חלק נעים של האלבום. כמו ל-Nightwish בחלק מ-Imaginaerum או ל-Opeth ב-Damnation, מתברר שגם ל-Swallow the Sun יש כזה. לבסוף, כדי שלא נתבלבל, Despair הוא האמא והאבא של ה-Funeral Doom - איטי להחריד, כבד להפחיד ומיואש. עיקר ההפתעה בחלק הזה הוא המעבר בין רגעים "תקועים" לבין תחושה אפית ואף קולנועית. גם מחלקת המילים הראתה שיפור מפתיע עם שירים על מחול עשים שחורים, בן שלא הספיק להיפרד מאביו ועוד. סך הכל למרות שהאלבום כולו די מגוון, היה מדובר על אלבום שקשה היה לאכול בבת אחת ועל אחד שלא הצליח בשאפתנותו לתת תחושה מפוארת.

מתן קדר

9/10
ביצים. לא אלה שעושים איתן חביתה, אלא אשכים. כמה פאקינג ביצים צריך בשביל לעשות אלבום משולש (!!!!!!!) ולא איזה אלבום שהוא לקט הופעות או משהו, אלא אשכרה 3 אלבומים מלאים שיוצאים ביחד. אלבום אחד שהוא פשוט המשך ישיר של הדיסקוגרפיה של הלהקה, אלבום אחד אקוסטי ואלבום אחד בסגנון פיונרל דום. STS התעלו על עצמם עם האלבום הזה והראו שהם יודעים גם לגוון את העשייה שלהם, ושכל מה שהם עושים הוא פשוט זהב. על אלבומים כאלה צריך ללמוד בבית הספר.


When a Shadow is Forced into the Light (2019)
יוני אורן

8/10
רציתם עוד שיפט פסיכי? יאללה, עליי. עד כה מה שנתקלנו בו דאג לשאוב מה-Doom/Death Metal היותר טיפוסי בתוספת נדיבה של מלודיה. אם לא היו אומרים לי דבר ומבקשים ממני לומר מה הסגנון של האלבום, אני לא משוכנע שלא הייתי אומר Post Metal או לפחות איזה Progressive Doom Metal סולידי. העוגן בשורשיות ניתק, הגראולים התמעטו משמעותית, עבודת צ׳לו ופסנתר נעשתה בולטת הרבה יותר ומה שממלא את האוויר הם צלילים עשירים בהפקה מודרנית. אפילו המילים הקריפטיות מרגישות מרגשות הרבה יותר ופותחות את הראש הפעם להשלמת פערים כמו שאני מניח שמההתחלה הם קיוו להשיג. עם גירסה כבדה, מעניינת ומדכאת של Soen, נזכרתי למה האלבום הזה נכלל באלבומי השנה שלי כשהמגזין סיכם את שנת 2019.

מתן קדר

5/10
האלבום הלפני אחרון של הלהקה נכון לכתיבת שורות אלו, ואל תתבלבלו. זה לא אלבום רע, זה אפילו לא אלבום סביר. זה אחלה אלבום. הוא פשוט מתחרה מול אלבומים מופתיים ומתקשה להגיע לרמה שלהם. שיר הפתיחה חלש יחסית, ואני יכול להגיד שבמבחן הזמן התחברתי מאוד ל-3 וחצי שירים בו. הבולט מביניהם הוא stone wings הנהדר, אבל בכל זאת, האלבום פשוט לא מפיק שירים שתופסים בעיניי כמו אלבומים אחרים.


Moonflowers (2021)
יוני אורן

7/10
האלבום הזה שרק עכשיו צץ לעולם מהווה את הבשורה האחרונה מהלהקה ואת מצב הרוח העכשווי שלה. נראה שהקו הנוטה ל-Progressive Metal מלודי, מודרני וקודר כמו Soen בדיכאון ממשיך גם הפעם. השיר המצוין Enemy הזכיר לי קצת מהיצירתיות של חלק מחביבותיי ב-Post Metal ועוד כמה שירים כמו Moonflowers Bloom in Misery נתנו תחושת התפתחות ותקווה לאלבום המתעלה על קודמו, אבל באופן כללי מדובר על ניוון קל. הליריקה חזרה יותר לשבת על המשקל של המשפט מאשר נכתבה בכובד ראש, אבל הכלים מצליחים להסב את תשומת הלב מהמשמעות הדלה להרמוניה העשירה. עבודת כלי הנשיפה והמקהלות היא תענוג, השירה הצלולה נעימה לאוזן, הלהקה התחילה ממש להפגין איך שהיא למדה להכניס דינמיות ליצירה ולמרות שלא מדובר על חוויה משמעותית, זה אלבום שיכול להתנגן הלוך ושוב מבלי להרגיש. הייתי אפילו מרחיק לכת ואומר שזה אחלה אלבום להיכנס ממנו ל-Doom, לפני שהאיטיות הכבדה תשתק.

מתן קדר

5.5/10
גם האלבום החדש של הלהקה הוא אחלה אלבום. טוב יותר במעט מקודמו, אבל בגדול, הוא וקודמו שמים את החותמת על מגמה שהולכת ונהיית משמעותית מאלבום לאלבום אצל STS – פחות ופחות גראולים, שהם הדבר שאני הכי אוהב בלהקה, והם היתרון היחסי שיש ללהקה הזאת על המון להקות אחרות.



סדר אלבומים מהטוב לגרוע:
יוני אורן
1. Emerald Forest and the Blackbird
2. When a Shadow is Forced into the Light
3. Moonflowers
4. Ghosts of Loss
5. Songs from the North
6. Hope
7. The Morning Never Came
8. New Moon

מתן קדר

1. The Morning Never Came
2. Songs from the North
3. Ghosts of Loss
4. New Moon
5. Hope
6. Emerald Forest and the Blackbird
7. Moonflowers
8. When a Shadow is Forced into the Light