02/10/2021
ראיון עם ישי שוורץ – סולן להקת Tomorrow’s Rain
כתב: ירון הורינג

לקראת מופע השקת אלבום הבכורה הכפול והמהודר של הרכב הדום הישראלי "Tomorrow's Rain" – ישבתי לשוחח עם ישי שוורץ ודיברתי איתו קצת על המופע המתקרב, האלבום ששוחרר וקצת על דילמות של מפיק מופעים שהוא גם מוזיקאי פעיל בעצמו. קחו דף ועט, כי אתם הולכים לקבל פה חתיכה שיעור בהיסטוריה של המטאל הישראלי, לצד לא מעט שאלות שתמיד רציתם לשאול, אבל לא העזתם.
קבלו:
היי ישי, תודה ענקית על הזמן שאתה מקדיש לי לצורך הריאיון הזה!
אז לפני שאנחנו מדברים על האלבום, בוא נדבר שניה על ההיסטוריה של הלהקה, איך בכלל נולדה להקת Tomorrow’s Rain?

התחלנו לנגן ב 2002 תחת השם Moonskin כשבהרכב היו אני, מאור אפלבאום על הבס, מתן שמואלי (לפני שהצטרף ל Orphaned Land) בתופים ורפי מור בגיטרה, נגנים נכנסו ויצאו וככה התנהלנו עד בערך 2006 על אש קטנה מאד כשכל מה שעשינו היה לכתוב בערך 5 שירים, להקליט שיר לאלבום מחווה בינלאומי ל Chuck Schuldiner ועוד קאבר לאלבום מחווה בינלאומי ל At The Gates, ב 2006 הפסקנו, קרו לנו דברים בחיים שכבר סיפרתי עליהם אינספור פעמים, זה הוביל ל 5 שנים של הפסקה בהן הלהקה הוקפאה, ב 2011 היה ניסיון לחזור לפעילות ושם נולד השם Tomorrow’s Rain כי הרגשנו שזה נכון יותר, הופענו עם Dark Tranquillity ושוב קפאנו לארבע שנים עד אזור 2016, שם החלטנו להיכנס בעניין עד הסוף וזו מבחינתי ההתחלה האמתית של Tomorrow's Rain, למרות שבאלבום יש 2 שירים מ 2002 שכתבנו כ Moonskin ואלו שניים מהשירים הבולטים באלבום, מבחינתי העניין התחיל להיות רציני ב 2016.

אתה מוכר בסצינת המטאל כמפיק ופרומוטר של הופעות מטאל מחו"ל, למה החלטת "לערבב את העניינים" ולעשות מוזיקה בעצמך, להופיע, להקליט ולהפיק את המופע של עצמך? אתה מצליח לחבוש את שני הכובעים יחד?

הרבה לפני שהתחלתי להביא מופעים לארץ (1998) התחלתי להופיע עם הלהקה שהייתה לי אז, כבר ב 1992 התחלתי להופיע, וב 1994 להוציא קלטות של הלהקה שלי דאז Betrayer ולהפיץ אותן בכל העולם, 6 שנים לפני שבכלל חשבתי להביא להקה מחו"ל לארץ, זה לא היה בראש שלי, הכירו אותי כסולן של Betrayer וכאחד שמתכתב עם כל הלהקות והמגזינים מהעולם, אבל מפיק? הייתי מפיק לקחים בעיקר, האמת שעד היום אני מפיק לקחים בעיקר.

כך שלא היה כאן שום "ערבוב" בין הדברים, ה"ערבוב" היחיד מגיע כשאני מביא להקה מחו"ל ולפעמים מופיע איתם ואז חובש גם את כובע המפיק וגם את כובע להקת החימום, ויודע משהו? זה סיוט, סיוט לוגיסטי, זה כמו לעשות שני אירועים בתוך אירוע אחד, זה לנסות להתרכז בהופעה שתיכף תהיה לך כשמנהל הלהקה מחו"ל רוצה עוד ויסקי ועכשיו ומייד ומבקש שמישהו יארגן במיידי עוד 8 מגבות גוף תוך חצי שעה, לך תתרכז בלהופיע בצורה כזו, ואז אני יורד מהבמה מזיע תשוש מת ורץ מצד לצד לדאוג לכל העניינים, בשנים האחרונות הורדתי מעצמי המון ופשוט "שחררתי" ואני עובד עם אנשי צוות טובים ומקצועיים שדואגים לעניינים ויודעים לתקתק אירוע, לפני שנתיים הופענו עם Orphaned Land כמופע פותח והם מפיקים את ההופעות שלהם והיה תענוג, הייתי רגוע, שלו, לא מוטרד, כייף אמיתי, כשאתה גם מופיע וגם צריך לדאוג ללהקה הראשית והכל על הכתפיים שלך זה מתיש מאד.

