תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Strangekindofwoman
DPS
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

06/08/2021
מעבירים שוב את הלפיד - Passing The Torch #2, סקירת הופעתן של Vessel, Stormbound ו Orpheus Blade במועדון הגאגרין
כתב: יותם Defiler
צילם: יאיר אבלסון

שנתיים חלפו להם מאז שפסטיבל Passing The Torch הראשון הפציע לעולם. לא מדובר במיזם שאפתני בעל להקות מחו"ל או את אסופת הבכירות ביותר בארצנו – אלא להפך – המקום בו להקות צעירות במיוחד יכולות לקבל חשיפה, במה וסיום דרך רשמי – במיוחד אלה אשר לומדות בבית הספר למוסיקה My Tone של עופר פרידמן בנתניה. הנטייה הבית ספרית נוטה באופן מבורך למוסיקת רוק ואף מטאל, והלהקות הצעירות המשתתפות באירוע הן בהחלט דוגמה ומופת לכך. עופר פרידמן, גיטריסט וסולן להקת Stormbound, כינס ביחד עם להקתו – שלא זכתה להופיע יותר מדי וזו הזדמנות נהדרת גם לפרוק עול אחרי שנתיים כמעט בחסות הקורונה בה הכול היה משותק, ביחד עם ההזדמנות לרכוש ניסיון על הבמה הגדולה של הגגארין – גם זוג הרכבים נוספים. הראשונים ביניהם הם Vessel, הרכב Heavy Metal שמנגן מוסיקת רוק כבד קלאסי כאילו אף אחד לא סיפר להם ששנות ה-70 וה-80 חלפו להם מזמן. מי שיסגור את האירוע הוא הרכב ה-Progressive Metal המתפתח והמשתנהOrpheus Blade - ובדרך נזכה גם לראות את עופר ולהקתו עולים למקומם הטבעי, על הבמה ולא רק בכיתת הלימוד.

מעבר לשלושת ההרכבים האלה עלו לבמה באירוע גם הרכבים צעירים שהפליאו בקאברים למגוון להקות מטאל, לרבות Avenged Sevenfold ו-Lamb Of God אבל גם הפגינו שיש ברשות חלקם שירים מקוריים וכל מה שצריך לעשות זה להמתין עד אשר הם יפרחו ויעלו על הבמה כפי שהם ויפה שעה אחת קודם.

לא לחינם האירוע נקרא Passing the Torch – יש משהו במסורת של העברת הלפיד אל הדור הבא (לא רק באולימפיאדה המתרחשת במקביל בטוקיו נכון לכתיבת שורות אלו) אקט לא רק של חינוך אלא גם של הסמכה והאצלת סמכות. כעת זו העת של הדור הצעיר להוכיח את עצמו. יאמר לזכות האירוע שהתרחש במקביל לעוד שני אירועי מטאל ורוק כבד באותו היום שהקהל לא אכזב והגיע לתמוך בז'אנרים היותר קליליים במטאל ובצדק – כי כמה וכמה פנינות נפלאות הסתתרו להן כאן.

Vessel

הלהקה Vessel הישראלית קמה לפני כשלוש שנים ולאחרונה חתמו בלייבל Golden Robot Records לצאת EP הבכורה שלהם, Behind the Walls. ההרכב מנגן Heavy Metal הכי קלאסי שאפשר, בין Black Sabbath, Dio וקצת W.A.S.P. ו-Judas Priest לכל המשוואה הזו. אל תתנו להשפעות העתיקות האלה להטעות אתכם, Vessel הם צעירים ומלאי מרץ. לאחר ששיריהם כיכבו במצעד הרוק של רדיו 'זה רוק' והם הפכו, בצדק, ליקירי התחנה – הם מגיחים כעת גם באירוע מטאלי שכזה כדי לפזר את האהבה האדירה שלהם למוסיקת רוק ומטאל קלאסיים מבלי להשמע נדושים, משעממים או צפויים לרגע אחד.



