תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
DPS
DPS
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: ראיונות ::

16/03/2012
מאפיונר מלא אדרנלין
מאת: איתן גפני
מרואיין: Mike Portnoy

כשהייתי בן 17, כבר תיפפתי כמה שנים, אבל הגעתי למסקנה שאולי זה בשבילי. כמו לא מעט ילדי רוק ומטאל שעדיין לא טעמו את האינטרנט (שאז היה המצאה חדשה, שבעיקר התאפיינה בצלילים מצחיקים בחיבור ואיטיות מעוררת פליאה), חשבתי שהעולם מתחיל במטאליקה ונגמר במגאדת', ובאמצע יש פנתרה וסלייר. יום אחד, בעודי מהלך ברחובות פירנצה המדהימה, השתנו חיי - ואני לא מגזים בכלל. חבר הקליט לי אלבום של להקת Dream Theater בשם Awake, כמה שבועות קודם לכן. כן כן - אז לא היו לנו נגני MP3, ורק ברי מזל ספורים יכלו להסתובב עם מיני דיסק חדיש שלא מקפיץ את הדיסק עם כל תזוזה. אז לי היה ווקמן, ואוסף מכובד של קלטות.

בכל מקרה, אותו חבר הקליט לי את Awake, ובמשך כמה שבועות הקלטת שכבה על המדף. כשהייתי בפירנצה, הקלטת התנגנה בווקמן במשך יום יומיים ברציפות, מכיוון שהריפים היו די מגניבים, וגם ככה הייתי עסוק בלהקשיב למדריכה הצעקנית של הטיול, ולכן לא התייחסתי ביתר רצינות למוזיקה שאני מדי פעם שומע. אבל ביום אחד בהיר, מצאתי את עצמי נעמד באמצע הכביש, כשחבריי לטיול צועקים לי מהצד השני של הרחוב להמשיך ללכת, כי הרמזור התחלף לאדום, ונותרתי לעמוד באמצע הכביש. פתאום הבנתי מה אני שומע, פתאום הבנתי שהמשקלים המוזיקליים רחוקים מלהיות ברורים, פתאום הבנתי שהסולן הזה מגיע לגבהים כמעט לא אנושיים, פתאום הבנתי שהמילים מרגשות, וחשוב מכל - פתאום הבנתי שאני שומע את המתופף הטוב ביותר ששמעתי עד אז בימי חיי הקצרים.



הימים חלפו, והתבגרתי. השירות הצבאי עבר בשלום, הטיול לחו"ל הפך לתקופת חיים קצרה בחו"ל, השיער נסוג, הכרס תפחה, הקולנוע הפך למקום ראשון בחיי אבל המוזיקה המשיכה ללוות אותי לכל מקום, וכך גם האהבה שלי ל Dream Theater. השנה בה גרתי בארה"ב החלה עקב נסיעה לאחר הגיוס לראות הופעה של DT בחו"ל - הופעה שהסתיימה במפגש חפוז שלי עם חברי הלהקה, לאחר שיחה ארוכה ומרגשת עם ג'ורדן רודס. בהמשך אותה שנה ראיתי את הופעת המחווה המדהימה Yellow Matter Custard, שבסופה נפגשתי פעם נוספת עם מתופף הלהקה Mike Portnoy, למפגשון קצר הכולל מחמאה ותמונה. עם השנים התחלתי לכתוב במטאליסט, ופרט לג'ון מיונג, ראיינתי את כל חברי DT - ראיונות טיפוסיים, יח"צניים, חסרי אנושיות כמעט (םרט לרגע אחד בראיון עם ג'ון פטרוצ'י, בו הוא נאלץ להתמודד עם שאלה כמעט אישית, עליה ענה בניסיון התחמקות שלא צלח). נסעתי שוב לחו"ל על מנת לראות את DT בהופעה, הפעם באיטליה, שם צפיתי בהם עולים לבמה לאחר חימום של Symphony X (במה שיתברר כסיבוב די חשוב, ועוד רגע נבין למה), והייתי בשתי ההופעות שלהם בארץ. כמובן שהאהדה שלי ללהקה הלכה ו"התבגרה" עם השנים - אני כבר לא צורך באובססיביות כל שיר שלהם, ולמעשה - את שני האלבומים האחרונים שלהם בקושי שמעתי, מעבר לשמיעות החובה עבור הביקורות במטאליסט. כמו כל הרכב - גם DT הגיעו אצלי לנקודה בה הם כבר לא מחדשים לי כלום, ואני נשאר עם אהבת הילדות, הזכרונות המתוקים, וחשוב מכל - ההשכלה המוזיקלית החשובה שהעניקה לי הלהקה הזו - והעובדה כי בגדול, ואני מצטער אם זה נשמע פלצני מדי - חיי מתחלקים לשניים: עד אותו יום בפירנצה, ומאותו יום בפירנצה.

