תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Strangekindofwoman
DPS
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

15/06/2021
טויסט קלאסי - על הופעתה של להקת אורפנד לנד והתזמורת הסימפונית של אשדוד
כתב: ירון הורינג
צילם: עמית ליבר

חודש וחצי.
זה היה פרק הזמן שבו הצליחו היתומים למכור קרוב ל 2500 כרטיסים (כך על פי מקורות זרים) למופע שלהם עם התזמורת הסימפונית של אשדוד בהיכל התרבות בת"א.
כן כן, אתם קוראים נכון, להקת מטאל הופיעה בהיכל התרבות בת"א ביחד עם תזמורת שלמה, מופע ישיבה והכל.
אז לפני שאנחנו בכלל נכנסים לסיפור הערב ההזוי הזה, חשוב פה להגיד ליתומים - סחטיין עליכם, באמת.


אם נולדתם בשנות ה90 וצפונה, אתם מוזמנים להזיז שניה את המבט הצידה, כי אני הולך פה לצטט את הגששים, ציטוט נבחר מתוך המערכון: "אופסייד סטורי".
במערכון הזה, מסביר גברי בנאי בתפקיד של אוהד כדורגל שרוף בשם שמעון כסאח, על אהבתו לבית"ר ירושלים:
"אני, החיים שלי מתחילים על המגרש ונגמרים על המגרש, העיניים שלי זה בית"ר ירושלים, אני שרוף על בית"ר ירושלים, אני יש לי שני בנים, כבוד השופט, אחד אני קורא אותו בית"ר והשני ירושלים..."
הוא עוד ממשיך לספר כמה הוא אוהב את בית"ר, אבל נראה לי שהבנתם את הפואנטה, אז לשם האנלוגיה:
בית"ר ירושלים - אורפנדלנד
שמעון כסאח - אני

אז נכון, לא קראתי לילדים שלי אורפנד ולנד, כי לקרוא לאחד מהבנים שלך יתום נשמע לי קצת דפוק, אבל באמת שאני ממש ממש אוהב את אורפנדלנד, את המוזיקה שלהם, את הטקסטים שלהם ואת הרוח הכללית שהם הביאו לעולם.
למה אני מדגיש את הנושא הזה באריכות? זה פשוט - זה כדי שלא יחשדו בי חלילה שבאתי מראש לכסח את היתומים, להפך, אני מגיע מפוזיציה הפוכה לגמרי.

אז שנדבר קצת על ההופעה עצמה? יאללה.
הכניסה להיכל התרבות נראתה כמו משהו שביום רגיל היה גורם למנהלי היכל התרבות לקרוא לאבטחה מחשש לפוגרום, אלפי מטאליסטים ומטאליסטיות לובשי ולובשות שחורים, מקועקעות ולא מקועקעות, מזוקנים ומגולחים, ארוכי שיער או גלוחי ראש, כולם נהרו אל תוך הלובי הנוצץ של היכל התרבות, נשבע לכם שהסתכלתי על הרצפה מדי פעם כדי לוודא שאני לא מלכלך אותה בטעות בדרכי פנימה.
בקיצור, מרגע זה והלאה, הכל היה מוזר.


היה מוזר להתיישב על כיסא כדי לראות את אורפנדלנד, היה מוזר לבקש מהאנשים בשורה שלפני, אנשים מוזרים כאלה שהחליטו לעמוד - (בזמן שכולם יושבים) לשבת, היה מוזר לראות אנשים שונים ומגוונים בקהל.
הקהל היה מורכב מרוב מכריע של לובשי שחורים, מיעוט מרשים של מכופתרים ועוד קבוצה לא קטנה בכלל של אנשים מבוגרים ומעונבים, אני והיושבים לצידי הרצנו קונספירציות בראש על כך שזה חלק מהמנוי שלהם להצגות ולמופעים אז הם פשוט באו, בלי לדעת מה הולך לפגוע בהם - המסכנים.