האתגר הגדול ביותר של Vessel הוא הרלוונטיות. כמה מעניינת יכולה להישמע להקה על הבמה עם מוסיקה שמיטב להיטיה נכתבו לפני יותר מ-40 שנה? התשובה היא מאד. הרביעייה מצליחה לשלח שירים מגוונים הנעים בין בלדות שקטות המתגברות לקראת סופן, שירי רוקנרול מקפיצים והמנוני Heavy Metal בפוטנציה. בעוד שכולם נשמעים נהדרים, הסולן ברונו הוא ההפתעה האמיתית – כשהוא נשמע אחד לאחד כמו בדיסק, שנשמע אחד לאחד כמו הגדולים בז'אנר. עוד יאמר לזכותה של Vessel שהם יודעים להחזיק את הבמה היטב. למרות שאין הרבה תנועה מלבד ברונו על המרחב הגדול של במת הגגארין, הנוכחות הבימתית של הגיטריסט אריאל ממן, הבסיסט מארק פרייז ואפילו המתופף מור הרפזי מצליחה לרמוז על פוטנציאל נהדר וכריזמה מחמיאה. הלהקה יודעת טוב מאד מה קורה בכל רגע נתון על הבמה כאשר היא חולפת במעברים חלקים בין שיר לשיר כאילו זה עניין של מה בכך, וכל המופע מרגיש כמו חוויה מוסיקלית אחת ורציפה.

לקראת סוף ההופעה, כאשר שירם המוכר והקצבי, ולדעתי הטוב ביותר שלהם, Overdrive, מתחיל להתנגן – הקהל קופץ ומשתולל, בין אם מדובר במאזיני רוק ומטאל ותיקים או ילדים שזו הופעתם הראשונה. כולם מוחאים כפיים כאשר, בחסות הגיטריסט ממן, מגיע הליק המרכזי לאחר הסולו, מובלים על ידי ברונו אשר שר את הפזמון וגורם לכל אחד בקהל לייחל לקול כמו שלו.

בעוד ש-Vessel נשמעת בעיקרה כמו אלף להקות Heavy Metal מכל העולם, אף אחד לא כותב שירים כאלה כבר יותר מ-30 שנה, ומכיוון שלדור הטיטאנים שהמציא את הז'אנר אין את רוח הנעורים שיש ל-Vessel, אין דוגמה טובה יותר מהם ללהקה שראויה לשאת את לפיד ה-Heavy Metal הקלאסי בעוז, לכל הפחות בארץ – אולי גם בחו"ל.

Stormbound

הלהקה Stormbound היא פרי יצירתו של עופר פרידמן, גיטריסט וזמר הלהקה, ביחד עם אישתו שני (בעבר בס, כיום גיטרה, בנוסף גם המובילה של הרכב המטאל ה-Death Metal המעולה Structural) והמובילה המרכזית שלו היא יעל הורביץ על השירה. בעוד שמוסיקלית Stormbound לא עושים שום דבר 'חדש', הם כן עושים מוסיקה מצוינת. נכון לעכשיו ההרכב שחרר שני שירים מתוך אלבום הבכורה ההולך ומתקרב שלהם, ושניהם נשמעים מקצועיים וטובים מוסיקלית. השילוב בין השירה המלודית והגרונית של פרידמן לבין הקול הקלאסי והנהדר של הורביץ הם הבסיס המרכזי והכריזמה של שניהם סוחפת מספיק כדי להשאיר גם את אלה שלא חובבים גדולים של הסגנון, כמו עבדכם הנאמן, מרותקים כל הזמן.



היתרונות הבולטים של Stormbound על הבמה הם קודם כל נוכחות בימתית מצוינת. ההרכב מחובר למוסיקה שלו, משתולל איתה ונהנה איתה. למרות שהבסיסט והקלידן אינם תמיד לוקחים חלק בשלהבת המרגשת על הבמה, המופע המובל על ידי הורביץ פשוט גורם לכולם להתעלם מחוסר הנוכחות שלהם. במקביל – הם נותנים עבודה מוסיקלית מצוינת, וביחד עם שני פרידמן שלא מפתיעה אף אחד שמכיר את פועלה בסולואים מעולים ועבודת גיטרה לעילא – ההרכב מנגיש Symphonic Metal נהדר, בטעם טוב, עם מספיק גרוב ואלמנטים של מטאל כבד יותר, לצד בלדות מרגשות ושירים מקסימים.

למרות שכל מה שהקהל יכול להכיר מהלהקה הוא רק שני שירים (Altar of Innocence אשר יצא שנה שעברה ו-Desert’s Roar שיצא לפני כחודש, שניהם עם וידאו קליפים מקצועיים ונהדרים) – אין הדבר מונע מעופר פרידמן או מיעל הורביץ להוביל גם דרך שירים שלקהל אין שום היכרות איתם את הנוכחים במקום להשתולל איתם, לתת בראש, ואפילו לפצוח במעגל פוגו.

