חרדל – קצת מאופק

למי שלא מכיר, חברת נענע דיסק היא בעצם מעצמה של מוזיקה ישראלית, וכזאת שהעזה והוציאה אלבומים של יוצרים שלא ממש פגעו במיינסטרים הישראלי, אלא עשו מוזיקה שהיא יותר אוניברסאלית ויותר בועטת, כמובן שגם כמה מענקי המוזיקה הישראלית היו בין האלבומים שהוציאה, וניתן למנות ביניהם אמנים כמו פורטיס-סחרוף, נקמת הטרקטור, כרמלה גרוס ואגנר וכו'.

כעת הגיע אלינו אלבום הבכורה של להקת "חרדל", שעל פי השם שלו לא הייה אמור למצוא דרכו לאתר שעוסק במטאל ושאר מוזיקה קיצונית, אלא שבאופן מפתיע, מדובר דווקא באחד האלבומים היותר רועשים שיצאו בארץ בשנים האחרונות, וככזה הוא כאן בזכות ולא בחסד. אין ספק שההשפעה העיקרית על ההרכב היא של Nirvana, מה שמתבטא גם בתודה ל-Kurt Cobain ברשימת התודות של הלהקה, אבל יש גם צלילים של מי שהיו ההשפעות על Nirvana, להקות כמו Sonic Youth ו-Mudhoney, וגם צלילים של דברים יותר הארד-קורים דוגמת Helmet.

מבחינת העטיפה והלוק של חברי הלהקה, ניתן לדמיין כי מדובר בתאומי Slipknot הישראלים הראשונים, בגרסת ה-S&M, אבל מוזיקלית מדובר בה בגראנג' נויזי עם יסודות של רוק בסיסי יותר. כמה נקודות זכות ראשונות, אחלה סאונד לאלבום, גיטרות שיושבות טוב ונשמעות טבעיות עם הדיסטורשן שלהן, בלי אובר-אפקטים שאופייני להרבה להקות ישראליות, האלבום בהחלט קורן Nirvana רק שהבס יושב הרבה יותר גבוה במיקס, וזה שהוא גם מנוגן טוב באלבום בהחלט תורם.

האלבום נפתח עם "קדוש" הפשוט והבסיסי, שימוש במבנה מאד מינימאלי של מילים עם לחן נויזי מוצלח, ופזמון שממש שואג "Nirvana", אני חייב להודות שאני לא רגיל לשמוע להקה בסגנון הזה שרה בעברית, אבל האמת היא שזה תופס הרבה יותר טוב ממש שחשבתי. "ההוא" כבר נותן יותר בכבדות, Helmet בהחלט עולים בראש, שימוש בריף פשוט והארד קורי עם רפטיציה של טקסט שבונה את המקצב של השיר, אחלה דבר.

"סוער" הוא שיר אטמוספירי, עם גיטרות קלין ואווירה דיכאונית, שוב, סאונד נכון מאד ומדויק מאד יושב יפה ונותן את המקום הנכון לגיטרה. "מדינה בזבל" הוא להיט פוטנציאלי מאלבום, הוא עדיין בועט אבל כל שיר עם התייחסות ישראלית יותר תמיד פוגע בטעם הקהל הישראלי, בטח כשיש בו שורה כמו "מדינה בזבל/רייטינג", אמנם שמענו את הביקורת בעבר, אבל לישראלי תמיד יש סבלנות לעוד ביקורת.

"ילד סידרתי" מתחיל יפה עם מעיין גיטרה קלינית והופך לשיר רוקי טוב עם מקצב מדבק, קצת גוון סטונרי בריף הגיטרה, ואחריו שיר כמו "אזרום" מריח קצת יותר כמו פורטיס עם הרוק/פאנק הקופצני שבו. האלבום מסתיים כביכול ב-"רקוויאם" הארוך והעשיר מוזיקלית שבו אווירה פסיכדלית ומהורהרת יותר, כשפתאום קופץ עוד קטע אינסטרומנטאלי שמכיל את אחד הריפים היותר כבדים ואנרגטיים שבאלבום.

יש כל מיני אורחים מכובדים באלבום, החל מאלונה דניאל שמתארחת בשירה, ובז'אן פול זימבריס איש נטאשה שמתופף ועושה קלידים וסאמפלים, אבל הכישרון שמגיע מחברי הלהקה עצמם הוא בהחלט מספיק, תיפוף אנרגטי מאד, בס טוב, ושירה ונגינת גיטרה מוצלחת מאד של יוסי לוי, שגם כותב את החומר. קצת מוזר לי לראות שהאלבום הוקלט עוד בסוף 2003 ורק עכשיו הוא יוצא, הייתי בהחלט מצפה לשמוע ולראות יותר את הלהקה, אני לא בטוח שהקהל הישראלי שטוף הפופ והרוק הרך מוכן לזה, אבל אולי דווקא בעיטה טובה בתחת היא מה שהוא צריך.