במה ריקה ומסודרת חיכתה לנו, ובשעה 21:00 בדיוק הוצפה הבמה בנגני התזמורת שתפסו את מקומם וזמרי המקהלה שנדחסו לאחורי הבמה, אני לא חושב שראיתי כל כך הרבה אנשים יחד על במה אחת מעולם, בטח שלא בלייב.

התזמורת פצחה בנגינה לא מוכרת שבמהרה התפתחה לצלילי המבול, מתן שמואלי - מתופף הלהקה, תפס את מקומו באקווריום של תופים והקהל שאג בשניה שהתחילו להתנגן צלילי הנעימה המוכרים.
הלהקה עלתה על הבמה בזמן שהתזמורת ניגנה, הקהל שאג והרעיד את המקום - וכמובן, במבול כמו במבול, הגראולים של קובי פרחי הכתיבו את הבכורה והבהירו בצורה מובהקת (עבורי לפחות) את האמירה שנחה לה בין השורות "אנחנו לא שייכים לפה" - כולל נפנוף קרני השטן של הסולן המרושע.

קשה ממש לשבת כשהיתומים מנגנים, קשה היה לגשר על הדיסוננס שבין המקום ובין המוזיקה, קשה.
קרוב ל20 דקות של המבול עברו עלינו, הסאונד היה מאתגר והאיזון בין הסימפוניה, השירה, התופים והגיטרות לא היה במיטבו, גם סאונד המקהלה לא ממש הצליח להיות משמעותי ומסונכרן עם הסאונד הכללי, קצת לקראת סוף השיר הקסם קרה וכל הסאונד התאחד לכדי הרמוניה אחת, כמעט מושלמת.
ואתם יודעים מה, לא היה ניכר שהקהל התרגש מהבלאנס ובעיות הסאונד, ובצדק. הקהל של אורפנלנד היה שיכור מאקסטזה של כיבוש מעוז המיינסטרים - היכל התרבות.
ואני? כל מה שעובר לי בראש היה משפט אחד, קצר וקבוע: "זה לא טבעי"

במעבר שבין השירים קובי תופס את הראש, מבין שלהקת התיכון שלו עשתה את הבלתי אפשרי ומספר לקהל שבתור נערים הם קיוו למלא את מועדון הפינגווין, אבל הם בחיים לא חלמו על למלא את היכל התרבות.

היתומים ממשיכים עם Like Orpheus - המקהלה פתחה את השירה בצלילים צורמים בצורה קיצונית, המשך השיר לא נשא בשורות שונות, הגיטרות המנסרות\מלטפות של הצמד בלבוס את אמסלם היה מוגבר מדי, הבס של זילכה הייתה כמעט צורמת, כאילו שמישהו ניסה לקחת את הסאונד של רידינג 3 או הבארבי וליישם אותו בהיכל התרבות, הכל היה ממש חזק, חזק מדי.

The kiss of babylon היה השיר הבא והמוצלח ביותר בגרסתו הסימפונית עד כה, התזמורת עבדה ממש טוב בבאלנס הכללי, אל הלהקה הצטרפה בשלב זה הזמרת נועה גרומן ושרה לצד סולן הלהקה.
בSapari שהגיע מיד לאחר מכן, הקהל כבר היה חייב לעמוד, האנרגיה הייתה בשיאה בשלב זה, השיר ישב בול על הסאונד הכללי - אווירת שיכורים השתררה בקהל, כל הקהל כאחד פשוט עף באוויר.
השיר מסתיים וקובי קצת מסביר לנו על מחשבות "הפעלת הקהל" שהיו לו, על מתי נעמוד ומתי נשב ואיך לעזאזל מפעילים קהל בהיכל התרבות.


ממשיכים אל The Cave - מאלבומם האחרון של היתומים, קטע השירה הנשית שפותח את השיר היה מקסים ממש, חד ומלא נשמה, נשמע בול כמו באלבום, המקהלה ישבה בול על הסאונד הכללי והחמיאה לשיר מאוד, קצת לקראת השליש האחרון של השיר תקפה מערבולת את מערכות הסאונד והכל הפך לצורם שוב, רק כדי להתאזן ולחזור להרמוניה מושלמת לקראת סוף השיר.