ההתרגשות שאחזה בי כשקיבלתי את הידיעה כי עלי לראיין את מייק פורטנוי הייתה התרגשות נוסטלגית, יותר מהכל. נכון, פגשתי אותו פעמיים, אך היו אלו מפגשים המיועדים למעריצים, ללא אפשרות לנהל שיחה, או לחוות רגע אנושי. בראיונות כאלו, קשה מאד להעביר למרואיין את העובדה שהוא שינה לך את החיים, וכשאתה מראיין אישיות מוזיקלית מבוקשת ונערצת כל כך, הסיכוי שהוא יתייחס אליך מעבר ליחס הבסיסי שהוא אמור להעניק לעיתונאי הוא סיכוי כמעט קלוש. אבל בכל זאת התרגשתי, כי איך אפשר שלא להתרגש כשאתה אומר "הלו", ובקו בשני אתה שומע את אליל ילדותך, האיש שבעצם לימד אותך איך לשמוע ולנגן מוזיקה, עם המבטא הניו יורקי הכבד שלו? ועם כל ההתרגשות והכבוד, נפתח הראיון הבלעדי למטאליסט, שהתקיים לרגל יציאת אלבום הבכורה של הפרויקט החדש של פורטנוי, Adrenaline Mob.

ובכן מייק, זו תקופה עמוסה מאד עבורך – אלבום חדש עם Adrenaline Mob, עוד רגע גם אלבום חדש עם "Flying Colors", הופעות בתור מתופף מחליף... איך זה קרה?


זוהי בהחלט תקופה מרגשת. יש לי שני אלבומים שיוצאים במקביל, ולמרות שהם הולקטו במרחק כמה חודשים אחד מהשני, תאריכי היציאה שלהם חופפים, כך יצא שכל תהליך השיווק, שכולל ראיונות יח"צ, יוצאים ממש לחוצים. כמעט ואין זמן לראיונות בכלל – זו בהחלט תקופה מטורפת. אבל קשה לי לנוח, כי אני אני מתחיל להשתעמם, ולכן האתגר הבא הוא להופיע עם שתי הלהקות במקביל. אני חייב להודות שכבר עשיתי דברים מוזרים ומאתגרים עבר, אבל השנה הקרובה בהחלט תהיה עמוסה.

בנוסף לכל, יש לי גם הופעות בתור מתופף מחליף בברזיל עם Fates Warning, מיני סיבוב הופעות עם Metal Masters (שזה הרכב שלי עם כמה חבר'ה מ Slayer, Anthrax ו Megadeth), ואני גאה לבשר שלמרות השמועות באינטרנט, ההרכב שלי ושל Billy Shehan אכן יוצא לדרך, ביחד עם Tony Mc'alpine ו Derek Sherenian. אז אני מניח שבהחלט אפשר לומר שזו תקופה עמוסה, אבל מרגשת.

איך הגעת להרכב עם Russel Allen, מי שבמשך שנים מנהיג את אחת הלהקות הגדולות במטאל, שגם הוכתרה כטוענת לכתר של DT במשך שנים (ולרגע היה נראה שיש תחרות בין שני ההרכבים)?