ברשותך, אני רוצה להתמקד קצת יותר באלבום העברי לקראת ההופעה המתוכננת, אז נתחיל במשהו קליל.
האלבום נכתב בעברית במקור או באנגלית? והאם היה לך ברור מראש שתרצה שתי גרסאות?

חלק מהשירים נכתבו בהתחלה באנגלית וחלק בעברית, די מהר הבנו שאנחנו רוצים בנוסף לגרסה הבינלאומית באנגלית גם גרסה בעברית, שניים מהשירים: Hollow ו Into The Mouth Of Madness לא תורגמו לעברית כי לא הצלחנו לתרגם אותם בצורה שתעביר נכון את רוח הדברים, רציתי ליצור אלבום שיטלטל את המאזין כמו שאני טולטלתי כששמעתי בפעם הראשונה את "סיפורים מהקופסא"/"אפר ואבק"/האלבום הראשון של החברים של נטאשה או "מנועים קדימה", רציתי להוציא החוצה את הלבה הרותחת הזו כי מי יודע עוד כמה הזדמנויות יהיו לי, אנחנו לא בני 20 והחיים העמידו אותי לא פעם על סף קריסה ומול בשורות איוב, עד כה ניצחתי אבל הדברים האלו חייבים להיות מתועדים, מוקלטים, חקוקים, כי היצירה נשארת תמיד וחיה הרבה לאחר שלא נהיה כאן, הרעיון היה לחבר את עולם המטאל שאנחנו מושפעים ממנו יד ביד עם ההשפעות הישראליות שהזכרתי כאן והמון השפעות של רוק גותי משנות השמונים וליצור משהו מהנפש.

פחדתי לכתוב בעברית, לא נגעתי בעברית מגיל 18, הוצאתי במשך 15 שנה רק אלבומים בינלאומיים כי חששתי, חששתי להגיד את הדברים בשפה שלי, היה לי נוח להתחפר, קל הרבה יותר לומר את זה באנגלית ולשלוח את זה למגזין בגרמניה וחשוף הרבה יותר לומר את זה בעברית ולשלוח את החומר למבקר מוזיקה מרמת גן, אבל מעבר לכך הרגשתי שהבינלאומי מגן עלי, שאני פוחד להיחשף עם תכנים כאלו כאן בארץ, עד שפגשתי את יעקב גלעד (מפיק מוזיקה ישראלית ידוע, בעיקר בזכות עבודתו ארוכת השנים עם יהודה פוליקר) שהאמין בכתיבה שלי ועודד אותי עם כל הלב לצאת עם החומרים בעברית ולא לפחד, לתת גראולינג, בזכות השיחות איתו יש תקליט בעברית

עם השנים למדתי שאי אפשר להפטר מהשדים הפנימיים שלנו, מהטראומות ומהפצעים, ניתן למזער אותם, לשלוט בהם כמיטב היכולת, למזער את הנזק, לאמן את המוח לראות את שני חצאי הכוס, אבל אין דבר כזה להיפטר מהם, יש להתמודד מולם עם "ארגז כלים" טוב יותר, דבר נוסף שלימדו אותי השנים הוא שזה לגיטימי לתת ליצרים האלו להשמיע קול כל עוד אני "על ההגה", אם יש לך חלק מלא כאב באישיות, פקעת מורעלת שאתך שנים, דכאון או פוסט טראומה, לא כדאי להתעלם מזה, בואו נחבק את המקום הזה כי הוא חלק מאתנו ונביט על עצמנו כשלם ולא כחלק בודד, השירים שבאלבום הזה הם דוגמה נהדרת איך לתעל את הכאב לאפיק חיובי ומצמיח במקום להרס עצמי, זה הרבה יותר חשוב מכמה אלבומים אני מוכר או כמה כרטיסים אני מוכר, זה לקום בבוקר ללא התקף חרדה, ללא מחול שדים במוח, ולדעת שאני על ההגה, במקום להירקב במיטה כל היום, בואו נכתוב שיר על התחושות האלו, בואו נקליט אותו, בואו נוציא אותו לעולם ונדבר עם אנשים על ההתמודדויות האלו, בואו נחגוג את העוצמה שלנו להתמודד עם זה במקום להלקות את עצמנו על כך שזה קיים בנו, מהמקומות האלו נוצר האלבום בעברית, בואו נחבר את "אפר ואבק" של פוליקר ואת "אהוד בנאי והפליטים" עם Gothic של Paradise Lost, Serenades של Anathema ו Floodland של Sisters Of Mercy ונערבב בסיר.