הורביץ, אשר עולה לבושה כמו כלה ביום חתונתה, מהפנטת עם כריזמה נהדרת. היא נשמעת נהדר גם כשהיא משתוללת ומסחררת את צווארה בתנועות הד באנגינג מסורתית או קופצת עם המנגינה כאילו היא לא לכודה בשמלה שאמורה למנוע ממנה לעשות כל זאת. היא מצליחה לסחוף גם ברגעים השקטים כשהיא ניגשת אל הקהל מצידי הבמה כאילו באה לקונן על טרגדיה כחלק מסיפורי השירים עצמם. הבמה הענקית של מועדון הגגארין קטנה עליה, היא מצליחה לעשות בה כרצונה והיא כובשת ונפלאה – גם ברגעים המעטים בהחלט שהצליל שלה קצת נסדק או הולך לאיבוד, ואולי אפילו בגלל זה. היא באה להופיע ולהשתולל, והיא מעניקה עדיפות לתקשורת עם הקהל והתרגשות כוללת על ביצוע מופתי חף מטעויות, והמעט טעויות שנופלות לחיקה הופכות לכאין וכאפס.

עופר פרידמן מצידו מוביל ביד רמה את ההרכב, מציג את השירים החדשים באנגלית (וחבל, רובנו דוברים שפה אחרת), פוקד על הקהל במקום לנוע עם הקצב וניתן אפילו מעט לשכוח שהוא בימים כתיקונם מנהל בית ספר למוסיקה ולא כוכב רוק.

לרגע אחד – באחד מהשירים, מפציע על הבמה נדב זיידמן, סולנה של Structural בעל הקול האימתני, ושואג בית אחד כאורח באחד משירי הלהקה, במה שמורגש חצי אילתור של הרגע וחצי חלק קבוע מהסט באופן על-זמני. בעוד שהגראולים של עופר אינם טובים כמו של זיידמן, הוא יודע מה הן החזקות והחולשות שלו היטב ושם את טובת המוסיקה לפניו בכל רגע נתון. תצוין לטובה גם מלאכתו של יובל פרטוש על התופים אשר נשמע כמו מכונה, כולל סולו תופים קצר ויעיל.

בסופו של המופע, פרידמן מזמין בפעם הראשונה בעברית את שאר הקהל לשיר את השיר הבא איתם – והם פוצחים בביצוע ל-Show Must Go On של Queen בעיבוד מטאלי מבריק. הגיטרות של הזוג פרידמן מובילות גרוב נהדר מאחורי השירה המצוינת של הורביץ אשר עוצרת לא רחוק מפרדי מרקורי עצמו כשהיא חותמת את השיר במשיכה המפורסמת שלו לתשואות הקהל.



בסופו של דבר, מדובר בהרכב מטאל סימפוני יוצא מהכלל שלא נופל מהרכבים אה-לה Epica או Delain בתחילת דרכם. אני משוכנע ובטוח שאם השירים אותם לא זיהינו הם דוגמה לאיך ישמע האלבום, כולנו בידיים הטובות של Stormbound.

Orpheus Blade

למי שלא הכיר את Orpheus Blade, ב-2015 הוציאה הלהקה, דאז עם הרכב אחר לחלוטין, את אלבום הבכורה שלה, Wolf’s Cry, בחברת התקליטים Pitch Black Records. מאז חלפו הרבה מאד מים בנהר המתכת של ההיסטוריה. Orpheus Blade שינתה את צורתה ונגניה לפחות ארבע פעמים אותן אני ספרתי, ייתכן שאף יותר. בעוד שאלבום הבכורה הציג סיפור מטאלי של התגברות, התפתחות ומטמורפוזה עבור עדי ביטרן, זמרת ומייסדת הלהקה, כיום Orpheus Blade נמצאים במקום אחר לחלוטין. אני לא זוכר מתי שמעתי להקה במטאל הישראלי מתרחקת כל כך מהסגנון אשר אותה הציבה לעצמה באלבום הראשון. תמו להן המלודיות של הגיטרה הנוספת, הקלידים המובילים את המוסיקה וגם בחזית השירה ביטרן החליטה להעמיק הרבה יותר בשירת מטאל קיצוני מאשר בקולה של המספרת באלבום. התוצאה הייתה מאד שונה. זו לא הפעם הראשונה שאני רואה את Orpheus Blade כאשר דני ארם על הגיטרה, אבל עד כה לא יצא לי להעמיק בשינוי הדרסטי שנרקם על ידו ועל ידי ביטרן במוסיקה. בעוד שאני תמיד מעדיף את הכיוון המוסיקלי שהלהקה פצחה לעברו, קשה לי לומר שהשינויים עושים חסד לשיריהם המוכרים של ההרכב.