אני מכיר את ראסל המון שנים, ותמיד התרשמתי מהיכולות הווקאליות שלו. כש DT עשו את סיבוב ההופעות Gigantour עם מגאדת' ב 2005, דייב מסטיין ואני בחרנו את להקות החימום, ובחרתי ב Symphony X לכמה הופעות. לאחר מכן, ביקשתי מהם להיות להקת הפתיחה לסיבוב ההופעות שלנו באירופה, שליווה את יציאת האלבום Systematic Chaos, ובסיבוב הזה גיליתי באמת עד כמה ראסל הוא זמר מדהים, ופרפורמר מעולה.

אני מסכים, הייתי באחת ההופעות של הסיבוב הזה.

אז אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר - הוא כוחני ומלודי, הוא עומד על במה בצורה נפלאה. אחרי הסיבוב הזה התחברנו ונהייה בינינו קשר חברי טוב, ותמיד אמרנו שנעשה משהו ביחד. הרי הסגנון שלנו דומה, והאהבות המוזיקליות שלנו (שחורגות מתחום המטאל) די דומות. לפני כמה חודשים הוא הזמין אותי לשמוע כמה שירים שהוא כתב, ומפה לשם הוא הזמין אותי להיות חלק מההרכב, ולהצטרף להקלטות. בזמן העבודה על האלבום אני לא יכול לומר שהיה מתח בינינו לנוכח העבר שלנו בלהקות הגדולות, שהרי אנחנו חברים כמה שנים. האווירה בהקלטות הייתה אווירת להקה לכל דבר, ולעבוד עם ראסל זו חוויה מעולה.




ולהיכנס להרכב בתור מתופף שכיר? זו לא חוויה מוזרה עבורך, לאחר שנים שבהן הרחבת את תחום הפעילות המוזיקלית שלך? זה לא מוזר לך לנגן בהרכב שלא אתה יזמת את הקמתו?

אם להיות כן עד הסוף - זה ממש לא מוזר שאני לא יזמתי את ההרכב, שהרי תמיד לקחתי חלק בכל מיני אספקטים של הרכבים. ב DT אמנם שלחתי ידיי בלא מעט צדדים של העשייה המוזיקלית (הייתי גם מפיק מוזיקלי, גם אחראי על הליינאפים בהופעות, גם כותב חלק מהטקסטים, גם מלחין וגם אחראי על שיווק וכיו"ב) - אבל זה בעיקר מכיוון שמערכת היחסים הראשונית שלי עם ג'ון פטרוצ'י וג'ון מיונג הייתה כזו שאני הייתי הדומיננטי מבין שלושתנו, ואני מדבר איתך על לפני 25 שנה. זה הכל עניין של אופי, ומה לעשות שאני קצת קונטרול פריק, אני אוהב להיות מעורב בכל תחום שקשור למוזיקה שאני מנגן, לעומת ג'ון וג'ון שהיו יותר פאסיביים.

אבל אל תשכח שב Transatlantic הייתי עוד חלק מקבוצה מוכשרת של מוזיקאים שיש להם לא פחות מה לומר ממני, וגם בFlying Colors אני חלק מהרכב דומה. היו מקומות בהם הביאו אותי רק בשביל לתופף ותו לא - כגון Stone Sour או Avenged Sevenfold. הסיטואציה ב Adrenaline Mob התחילה די דומה - כשהגעתי להרכב, רוב המוזיקה כבר הייתה כתובה, וחשבתי שאני מגיע להיות רק מתופף. מהר מאד גיליתי שראסל והחבר'ה הביאו אותי פנימה גם בגלל הכישורים האחרים שלי, והם חיפשו את הידע והניסיון שלי בתחומים אחרים, ואפילו עודדו אותי להתרחב עוד ולתת מעצמי כמה שיותר בתחומים שהם לא נגינה על תופים ותו לא.

שני הפרויקטים החדשים שלך שונים מאד אחד מהשני – האחד (MOB) הוא מטאל גרובי, במיטב המסורת של פנתרה, והשני אמור להיות יותר פרוג רך וקליט. במשך שנים דאגת לשלב אלמנטים שונים של מוזיקה אהובה בפרויקטים שלך, והפעם נדמה שממש חתכת בצורה דרסטית את חלוקת ההשפעות והעבודה – זה משפיע על תהליך הכתיבה וההקלטה?