הופענו עם החומר באנגלית פחות או יותר בלי הפסקה, בבארבי, ברידינג 3, בתמונע, ניגנו עם הרכבים ענקיים כמו פרדייז לוסט אבל ההתרגשות להוציא את החומר הזה בעברית ולנגן גם מול 50 איש את הכאב שלך במילים שלך ובשפה שלך, אי אפשר לתאר את ההבדל

באלבום מתארחת רשימה מטורפת של אמנים ישראלים – שלומי ברכה, ריקי גל, ערן צור, אבי בללי, מיכה שטרית וקובי פרחי. הקשר לקובי פרחי הוא ברור, אבל איך נוצר הקשר עם האמנים הנוספים? עד כמה היה קשה לשכנע אותם להצטרף לפרויקט הזה?

מיכה שטרית (החברים של נטאשה): את נטאשה ראיתי בהופעות עוד טרום התקליט הראשון וכילד הייתי מטורף על האלבום הראשון, למיכה פניתי מעבר לאהבה האמנותית בגלל יוסי אלפנט, אלפנט גדל איתי ברמת גן בילדותו ברחוב מבוא זאב, סבא שלי ואביו של אלפנט היה בקשר קרוב על רקע זה ששניהם ניצולי שואה, יש לי קשר חזק מאד לאלפנט שהפיק כידוע את "שינויים בהרגלי הצריחה" של נטאשה, השיר שפותח את האלבום שלנו "עצים" הוא שיר על שנות הילדות שלנו ברמת גן ועל החוויות שעיצבו אותי ואותו, הכי טבעי היה לי לבקש ממיכה להתארח בשיר, להנציח את יוסי, הוא הסכים מיד והגיע עם כל הלב לתת ביצוע שמעיף אותי לאייטיז.

ערן צור: ערן בעיני הוא אחד מכותבי הטקסטים הכי טובים במוזיקה הישראלית והוא מוזיקאי מרתק שתמיד אהבתי, הזמנתי אותו לשיר ב"גשם קודר" את הקטע בו האדם שבשיר מסתובב בין הבתים בשכונה הישנה, מציץ בחלונות, עובר בין הבתים ומריץ בראש את ימי ההכרות הראשונים שלו כשהכל היה תמים יותר, אווירת ההתרוצצות בין הבתים, זבל בחצרות, חתולי רחוב, ונפש מהורהרת שמטיילת לה בין הבתים האלו, בוגרת ושסועה וחושבת על העבר, אתה מכיר מישהו שיוכל לתת תחושה כזו יותר טוב מערן צור? אני לא, הבנאדם אלוף בלצייר מציאות דרך ההגשה והקול שלו, תה עוצם עיניים ורואה את הסצנה הזו ממש.

שלומי ברכה (משינה): פניתי לשלומי כשראיתי שמשינה מנגנים את "סדר יום" של אלפנט בהופעות, וידעתי מההכרות שלי איתו שהוא אוהב ומכיר מטאל וזה לא זר לו, ברור שגדלתי על משינה ומהתקליט הראשון הייתי מאד בעניין אבל מה שאתה מבין על שלומי עם השנים ומבין הרבה יותר כשאתה עובד איתו זה איזה גיטריסט מיוחד וחכם הוא, יש המון גיטריסטים מהירים וטכניים עם שרירי יד ימין של רמבו, שלומי גיטריסט חכם וסופר מיוחד בעיני, יש לו סאונד אישי ואמירה בנגינה שמזהים מיד, יש לו יכולת מדהימה להכנס בין הצלילים ולתת את הקטע שלו, עבדתי איתו על "עצים" כשבשיר כבר היו 3 גיטרות ועוד תפקיד שנוגן בסאז (בגלמה), שלומי בנה בגאונות תפקיד נוסף בתוך כל זה, תפקיד שמהשנייה הראשונה נשמע "שלומי ברכה" וזו הגדולה של גיטריסט בעיני, עד שזה לא היה מושלם הוא לא הרפה ולא עזב וניסה עוד ועוד אפשרויות, מה שלמדתי משלומי בשעות שהיינו באולפן זה פשוט בית ספר למיקוד, חוכמה מוזיקלית, סבלנות ויכולת להביא את עצמך בצורה הטובה ביותר.