הערה קטנה וסופר חשובה על כל הערות הסאונד שלי, אני משוכנע שהלוגיסטיקה הטכנית מאחורי הסאונד במופע שכזה דורשת תיאום משוגע והקפדה פסיכוטית על פרטים קטנים ואיזונים, אני לא מזלזל בזה לרגע ומעריך מאוד את ההשקעה וכל מה שעובד סביבה עם התזמורת, המקהלה והלהקה עצמה - פשוט חשוב לי להיות מדוייק ולנסות לצייר את התמונה המלאה.
ברור לי שבפעם הבאה שהלהקה תעלה עם המופע הסימפוני המשולב הזה על במה בגרמניה או בארה"ב (וברור לי שתהיה פעם נוספת שכזו) המופע יהיה מדויק יותר, מדובר בפורמט ראשון מסוגו להרכב ישראלי ונדיר באופן כללי.




In propaganda הוא הבא בתור, גם הוא מוקרב על מזבח הסימפוניה ונפתח בקול שירה גבוהה ומרגשת של קובי. אני משתייך לסוג האנשים שאוהבים את קובי פרחי על הגראולים ופחות על השירה הנקייה, אבל תקשיבו - הגבוהים שלו היו פשוט נהדרים, השיר זנח מעט את השירה הנקיה והמשיך לגראולים לקול מחיאות הקהל.
התופים של מתן שמואלי הרעידו את ההיכל. באיזו קלות הבחור הזה מנצח על מערכת התופים בשיאים מרשימים של עוצמה, מהירות ודיוק, הוא מחלק מנות תופים בחן מדהים.
בהמשך השיר פרחי שוב עולה בשירה גבוהה, מדוייקות וסופר מרגשת, סחטיין עליו. וכך ממשיך ההרכב ברצף אל The all knowing eye - בדיוק כמו באלבום, המלודיה של השיר הזה מטורפת ומשכרת, היו קטעים קטנים של סאונד מעט צורם אבל בחבילה הכללית - זה היה השיא של הערב, מבחינתי לפחות.

הפסקה קלה בשירים וקובי פרחי מודה לכל חברי הלהקה בעבר, לכותב השירים שלהם - אלון מיאסניקוב ולכל מי שליווה אותם במשך השנים - הוא מקדיש להם את Brother - הלא הוא ה Nothing else matters של אורפנדלד, השיר המושלם לביצוע סימפוני, השיר יושב בול על הסאונד הגדול והחגיגי הזה, אבל סולו הגיטרות קצת נבלע בקול נגינת התזמורת.

השיר שהתנגן אחריו - A neverending way, היה מבוצע בצורה מושלמת כמעט וזכה לגוון אפלולי וקודר יותר בזכות הביצוע הסימפוני, כל כך אהבתי את הכיוון שאליו נלקח השיר שכמעט ומחקתי את הביצוע המקורי שלו.
"זוכרים שהבטחתי לכם הפעלות לקהל?" שואג פרחי אל הקהל? "אז השיר הבא כולל הפעלות לקהל"
היתומים מנגנים את Birth of the three והופכים שוב ליחידה מטאלית אחת, הגיטרות של בלבוס ואמסלם מייללות, הבס של אורי זילכה מקלפת את הרצפה והתופים של שמואלי מרעידים את ההיכל.
הקלידים צרמו מעט, בשלב כלשהו לאורך השיר נעלמו הגיטרות וחזרו לפרקים, אבל הקסם? הקסם של אורפנדלנד לא פג והקהל עדיין שבוי בקסמם.
לקראת חלקו הסופי והקאנוני של השיר, הקהל היה באקסטזה, אנשים קפצו מסביב לכסאות, מחאו כפיים בקצב והיו פשוט מהופנטים ממה שהתרחש באולם.
"הייתי אומר לכם לשבת, אבל גם השיר הבא הוא שיר הפעלות" אומר פרחי, והלהקה מתחילה לנגן את Ocean land, אבל עומס האנשים והקולות על הבמה מכריע את הלהקה והתזמורת והם מאבדים את הקצב.
פרחי עוצר את ההמון העצום שמנגן על הבמה והם מתחילים מהתחלה, הפעם בלי לאבד אף תו.
הקהל נמצא אצל היתומים בכיס, אנחנו שרים איתם את השיר, מתנדנדים במקום והופכים גם את היכל התרבות לבית כנסת מטאלי - אבל על אמת, בית כנסת גדול כזה, כמו בחו"ל.