לא ממש, כי כמו שציינת - תמיד התנסיתי בכמה שיותר צדדים של סגנונות מוזיקה אהובים עליי. לגבי האלבום של Adrenaline Mob, אני חייב להודות שאני מאד גאה באלבום, ותמיד רציתי לנגן כזו מוזיקה - מבוססת ריפים כבדים ותפקידי בס חזקים, כשהתופים הם לא המרכז של השירים, אלא תוספת כוחנית לשירים. Avenged הצלחתי לגעת קצת בצד הזה, אבל כפי שציינת - זה רק צד אחד של היצירה שלי. בצד השני עדיין יש את העבודה המשותפת שלי עם Neal Morse ו Transatlantic, ואת שאר הפרויקטים האחרים שהם יותר נוטים לכיוון הפרוג. Flying Colors זה בכלל יותר פופ מתוחכם - כל הגיוונים הללו מדגימים עבור המעריצים מי זה מייק פורטנוי של 2012, ואני מאד מרוצה מהתוצאות.

איך אתה מסכם את השנים האחרונות, לאחר סיום הפרק של DT?

במשפט אחד - רכבת הרים של רגשות ועבודה. ביותר ממשפט אחד, הייתי מגדיר את זה כשנים מורכבות של Highs ו Lows, כשה Lows לא היו משהו שכפיתי על עצמי, או ליתר דיוק - אני לא חושב שהם משהו שהבאתי על עצמי. חשוב לזכור שמעולם לא ניסיתי להסתיר את הציבור הרחב מהדעות שלי וההחלטות שלי, וברגעים הקשים יותר של הפרידה מ DT' הציבור הרחב נהיה מעורב עם דעות וביקורות משלו. ההחלטות אמנם היו שלי אבל הן היו עבורי ולא בשביל אף אחר.

היה לי קשה עם חלק מהדעות הציבוריות של המעריצים, ולו רק מכיוון שאני מתגאה בהיותי פתוח וקשוב מאד למעריצים שלי ולדעות שלהם. בגלל שאני חולק כמעט הכל עם המעריצים, באמצעות הבלוג שלי, הפורום שלי ואפילו דף הפייסבוק שאני מתפעל, אני מניח שקיבלתי ביקורות קצת קשות - וזה בסדר גמור, מכיוון שכל אדם זכאי לדעה משל עצמו. אני מביט על מה שעבר עלי בשנים האחרונות מנקודת מבט אופטימית וחיובית, שכן אני מאמין שכל מה שקרה היה לטובה, ועם זאת ראיתי וחוויתי לא מעט ביקורות רעות על ההחלטות שלקחתי, ואני שוב מציין שההחלטות הללו הן עניין פרטי שלי, ואני עומד מאחוריהן במאה אחוז. בגדול, אני מביט על השנים האחרונות מנק' מבט חיובית, ומביט לעתיד בציפייה.


מבלי להיכנס ולחפור בסאגת סיום הפרק של DT, אני חייב לשאול כיצד מתמודדים עם סיום פרק כל כך משמעותי בחיים - לא רק המוזיקליים אלא גם האישיים?

שמע, לא משנה איך מסתכלים על זה - 25 שנים של עבודה וחברות הן לא עניין של מה בכך. אתה בעצמך ציינת שהחלק שלי ב DT לא היה רק תיפוף, אלא כל האספקטים השונים של הלהקה, וכמובן שחלקנו היינו כמו משפחה. עם זאת, אחרי 25 שנים הרגשתי שעשיתי מספיק, ושיש לי מורשת מספיק ארוכה. לא משנה לאן אלך ומה אעשה, תמיד אשאר "המתופף של DT", גם כשאני לא שם, ואני חייב להודות שזה בסדר גמור מבחינתי ולא רק - אני גאה בזה. אני גאה בכל שיר שכתבנו, בכל הופעה שעשינו, ובכל אלבום שהוצאנו. למרות שאני כבר לא בלהקה, היא חלק בלתי נפרד ממני ומההוויה שלי. וכיצד מתמודדים עם הפרידה? בשביל לענות על זה, אני יכול להביא ציטוט שכבר השתמשתי בו באחד השירים שלי: "עדיף להתחרט על שעשיתי מאשר על משהו שלא עשיתי". אתה חייב להבין שאני לא מתחרט לגבי העזיבה שלי - זה היה הדבר הנכון עבורי באותה נקודה, שכן היה לי חשוב לעבור קדימה, והייתי צריך לעשות שינוי.