אבי בללי (נקמת הטרקטור): אם היה צדק בעולם המוזיקה הישראלית אז "הטרקטור" היתה גדולה פי 4, הם להקה מצוינת ובללי הוא מוזיקאי מרתק בעיני, אהבתי אותו עוד כשראיתי את הטרקטור מופיעים עם האלבום הראשון, אהבתי מאד גם את ה attitude שלו תמיד, בלי אגו, בלי דאווין, בנאדם אמיתי, כנה, הוא היה האורח הראשון שפנינו אליו להופיע באלבום, ולשמחתי הוא היה בעניין, בללי הוא דוגמה בעיני לאמנות איכותית, אם זה "סביב סביב" או "קיר" עם להקת בת שבע, או "מה לאהובי" של שירי משה אבן עזרא או המטאל הפינגוויניסטי שלנו, איפה שלא תמקם אותו ותתן לו להתבטא תקבל איכות, תקבל אמת ותקבל אמנות.

יעל כהן (המכשפות): את ענבל פרלמוטר הכרתי בתחילת הדרך, רוקסן טיימס איפושהו ב 93,לפני ההתפוצצות של המכשפות, היא היתה אכן בהופעות של Salem ולא פעם אחת אני משתעשע במחשבה מה יכלנו לעשות יחד אם וכאשר – ושורף לי בלב.
הזמנתי את יעל להתארח בהופעה למרות שהיא לא מופיעה באלבום, ולעשות איתנו שיר שהיא כתבה מהאלבום הראשון של המכשפות, את "ציפור", שיר שמזוהה עם ענבל וכולל את "בתוך הנצח תצעדי" שנשאר בתודעה, אבל היה פה עוד משהו, משהו שלחץ לי בבטן וצרח לצאת החוצה, הרגשתי שציפור זה עלי, ועל החוויה המזעזעת שעברתי בארבע השנים האחרונות, וכשסיפרתי ליעל בשיחה בארבע עיניים שהתארכה והתארכה את הסיפור – היה ברור שעושים את "ציפור" ולא אף שיר אחר.

ריקי גל: ריקי לימדה אותי פיתוח קול במשך כמעט 4 שנים ונוצר קשר טוב שבמהלכו חשפתי אותה לעולם המטאל ולסוג השירה הזה, כשחשבתי על סולנית ב "פחד" היה ברור לי שזו היא.

עבור החבר'ה הצעירים שלא הספיקו להכיר את יוסי אלפנט ומורשתו, תוכל לספר קצת על הקשר שלך אליו ועל "עצים"?

יוסי אלפנט שנפטר ב 1991 על הבמה במועדון "לוגוס" היה מוזיקאי ישראלי ואחד הראשונים שהכניס לארץ את האינדי והניו וייב מה שקוראים כיום "דארק אייטיז", גוף העבודה שלו עם ההרכבים שלו "להקה רטורית", "למה פיל", Room 101 והחומר שהקליט תחת "אלפנט" וכמובן העבודה שלו כמפיק וגיטריסט ב"אהוד בנאי והפליטים" מאד השפיעו עלי בגיל צעיר ביותר, ליוסי היתה בעיית לב קשה שאובחנה בגיל 14 וכך הוא הגיע לגיטרה כי אסור היה לו לעשות ספורט, בהמשך היתה לו בעיית סמים קשה מאד שהגיעה לשיא במהלך שהותו בניו יורק, בשנה האחרונה לחייו הוא היה נקי, נולדה לו ילדה והוא החל סוף סוף לקבל הכרה במוזיקה הישראלית אך במהלך הופעה לבו נדם והוא נפטר על הבמה, יוסי גדל באותו בית שאני גדלתי בו ברמת גן, היינו שכנים, סבא שלי ואבא שלו היו הולכים לבית הכנסת בחגים ומנהלים שיחות על העבר שלהם (שניהם ניצולי שואה), אמא שלי מכירה אותו מגיל אפס כשהיה בן 5 מתופף על סירים בחצר בשכונה, יוסי היה השפעה עצומה עלי, עצומה, השיר "עצים" שפותח את האלבום כתוב על חוויות הילדות שלנו ברמת גן, הרצון להיות מי שאתה בעולם הקשה הזה, ועל תקופה שלא תחזור לעולם, רוחו של אלפנט מרחפת לאורך כל האלבום, השארתי לו תקליט בדיוק איפה שאתה חושב שהשארתי יום אחרי שהאלבום יצא.