הקהל מתבקש לשבת וממשיכים ל All is one, משהו בסאונד שוב מתערבל ונשמע לא טוב, אבל אני נשבע לכם, אני היחיד בקהל ששם לב לעניין הזה, הקהל שבוי בקסם היתומים וכל מי שסביבי פשוט נמצא במצב של אופוריה פינת אקסטזה - אני מניח שאם לא הייתי מגיע לשם בתפקידי ככתב, לא הייתי שם לב לקטעים הללו, גם אני שבוי בקסם היתומים.


קובי פוצח בסבב תודות נוספות וממשיכים ל In Thy never ending way, וכאן כבר הושלם הקסם, היכל התרבות נעלם, התזמורת נעלמה, המקהלה נעלמה וכל מה שנשאר זה חזן בית הכנסת והקהל שלו, פרחי שר והקהל משלים אותו במקהלה - לא משנה כמה פעמים שמעתם את הקלישאה הזו על בית הכנסת של המטאליסטים, אי אפשר להיות עיוור לתופעה הזו.
והדבר הבטוח לגבי קלישאות, הוא שקלישאות הן כמעט תמיד נכונות.

היתומים יורדים מהבמה בטקס הקבוע שלפני ההדרן וחוזרים אח"כ לעוד סשן סיום מסורתי, אני יכול להמשיך ולפרט, אבל נראה לי שהבנתם את הקטע כבר, לא?

אז איך מסכמים את החוויה הזו? מתחילים מציון עובדה פשוטה - היתומים לא מפסיקים לשבור עוד ועוד שיאים, אחרי 30 שנים של פעילות - להקה ישראלית שממשיכה, מצליחה ושוברת תקרת זכוכית אחרי תקרת זכוכית זה עניין מדהים, סחטיין על היתומים וסחטיין על הביצים שיש להם לצאת בכל פעם להרפתקה אחרת.
לגופה של ההופעה עצמה, גם אם היא לא הייתה מושלמת ומסונכרנת כמו מכונה משומנת היטב, היא בהחלט הייתה תצוגת תכלית מרשימה ליכולות הנוספות של ההרכב הזה ואני בטוח שבפעם הבאה שהיתומים יעלו עם המופע הזה על במה, בארץ או בחו"ל, הוא ישמע טוב פי כמה וכמה.


לגלריית התמונות המלאה

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Limp Bizkit – Still Sucks

Ex Deo – The Thirteen Years of Nero

Eternal Struggle – Year Of The Gun

Carcass – Torn Arteries

Iron Maiden - Senjutsu

King of Asgard - Svartrvidr
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
תדליק לי נר על החלון – על ביקורו של דויד דריימן בישראל

כתבה:
כפירת הארציות

ראיון:
תעשו לאחרים - ראיון עם Gabriel Franco, סולן וגיטריסט להקת Unto Others

סקירת הופעה:
אוזניים מצלצלות, רגליים קורסות, מתי שוב?! - סקירת פסטיבל המטאל הישראלי IMF

כתבה:
חוגגים עם הלא קדושים - 5 סרטי אימה מומלצים לגרסה הכשרה של Halloween

כתבה:
האלבומים שעשו אותנו – עם חברי להקת Subterranean Masquerade
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[26/10/2022]
Tiamat - בהופעה אחת בישראל
[01/12] חג האור-פנד-לנד המסורתי חוזר!
[02/12] פסטיכסאח MMXXI ירושלים
[04/12] The prog variant
[09/12] Arallu in Tel Aviv
[09/12] Scene goes Wunder 2.0
[23/12] Scardust's NIGHTWISH Tribute
[30/03] Samael בהופעה אחת בישראל
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::