אמרת שאתה גאה בכל אלבום שעשיתם, ואני חייב להתוודות שכששמעתי את Black Clouds and Silver Linings, אחת המסקנות הראשונות שלי הייתה שהלהקה עומדת בפני שינוי דרסטי - או פירוק, או שמישהו חשוב יעזוב. אני טוען שיכולתי לשמוע את המשבר במוזיקה, את חוסר הסיפוק והמחשבות הפנימיות - משהו שלילי השתקף באלבום ההוא.

זה מדהים שאתה אומר את זה, אני לא חושב שמישהו אמר לי את זה פעם בצורה כל כך ישירה. אני מסכים איתך שבתקופה שבה עבדנו על האלבום כבר היו לי מחשבות על הפסקה מהלהקה. בתקופה שהקלטנו את האלבום חשבתי שהלהקה צריכה שינוי כלשהו, הרגשתי שאנחנו צריכים לחפש קצת בתוך עצמנו, מעין להבה חדשה. לאחר יציאת האלבום שוחחתי על כך עם חברי הלהקה, ואני חייב להודות שהתוצאות של השיחה ההיא לא היו מה שדמיינתי - אני חשבתי יותר מכיוון של לקחת הפסקה יזומה של שנה שנתיים, אבל מסתבר שלא ראינו עין בעין. אז אתה צודק - בהחלט משהו היה חייב להשתנות בלהקה לאחר האלבום ההוא, אבל זה לא משנה את העובדה שאני עדיין עומד מאחוריו, וגאה בו - אני לא מתחרט על האלבום הזה בשום צורה.

היחס שלך למעריצים במשך שנים הוא משהו שצריך לכתוב עליו מדריך למשתמש – אני בעצמי נהניתי מפירות היחס הזה, בתור פאן בוי טיפוסי של DT, בשנותיי הצעירות יותר. האם אתה מתעייף לפעמים, או מתחרט על תקריות מסוימות? האם יש סוג של אהדה והערצה שאתה לא מכבד?

למה אתה מתכוון שנהנית מהיחס הזה?

אתה לא תזכור, אבל נפגשנו פעמיים בין 2002 ו 2003, אחרי הופעות שלך. היית מאד נחמד ומתחשב, ובדיעבד אני די בטוח שלא היה לך כוח אליי, אבל עדיין הצטלמנו, והיית ממש נחמד.

קודם כל - תודה על המחמאות! אתה צודק, אני באמת לא זוכר שנפגשנו (צוחק), אבל אני ממש מודה לך על המילים הללו, וזה קטע די מטורף שאנחנו מדברים עכשיו. תשמע, היחס למעריצים הוא דבר שאני מתייחס אליו ברצינות תהומית, ואני אומר זאת עם כל הכבוד והענווה – אין המון אמנים כמוני, עם הכבוד שיש לי למעריצים. אני מעריץ גדול של מוזיקה בעצמי, ולכן אני יכול וצריך להתייחס למעריצים שלי באותה צורה. תמיד רציתי לתת למעריצים שלי את מה שאני הייתי רוצה מהאמנים שאני אוהב ומכבד - בין אם מדובר בהחלפת כמה מילים ותמונה, כמו שאתה מספר שנתתי לך, או בחתימה, או לא יודע מה.