אף אחד לא מופתע מכך שיוסי סאסי וקובי פרחי יתארחו במופע הקרוב, אבל איך הצלחת לחבר בין השניים ולגרום להם להופיע ביחד זה לצד זה? הדבר הזה לא קרה מאז שסאסי עזב את אורפנדלנד!

שניהם חברים שלי ברמת אחים מגיל 16 זה כמעט 30 שנה אז זה היה די פשוט, הסברתי להם כמה זה חשוב לי באופן אישי לזכר התקופה של התחלת הדרך והנעורים שלנו, כמה בשבילי ובשביל המופע זה הדבר הכי נכון ועד כמה החיבור הזה זורק אותי ל 1993 ולתקופה של ערבי המטאל ברוקסן, שניהם הסכימו, זה אחד האירוחים שהכי מרגשים אותי אישית, לכמה דקות נחזור כולנו להיות בני 17, איזה אושר.

כמי שמכיר אותך כבר כמה שנים טובות, אני יודע שאתה סובל מעיוורון לילה וכמעט ולא רואה שום דבר בחושך, אז אם אני לוקח אותך חזרה אחורה אל שאלת ה "למה אתה צריך את זה?", אשמח אם תתאר לי את התחושה של לעלות על במה וכמעט לא להיות מסוגל לראות את הקהל או את הנגנים שסביבך כמעט.

אני הופך את הדפקט לאפקט.
אתה יכול לדמיין איזה טריפ זה? ועוד עם מוזיקה כמו שלנו?
בכל השנים הראשונות שהופענו לא תקשרנו עם הקהל כלל, לא "ערב טוב", לא "השיר הבא הוא..." – כלום, עולים וישר מתחילים לנגן ועושים את כל השירים בלי מילה באמצע, ראיתי את Neurosis עושים את זה וזה הרשים אותי מאד, נתן חוויה של צלילה, בלי שכצופה אתה בתוך הטריפ והכאב עם המוזיקה ואז הסולן עושה לך הפעלות של "ידיים למעלה, על הראש", ההפעלות האלו מאולצות מאד בהרבה מקרים, עם השנים הפסקנו עם ההרגל הזה של שתיקת מוות כל ההופעה והיום אני כן מדבר אבל אם אני מנסה לחשוב איך זה להופיע כשכל הקהל נראה לך כמו גוש אנושי אחיד? זה משאיר אותי רק עם עצמי ועם המוזיקה וזה המקום הכי טוב חשוף ונכון להיות בו מבחינה אומנותית, הרווחתם.

מאז ש Tomorrow’s Rain התחילה לרוץ יצא לכם לחמם לא מעט הרכבים שהבאת לישראל בתור מפיק, אני מניח שיצא לך לשמוע לא מעט ביקורת על העניין הזה, מה תוכל לענות לאנשים האלה שביקרו את הצעד הזה שלך?