הלהקה פתחה את הופעתה בפתיח דיסהרמוני, מאין אקט של התגרות לקראת מה שהובטח כמופע תיאטרלי של מטאל אוונט-גארדי וביזארי. לצערי אני לא חוויתי את ההופעה בצורה זו. השירים החדשים של ההרכב היו מאתגרים לעיכול, לפחות באוזניי ונראה שגם באוזני הקהל שהתבלבל בניסיון להבין את המוסיקה. למרות שארם איננו גיטריסט רע, ממש לא, היה קשה מאד להבין מדוע הריפים הפשטניים הם אלה אשר נבחרו לייצג את ההרכב בשיריו החדשים – ואולי אף חמור מכך, בעיבודים לשירים הישנים. מדי פעם מבעד למסך העשן המוסיקלי הצליחו להבליח להם תפקידים שנוגנו כנראה ברקע כפלייבק עם ההרכב, אבל אולי הצרה הצרורה הגדולה ביותר של הרכב אשר נאלץ לוותר על חלק מנגניו בא לדפוק על דלתם של Orpheus Blade – פלייבק הוא לא לכל אחד, וצריך צוות טכני המורכב ממומחים מהמעלה העליונה ביותר כדי להבליט באופן ראוי את התפקידים החסרים, אם הם בכלל שם. להוציא נעימת פסנתר חולפת מדי פעם במה שזכרתי בשירם The Becoming, לא יצא לי לשמוע כמעט שום שכבה נוספת מעבר לטריו הנגנים על הבמה וביטרן עצמה.

למרות שאולי אינני מסכים עם הבחירה המוסיקלית והסגנונית להסיר את שכבות המלודיה והקסם שהיו באלבום הבכורה, זו בהחלט זכות הלהקה להשיל מעצמה עור ישן תמורת עור חדש. הבעיה שלי איננה עם הבחירה הזו אלא אם כל מה שנותר מהמוסיקה הישנה. ביטרן וארם, ביחד עם אבי על התופים ועידו על הבס, היו צריכים לעבד את המוסיקה בדרך שונה, לעניות דעתי – או לעשות מאמצים כדי לתת לחומר הישן את החסד המגיע לו במציאת נגנים נוספים. מצד שני, ידוע לי באופן אישי כמה קשה לגייס נגנים בארצנו לנגן מוסיקה שכזו – ולכן אין מקום לזקוף זאת לרעתם. מה שעלול לעמוד כנגדם הוא החומר החדש של ההרכב. התערובת המוסיקלית שמביאים ביטרן, ארם ושות' לשולחן לא נופלת באמת לאף ז'אנר שאני מכיר במטאל. לא מדובר בהרכב אשר לכוד במסגרות קונבנציונאלית סגנוניות, כמו שמצופה מהרכב שהוציא אלבום Progressive Metal, אבל קשה לומר שהלהקה מצאה את הנישה שלה מבחינה מוסיקלית. יש שם אלמנטים מכל הבא ליד, אבל החוויה המרכזית היא שהשירים החדשים אינם בשלים, לא להגשה לקהל בצורתם הנוכחית בכל אופן. מפתיע מאד למצוא חומר מוסיקלי בוסרי אצל נגנים ותיקים, כאילו סרה לה היד המכוונת המוסיקלית שהובילה את ביטרן וחבר מרעיה הקודמים להלחין את אלבומה הקודם.



אז ניחא, את המוסיקה לא אהבתי. לא כל להקה שהמוסיקה שלה לא מדברת אליי נופלת למשבצת של חוויה רעה, להפך – לעתים אני מעדיף לפתוח את האפיקים המוסיקליים הצרים שלי. הקושי האמיתי שלי עם ההופעה של Orpheus Blade היא ההגשה הבימתית המסורבלת. ביטרן מבקשת לאמץ פרסונה אחרת על הבמה אך נדמה שהתוצאה הרצויה לא מתקבלת בעיני הקהל – או לכל הפחות בעיניי. היא מנופפת בדגל, מטפסת על עמודי התאורה, עושה הכול כדי לנסות ולהשתלט על הבמה הגדולה אשר ניתנה לה אך ללא הועיל – זה לא משכנע. עדי ביטרן ידועה יותר בתור מספרת מאשר זמרת דגולה, אך הפעם היא בוחרת להמיר מחצית מהשירה לגראולים חרוכים שלעניות דעתי גורעים יותר ממוסיפים. אולי אני אישית מעט קפדן יותר על כל נושא שירת המטאל הכבדה – אבל הגראולים לא עושים את העבודה, ולעומתם חסרה מאד המלודיה שריגשה והלהיבה בגרסה אותה זכרתי.

