הפרצופים – סדקים

את "הפרצופים" יצא לי להכיר לראשונה בהופעה לפני כמה שנים. באתי לתמוך בלהקה אחרת בכלל, וכשביררתי מי עוד מופיע, וקיבלתי את התשובה שיש גם "משהו עם ראפ ומטאל, וזה בעברית", משהו בשם "הפרצופים". מיד עשיתי פרצוף וחשבתי לעצמי שזה יהיה הרגע הנכון לברוח אל הבר. ראפ ומטאל זה שילוב מסוכן – נכון, יש כמה להקות שזה עבד להן כמו Rage Against The Machine ,Anthrax ואפילו את Limp Bizkit ממש חיבבתי בתחילת דרכי בעולם המטאל, אבל מאז זה די בעייתי לשלב את הסגנון הזה בלי לצאת סתם מעאפנים במקרה הטוב וחקיינים עלובים במקרה הרע.

הרי לרוב שומעים דברים כאלה אצל להקות נו-מטאל, אלוהים ישמור, וזו הרי פאזה קצרה בעברי הרחוק שאני מנסה להדחיק (לזכותי ייאמר שזה היה לפני שגיליתי את האור בדמות Metallica). ועוד בעברית?! הרי אני לא סובלת מוזיקה ישראלית, למעט כמה הברקות, ומטאל בעברית עוד יותר גורם לי לחלחלה, במיוחד משום שלרוב מדובר בלהקות רוק סתמי מעצבנות בשקל (סינרגיה, מישהו?), והראפ היחיד ששמעתי בעברית ואשכרה נהניתי ממנו היה שב"ק ס'… אז נשענתי לאחור במחשבה של "מה כבר יכול להיות", בראש כבר התחלתי להתלבט בין סוגי אלכוהול שונים, ואז "הפרצופים" עלו לבמה.

לא אלאה אתכם בפרטים – בואו רק נגיד שהלסת נפלה לי לרצפה. בסוף הערב הייתי חייבת להודות שזה לא רק היה טוב, אלא ש"הפרצופים" גנבו את הבמה גם ללהקות גדולות ומנוסות יותר שהופיעו איתם באותו הערב. היה להם מטאל אמיתי, לא מתיפייף כמו שבדרך כלל קורה כשמנסים לעשות הכלאת סגנונות שכזו, ועדיין היה שם גם ראפ בעברית שהשתלב בצורה מושלמת, וזה באמת היה משהו שעדיין לא שמעתי. אין לי מושג איך הם הצליחו לעשות את השילוב הזה בלי ליפול בין הכסאות, אבל הם הצליחו. רשמתי בפניי לבדוק את העניין ויצאתי משם שמחה וטובת לב.

שנים אחר כך, אני מקבלת את האלבום שלהם לידיי ושוב מציפים אותי החששות. לא עקבתי אחריהם מאז אותה הופעה, והרי חלק מהעניין היה השואו המטורף שלהם, ועכשיו מדובר בהקלטות אולפן – כל כך סטרילי, כמה טוב זה כבר יכול להיות. והסגנון, הסגנון, כבר הספקתי לשכוח מה הלך באותה הופעה, ושוב פחדתי לשמוע שילוב של רוק-כושל יחד עם מילים מטומטמות שנורות בקצב. למזלו של הזכרון קצר-הטווח שלי, שוב התבדיתי. ברצינות, רגע אחרי ששמתי את הדיסק במערכת הוצאתי אותו כדי לוודא שלא שמתי בטעות איזה דת' מטאל – האלבום נפתח בתופים מטורפים וגראול עצבני שכבר לא הייתי בטוחה מה אני שומעת עד ששמעתי מילים בעברית ונרגעתי. אכן, אלו "הפרצופים", מודל 2010.

"לספוג את הכאב" פותח באקורדים חזקים, נגינה כבדה וצ'ני שספק צורח ספק מרפרפ מילים קשות והאשמות חותכות. פתיחה מוצלחת לאלבום – בלי יותר מדי גיוון, ישר לפנים, ואי אפשר שלא להתרשם מיד (במיוחד כשאתה מצפה למשהו אחר לחלוטין). הסאונד נשמע לא מלוטש, גס, כמו של פעם, ובניגוד לאלבומים אחרים, כאן זה דווקא מוסיף למוזיקה. "דלתות אכזבה" שיצא גם כסינגל לפני הוצאת האלבום הוא אחד השירים המעניינים והמגוונים. הוא מצליח לשלב בין גרוב, ריפים פ'אנקיים ופאוור-קורדס שמסריחים מרוק ישן. השירה מזכירה לי את האינטונציה של שב"ק ס', והשילובים האלה הופכים את השיר לאחד הבולטים באלבום. עבודת התופים המדוייקת נמצאת כאן בדיוק במקום ולא נופלת בין הכסאות כמו שמקובל בסגנון.