זה לא נכון עובדתית, אמנם סיימתי תיכון לפני יותר מ 20 שנה אבל לפי מיטב זכרוני מתמטיקה היא עדיין מקצוע חובה, מומלץ וחשוב לדעת קצת, אם הפקתי/הייתי מעורב/שותף במעל 200 מופעי חו"ל ומתוך זה הופענו כמופע פותח ב 6 (Kreator, Swallow The Sun, Paradise Lost, Draconian, Dark Tranquility ) זו סטטיסטיקה שגם גדולי הממורמרים נותרים מולה ללא תשובה, האמת שבמהלך כל השנים האלו יצא לי לשמוע במצטבר נניח 20 פעם ביקורת כזו מתוך בערך 5000 איש שנכנסו ויצאו מהמטאל במהלך הזמן הזה, מרגיש לי באיזשהו מקום שאתה עצמך חושב כך ומכאן השאלה, היא גם בטח תהיה זו שתצוטט כשהריאיון יקודם, אחרת אני לא מוצא הגיון שכשיש לך 10 שאלות על אלבום כל כך עמוס ומופע כל כך עמוס, עם כל כך הרבה דברים לשאול, אתה תבחר להקדיש שאלה לשטות הזו שלא מייצגת אפילו 5%, אפילו ב 5% מכל המופעים שהבאתי/הייתי שותף ו-או מעורב בהם לא הופענו, ועדיין זה מציק לאנשים, כואב להם, הקנאה זולגת להם מהמקלדת ואז באים כל מיני טעונים מופלצים כמו זה, סתם דוגמא: הסולן של Moonspell שר לנו באלבום, הם הופיעו בארץ, אני הבאתי אותם לארץ, מי הופיע כמופע פותח? Desert, מי ישב על הספסל? אנחנו, ועדיין זה אף פעם לא יספיק כתשובה לכל מיני מתוסכלים שבסופו של יום מוכנים לעשות מעט מאד ולהקריב מעט מאד בחיים כדי להצליח אבל מנגד באים בגישת ה"מגיע לי", אין "מגיע לי" בעולם, ויודע עוד משהו? אני לא חייב להתנצל בפני אף אחד, בסוף היום את ההפסדים כשהם באים אני סופג, את הסיכון אני לוקח, את מה שעשיתי למען להקות אחרות במהלך 30 שנה של עשייה אי אפשר בכלל להתחיל ולתאר, אז בחייאת, בוא נתרכז במה שחשוב ולא בכאלו שרצו להופיע חימום ללהקה מחו"ל עם הלהקה שלהם בלי להזיז אצבע למען המופע ולנפח את חשבון ההוצאות של האירוע וכשזה לא קרה בחרו להתמרמר, בכדורגל שמים שחקנים כאלו על הספסל לשבועות, אין "מגיע לי להיות בהרכב", יש "תהיה טוב ותעבוד בקבוצה למען הקבוצה ואז אולי תהיה בהרכב, ואם זה לא מוצא חן בעיני מישהו הוא מוזמן להביא לארץ להקה, לקחת את כל ההשקעה והסיכון על עצמו, לקחת את האירוע על כתפיו ולשים כמופע פותח את מי שבא לו, אני בחיים לא אתלונן, אקנה כרטיס בכייף אם זו להקה שאני אוהב".

מופע השקת האלבום שלכם צפוי להיות ארוך במיוחד, עם רשימת אורחים מטורפת, איך אתם מתכננים להחזיק מעמד במשך שלוש שעות רצופות של הופעה? האם יש הפתעות נוספות שעוד לא פורסמו לגבי ההופעה? זרוק לנו משהו בלעדי.

המופע שלנו יהיה שעתיים, המופע הפותח של Subterranean Masquerade המצוינים יהיה 45 דקות, אבל גם שעתיים על הבמה זה המון ללהקה שהיתה רגילה לנגן הופעות של גג 40 דקות, איך נחזיק מעמד? לקחנו אתגר ונעמוד בו, קל זה לא, אבל זה כייף ומתגמל.

חשוב מאד להזכיר שהסולן של My Dying Bride אהרון סטיינת`ורפ יגיע במיוחד באנגליה ויופיע איתנו בהופעה הזו, מה שהופך את העניין למרגש פי כמה.

לסיום, אם יש לך מסר לקוראי מטאליסט לקראת ההופעה, ובכלל למי שעוד לא קנה כרטיס ועדיין מתלבט – עכשיו זה הזמן.

זה מופע שעד היום לא היה בארץ מעולם.
אף אחד לא העמיד על במה אחת את הסולן של My Dying Bride עם מיכה שטרית מהחברים של נטאשה.
את זאב מ Salem עם שלומי ברכה ממשינה.
זה משהו יוצא דופן, שלא יחזור, יוקלט, יוסרט אך לא יקרה יותר, חשוב לי לומר שגם הביצועים לכל השירים של האורחים יהיו ביצועי מטאל בסגנון שלנו, אנחנו לא מתיישרים לגרסת המקור שלהם, ההפך: אנחנו מביאים אותם לעולם שלנו.