אני ממשיך לנהל את מערכת היחסים זו גם היום, ואין ספק שלפעמים זה יכול להיות קצת מתיש, באופן טבעי: לפעמים פשוט אין לך כוח, והמרחב האישי שלך באמת חשוב באותו הרגע. כמה שאני אוהב לנהל פורום באינטרנט ולדבר עם מעריצים, לשמוע את הדעות שלהם ואת המחשבות שלהם (לא רק עליי, אלא בכלל על החיים), צריך להבין שלפעמים בסיבובי הופעות אין לך שליטה על המפגשים. כבר היו מקרים שבהם רציתי להיות לבד, או שהיה לי יום חופשי ורציתי ללכת לאכול או לראות סרט, ופגשתי מעריצים. זה קרה בעבר וזה יקרה בעתיד, ותמיד ניסיתי להיות מסביר פנים ונחמד. אני מניח שהיו מקרים במהלך 20 השנים האחרונות שלא היה לי את כל הכוח להתנהג כפי שהייתי מצפה מעצמי להתנהג, אבל חייבים לזכור שלעיתים המרחב האישי זה משהו נחוץ וחשוב.
אני מכבד את המעריצים ואוהב אותם, אני מוקיר להם תודה על קיומם ועל האהבה והכבוד שלהם, ומהצד השני הם צריכים לזכור שאחרי הכל - כולנו בני אדם, ולפעמים בני אדם מפשלים מסיבות שונות.

הופעות המחווה שאתה עורך ידועות בתור חוויות מוזיקליות עשירות ומעניינות – אחרי הביטלס, Rush, The Who, ולד זפלין – מי עוד נשאר לך בארסנל?

אחרי ארבע הופעות כאלו עם פול גילברט המחונן, יש לנו רשימה של עוד איזה שתי הופעות שהיינו רוצים לעשות בסגנון של הקודמות. אנחנו מדברים על זה מדי פעם, אבל לצערך- אני לא אכנס לשמות, כי שום דבר לא סגור וחתום. אני מאד אוהב לעשות את ההופעות הללו, ובתקופה שניגנתי עם DT בחרתי גם ארבעה אלבומי מופת שניגנו בהופעות שלנו. יש עוד כמה אלבומי מופת שהייתי רוצה לנגן מהתחלה ועד הסוף, אבל שוב - לצערך, לא אכנס לשמות כרגע...

עם איזה אמנים חלמת לעבוד ועוד לא יצא לך – להוציא את הביטלס ופרנק זאפה?

התשובה לשאלה הזו מתחלקת לשתיים - הרשימה הריאליסטית, ורשימת החלומות. ברשימה הריאליסטית, אני עדיין ממתין בסבלנות למיקאל אקרפלד מ Opeth. אנחנו מדברים על פרויקט משותף כבר כמה שנים, ומבחינתי זה עדיין בתכנון. ברשימת החלומות שלי יש שלושה אמנים מרכזיים, שאני כל כך מכבד ומעריץ, עד שלא נראה לי שיכולתי באמת לנגן איתם מבלי שירעדו לי הידיים – הייתי עושה הכל בשביל לעבוד עם פול מקרטני, פיט טאונסטד ורוג'ר ווטרס. רק הרעיון של עבודה משתופת איתם היא חלום.

מוזר שאתה מציין את רוג'ר ווטרס, אני יכול להישבע שאם היו שואלים אותי, הייתי אומר שאתה שייך למחנה של דיוויד גילמור.

(צוחק) זה רק מראה לך כמה החיים לא צפויים, בנאדם. אני מניח שבעקבות העבר שלי עם DT, והחברות ארוכת השנים שלי עם גון פטרוצ'י, חוויתי כבר עבודה עם גיטריסטים מדהימים אבל מופנמים, וקצת פאסיביים... דיוויד גילמור הוא בהחלט אחד הגיטריסטים הגדולים בהיסטוריה, אבל אני שייך למחנה של ווטרס, שיותר מזכיר לי את עצמי בצורת העבודה.




בתור אחד שדאג למעריצים בגזרת הבוטלגים ומזכרות מיוחדות – מה היחס שלך להורדות, אינטרנט ותעשיית המוזיקה?

אני חייב להודות שאין לי תשובה חד משמעית על השאלה הזו, ולא רק ששאלו אותי בעבר על זה, בכל פעם מחדש אני חושב על התשובה, ובכל פעם אני נדהם מעצמי שאין לי באמת דעה חד משמעית על העניין. תראה - מצד אחד יש את צד האמן שבי, זה הצד שצריך לדאוג לפרנסה, וזה הצד שלא מסכים עם התופעה של ההורדות הלא חוקיות, כי זה פוגע בי בצורה ישירה.