זה שיר שבקלות אפשר לעשות איתו הד-באנג, ויש בו הרבה כוח. השורה החוזרת ב"מסמרים בלב" נתקעה לי בראש יום שלם – אי אפשר שלא להקשיב לשירה, לטון שבו נאמרים הדברים ולמילים – ושלא להזדהות. שומעים שמדובר כאן על התנסויות מהיום-יום: זוגיות כושלת, ריבים, התלבטויות שלך עם עצמך, וצ'ני מעביר את הנקודה בצורה מדהימה ובגרון ניחר. משהו מתכווץ לי בלב למשמע השיר הזה, בגלל ששומעים שהוא בא ממקום מאוד אישי ואמיתי. הקונטרסט של האקורדים החסומים לעומת השירה הזורמת רק מכווננים את האוזן בצורה מדוייקת יותר אל השיר. "בחזרה לחיים" הוא השיר הכיפי – למרות המילים הרציניות יחסית, הקצב מאוד מהיר והתחושה הכללית היא של "בוא נדפוק את הראש". הירידות והריפים עמוסים בברייקים מתוזמנים היטב ואי אפשר שלא להתרשם מהכימיה הטובה שיש בלהקה. כנראה שככה זה כשמנגנים מגיל צעיר יחד… "סדקים" קצת מוזר לי – בנקודות מסויימות הנגינה צורמת כאילו בכוונה, וניחוח של אוונגרד עולה מכל העניין, במיוחד בבית הראשון כשהשירה כולה מבולגנת בצורה חיננית משהו, אך לאט לאט השיר מתגבש ונהיה אחיד, מה שאף מעצים את הפתיחה.

"מסר חינוכי" מתאפיין בנגינה אקוסטית ואופי של בלדה. השירה איטית ומוחצת את כל הרגשות יחד, הגיטרה שרה כאן והבס וגיטרת הליווי מתפתלות ברקע ומעשירות את השיר.בכלל, זה מה שאני הכי אוהבת באלבום: שומעים שהוא נוצר ממקום עמוק ואישי. הנגנים באמת נותנים מעצמם, הזמר נגמר על המיקרופון. אין כאן התאמצות או הצגה, הכל נשמע מאוד אותנטי, כאילו משהו בער להם והם יצרו שיר כדי לספר אותו לכל העולם. דווקא השיר האחרון, "תפוס את זה", קליל יותר. אם בשירים מסויימים חשבתי, עם אחרים הסכמתי ובכולם הרגשתי, השיר הסוגר נותן טעם טוב בסוף האלבום – התוכן האופטימי והקצב לא מוחקים את המחשבות והרגשות, אך גם משאירים אותך עם חיוך וצוואר כואב.

בשירים הראשונים נשמע שצ'ני מתאמץ ועולה על עצמו מפעם לפעם, כאילו הוא נאלץ לרדוף אחרי עצמו, והבחירה המוזרה לליינים האלו התבהרה לי כאשר גיליתי שחלק מהשירים נכתבו במקור לשני סולנים. אחד עזב, וצ'ני נאלץ להתמודד עם הכל לבדו. אפשר להחליק את זה (ואפילו יש בזה משהו מגניב, כי זה מרגיש כאילו מישהו צועק עליך מכל הכיוונים) – אבל זה רק מדגיש את החסרון העיקרי שהפריע לי באלבום. אינני יודעת אם זה עניין של דיקציה או של ווליום, סביר להניח שילוב של שניהם, אבל פשוט כמעט בלתי אפשרי לקלוט את המילים. דווקא בגלל העברית האוזן מתכווננת אליו בצורה חדה יותר, אי אפשר שלא לנסות להתאמץ להבין כשמדובר בשפת האם שלך, ולמרות זאת המילים חומקות ממך. כשמדובר בראפ, שבו מילים הן ממש סוג של כלי נגינה נוסף, זה הופך לחסרון משמעותי שקשה להתעלם ממנו.

בגדול האלבום זרם לי, קלח לי, לא המאיס את עצמו. "הפרצופים" יודעים לנווט היטב בין שני הסגנונות ועדיין לשמור על מקוריות, כוח וקצב. ההנאה שלי נפגמה רק מעובדה אחת – האלבום הראשון הוא גם האחרון, שכן "הפרצופים" התפרקו כבר. למרות זאת הם החליטו לאגד כוחות ולהמשיך על מנת להוציא אלבום, כי אם כבר התחלת – תסיים, כמו שכל אמא פולניה תאמר לכם. מצד אחד, להשקיע כמויות זמן וכסף בתוצר שאתה יודע שהוא ממילא תחילת הסוף, רק כדי להשאיר זכרון מהלהקה ולא לתת לחומר ולכל מה שהיה להתמוסס לאבדון – זה בהחלט צעד הראוי להערכה.

אבל לא יכלתי שלא לשאול את עצמי – האם זה באמת שווה את זה, ולא משנה כמה התוצר טוב, להשקיע הרבה זמן וכסף וכוחות, לשהות שעות ליד אנשים שלפני רגע היו חבריך ללהקה אבל כעת כבר אין מה שמאחד אותם יחד? ואולי דווקא הקושי הזה חלחל לאלבום. הרבה אמוציות יש שם, אולי דווקא הקושי גרם ל"פרצופים" להתעלות על עצמם ולתת הכל בפעם האחרונה לפני שנפרדים. כך או כך, הם הצליחו להנציח את עצמם בצורה מצויינת – "סדקים" הוא אלבום שאולי לא יתאים לכל אחד, אבל מי שמוכן לנסות בוודאי ימצא שם את עצמו, בטקסטים המדברים על נושאי היום-יום וקל להתחבר אליהם, בפשטות המדוייקת והחודרת, במוזיקה כבדה וטובה – וכן, ישראלית.