הפוטנציאל של Orpheus Blade ידוע לכל מי שהקשיב לאלבום, וזה אולי הדבר המצער ביותר. נראה שהלהקה עוד לא החליטה האם היא רוצה לפנות לכיוונים מוסיקליים אוונט-גארדיים, או להשאר הרכב מטאל קלאסי. אם הלהקה הייתה פונה למחוזות הביזאר האמיתי אה-לה Arcturus או Mr. Bungle אני מניח שהתעוזה אולי לא הייתה נבלעת בקלות על ידי כולם, אבל הייתה מקבלת אצלי בספר כמה נקודות. מאותו הכיוון, לו הלהקה הייתה מושכת ההפך, לכיוונים פחות פרוגרסיביים ויותר מוכרים – אולי משהו מהמופע היה נותר בי והייתי ממשיך לזמזם אותו לאחר מכן, איזה ליין שירה או ליין גיטרה שאוכל לקחת איתי בחזרה ולהתגעגע אליו עד המופע הבא. התוצאה הנוכחית היא שעטנז שאו שלא מעז מספיק להרחיק לכת, או שלא מצליח לכתוב שירים חדשים קליטים ו/או טובים דיים.

השירים הזכירים מאלבום הבכורה הפכו לכתם מהוה שנבלע בין השירים החדשים אשר ספק ייקח זמן רב להתרגל אליהם וספק לא יזכו להישאר איתנו גם לאחר מכן. הנגינה של ההרכב מתבצעת היטב אבל להוציא סולו בס לקראת השיר האחרון בידיו של עידו – אף רגע לא תפס את תשומת ליבי לטובה, ודני ארם נראה קפוא בעמדתו, לא מצליח להוביל את ההרכב לא מבחינת הופעה ולא מבחינה מוסיקלית. משהו לא טוב עבר בהופעה הזו על המוסיקה של Orpheus Blade, ואינני יודע אם זו מעידה חד פעמית או מגמה – אבל יש משהו כמעט ומשונה בפער בין ההגשה של ביטרן על הבמה, במיוחד מבחינת נוכחות הבמה שלה – לבין מה שקורה בפועל.

בסופו של דבר, הערב הזה הוא ערב חשוב. זוהי הזדמנות מצוינת שבה הדור הצעיר עולה על במה בפעם הראשונה, ואחר כך זוכה גם לראות מה קורה אצל הלהקות הוותיקות יותר בסצנה. בערב כזה נוצר קשר ישיר עם מי שהולכים להיות הקהל והלהקות שכולנו נצפה בהופעות שלהן ממש בעוד רגע. אפשר רק לקוות שערב חשוב כזה ימשיך לקרות, לפחות פעם בשנה.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Limp Bizkit – Still Sucks

Ex Deo – The Thirteen Years of Nero

Eternal Struggle – Year Of The Gun

Carcass – Torn Arteries

Iron Maiden - Senjutsu

King of Asgard - Svartrvidr
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
תדליק לי נר על החלון – על ביקורו של דויד דריימן בישראל

כתבה:
כפירת הארציות

ראיון:
תעשו לאחרים - ראיון עם Gabriel Franco, סולן וגיטריסט להקת Unto Others

סקירת הופעה:
אוזניים מצלצלות, רגליים קורסות, מתי שוב?! - סקירת פסטיבל המטאל הישראלי IMF

כתבה:
חוגגים עם הלא קדושים - 5 סרטי אימה מומלצים לגרסה הכשרה של Halloween

כתבה:
האלבומים שעשו אותנו – עם חברי להקת Subterranean Masquerade
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[02/12/2021]
פסטיכסאח MMXXI ירושלים
[01/12] חג האור-פנד-לנד המסורתי חוזר!
[04/12] The prog variant
[09/12] Arallu in Tel Aviv
[09/12] Scene goes Wunder 2.0
[23/12] Scardust's NIGHTWISH Tribute
[30/03] Samael בהופעה אחת בישראל
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל
[26/10] Tiamat - בהופעה אחת בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::