אבל מהצד השני, של המעריץ שרוצה גישה לכל כך הרבה מוזיקה, אין ספק שיש משהו חשוב בהורדות מיידיות. אם אני שוהה עכשיו במלון בגרמניה, ובא לי לשמוע עכשיו (!!) להקה שקראתי עליה – יש משהו חשוב בהורדות מיידיות – וחוקיות. העובדה שאנחנו חיים עם טכנולוגיה כזו היא מדהימה ואני מת עליה. בעבר, הייתי צריך לקטלג 400 דיסקים ולארוז אותם במזוודה לפני שהייתי יוצא לסיבוב הופעות, וכיום אני יכול ללכת עם אייפוד עם 40 אלף שירים, וכחובב מוזיקה - זה מדהים אותי בכל פעם מחדש, אז כמעריץ - כל נושא ההורדות החוקיות זה צד נפלא של הקדמה. בוא נסכם ונאמר שבקטע בלתי חוקי, אני מבין את הבעייתיות של הנושא וגם את בעייתיות אכיפת החוק של הנושא, אבל מבחינתי מדובר בדעה כפולה, ובעייתית לא פחות...

האם חשבת להיכנס לתחום אחר בחייך – נניח, קולנוע (שלפי מה שהבנתי, הוא אהבה גדולה בחייך)? או נגרות?

את האמת לא... אני לא חושב שיש משהו אחר שאני יכול לעשות טוב מיותר ממוזיקה - ואני מדבר כאן על כל הצדדים השונים של עשיית מוזיקה, זה פשוט הדבר היחידי שאני באמת יודע לעשות. עם יד על הלב - הכישרונות שלי הם מוזיקליים בלבד. כמה שאני מנסה, ובתקופות מסוימות של חיי בהחלט ניסיתי, אני לא רואה את עצמי עובד בעבודת משרד, או כל "עבודה אמיתית"... (צוחק).
אם אתה כבר שואל, אז אולי הדבר היחיד שאני באמת יכול לחשוב עליו הוא באמת קולנוע, וכל תחום הפקות די וי די. זה נכון שקולנוע הוא תשוקה אמיתית שלי, ובמאים כמו סטנלי קיובריק או דיוויד לינץ' הם מקור השראה עצום שלי, אבל לא יודע אם אני באמת יכול להצליח בעולם הזה. אני מת על קולנוע בתור צופה ומבקר, אבל באמת לעשות את זה? אני לא חושב שיש לי את היכולות, הידע והכלים להיות יוצר קולנוע אמיתי. אני חושב שבשלב הזה אצטרך להישאר במוזיקה, לצער העולם - או אולי למזלו. בכל מקרה - אני אהיה נגר גרוע.

בתור מתופף בעצמי, אני יכול להעיד שמתופף שכותב מילים, לחנים, מפיק ומעבד – מדובר בחיה נדירה בעולם. האם נתקלת ביחס עוין לעובדה הזו? יחס מתנשא? האם נאלצת פעם להגן על כבודך?

לא באמת. זו פשוט האישיות שלי, שרוצה להיות חלק מהכל, לקחת חלק בכל מיני אספקטים של העשייה המוזיקלית, כמעט באובססיביות.יש לא מעט דוגמאות מהעבר של מתופפים שלקחו חלק יותר פעיל בעשייה- לארס אולריך, ניל פירט ופיל קולינס. אני מניח שהדוגמאות הללו סללו את הדרך עבורי ועבור עוד לא מעט מתופפים כמוני. אני בכל מקרה, עוד לא הגעתי לסיטואציה בה נאלצתי להגן על כבודי או היכולות שלי.

אתה כבר לא ילד – כיצד העולם מתייחס להיותך מוזיקאי מטאל? כיצד הסביבה מתייחסת למראה שלך כשאתה לוקח את ילדיך לבית הספר, לדוגמא?

הו, זו שאלה מעניינת, בעיקר בגלל שבימים האחרונים אני חושב לצבוע שוב את הזקן שלי בכחול... אני מניח שבגלל שהיו לי מזל והצלחה כזו או אחרת במרוצת השנים, הגעתי לנקודה בחיי בה אני יכול להסתובב בשכונה שלי כמו שאני, זקן כחול והכל, בגלל שהצלחתי להיות מי שאני כיום. אני אומר זאת עם הסיכון בלהישמע שחצן, אבל זו המציאות - אחרי כל כך הרבה שנים עשייה, אחרי תארים ופרסים והכרה בינלאומית, אני יכול להרגיש נוח ללכת לבנק כפי שנוח לי, או להקפיץ את הילדים שלי בית הספר ולבוא לישיבות הורים. כבר מכירים אותי, ויודעים מי אני ומה אני עושה בחיי. בוא נאמר שאם הייתי מוזיקאי בן 45 שלא הצליח בקריירה שלו, אולי היו מסתכלים עליי אחרת, אבל בחיים הפרטיים שלי זה כבר די מקובל להיות מי שאני – עם הזקן הכחול ועם הקעקועים והשיער הארוך. אני בן 45 ואני כבר 25 שנים בתעשייה. כבר עשיתי דברים גדולים, וכבשתי לא מעט פסגות שלא האמנתי שאכבוש, אבל עובדה שכבשתי אותן. ועם כל זה, בליבי אני עדיין ילד בן 18 שמת לראות כמה שיותר הופעות ולקנות כמה שיותר אלבומים חדשים ביום שהם יוצאים. אני עדיין מעריץ בנשמתי, וזה כולל קעקועים של הלהקות האהובות עליי, ואני אסיר תודה על כך שיש לי את היכולת להישאר מי שאני, גם בסיטואציות בהן אולי לא היה מקובל להיראות כפי שאני נראה, ולהתנהג כפי שאני מתנהג.

לסיום, יש לך מסר למעריציך בישראל?

בכל הכנות, אחת החוויות הכי טובות שלי בשנותיי האחרונות עם DT הייתה ההופעה בישראל, מדינה בה רצינו לבקר כל כך הרבה פעמים בעבר, ולא הצלחנו, עד הקיץ בו הגענו סוף סוף. ההופעה עםDT בישראל הייתה מדהימה, מרגשת ומוזיקלית במיוחד. אני מת לחזור אליכם, לא משנה עם איזה להקה הפעם - העיקר לחזור ולנגן לכם שוב. הייתם קהל מדהים וחם, ואני בטוח שהפעם הבאה בה נתראה תהיה עוד יותר מדהימה. תודה לכם!

[ פרסם תגובה / קרא תגובות (25) ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Helloween – Helloween

Blaze Bayley – War Within Me

Subterranean Masquerade - Mountain Fever

Metal Scent - The Mask

Therion - Leviathan I

Dark Tranquillity – Moment
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
על לוגו ואגו

סקירת הופעה:
נשף חטאים תת-קרקעי - סקירת הופעת ההשקה של Subterranean Masquerade עם חימומה של Sinnery

כתבה:
תחיית המתים – על עשרת אלבומי הקאמבק הטובים בהיסטורית המטאל

כתבה:
נבחרת המתכת – על עשרת השירים הגדולים של מטאליקה

כתבה:
הבתולה לאן? - על החלשות החומר במחנה Iron Maiden

סקירת הופעה:
טויסט קלאסי - על הופעתה של להקת אורפנד לנד והתזמורת הסימפונית של אשדוד
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[29/11/2021]
Paradise Lost חוזרת לתל אביב
[22/07] July Rocks - A New Beginning
[22/07] Sonatine
[24/07] Northern Fever & Chills - Orpheus Blade LIVE in Haifa!
[29/07] Passing the Torch Festival #2
[05/08] Prey for Nothing - KIVSHAN Release Show
[06/08] Moonless night on the roof
[12/08] Arallu Desert Battles release tour - Haifa
[13/08] Arallu Desert Battles release tour - Tel Aviv
[14/08] Arallu Desert Battles release tour - Jerusalem
[19/08] No Culture
[22/09] Sonata Arctica in Israel
[27/09] Walkways
[06/10] Tomorrow's Rain מופע השקת אלבום
[27/10] Tiamat - בהופעה אחת בישראל
[17/11] Insomnium live in Tel Aviv
[30/03] Samael בהופעה אחת בישראל
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::