Anthrax – Persistence Of Time [קלאסי]

17/03/09
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Time
  2. Blood
  3. Keep It In The Family
  4. In My World
  5. Gridlock
  6. Intro To Reality
  7. Belly Of The Beast
  8. Got The Time (Joe Jackson Cover)
  9. H8 Red
  10. One Man Stands
  11. Discharge

Anthrax, או גחלת בשמה העברי, זוהתה לראשונה ב-1876. המחלה באה לידי ביטוי בתסמינים חיצוניים – נגע עורי בצבע שחור (שמה מהמילה היוונית Anthrakis שפירושה "פחם"), או תסמינים פנימיים המשפיעים על הנשימה ועל המעי. למילה Anthrax פירוש נוסף – להקת ת'ראש וותיקה, נוטה לפעמים לעיתים לכיוון ה-Crossover אך עם יסודות מלודיים בשירה ובנגינה. עבור Scott Ian Rosenfeld (כן, באופן רשמי וחד משמעי – הוא מכוחותינו הנימולים בגיל 8 ימים) ו-Danny Lilker (לימים, ב-Nuclear Assault) המחלה היוותה שם יאה ללהקה, אי שם ב-1981 כשהקימו אותה.

לאחר מספר שינויים בהרכב והקלטת מספר דמואים, Anthrax הוציאה בחברת Megaforce של John Zazula את אלבומה הראשון עם Neil Turbin בעמדת השירה, Dan Spitz כגיטריסט מוביל, Charlie Benante על התופים ו-Lilker כבסיסט. עם צאת האלבום הוחלף Neil Turbin ע"י Joey Belladonna ב-1985, ו-Lilker הוחלף ע"י Frank Bello, אחיינו של Charlie Benante. למעשה זהו ההרכב הקלאסי של הלהקה שהכניס אותה להיכל המכובד של להקות הת'ראש המובילות.

נכון שחברי הלהקה עברו אין ספור תהפוכות בחייהם האישיים ובהרכב עצמו (פיזור מעטפות Anthrax, שריפת הציוד בדליקה, הירצחו של קרוב משפחה של Frank ו-Charlie, פיטוריו של Joey Belladonna, העסקתו מחדש לאחר 13 שנים של עבודה עם John Bush ופיטורים מחדש ועוד), אך עם כל זאת הם לא נכנעו וממשיכים לעבוד ולהדביק אותנו במחלה שנקראת Anthrax. עד כאן הקדמה למי שלא מכיר את תולדות הלהקה.

ל-Anthrax יצאו מספר אלבומים שנחשבים לקלאסיקות ומופת בז'אנר הת'ראש, אלבומים המהווים פריצת דרך בשילוב השירה המלודית (בשונה מרוב זמרי הת'ראש) ביחד עם שירת ראפ וחבירה ללהקות ראפ לרקיחת להיטים. אין ספק ש-Spreading The Disease מ-1985 (עם שירים כמו "Madhouse" המעולה), Among The Living מ-1987 (שכלל את "Indians" ,"I Am The Law" ,"Caught In A Mosh" וכמובן את שיר הנושא) ו-State Of Euphoria מ-1988, מהווים את אלבומיה הקלאסיים של הלהקה. אבל דווקא Persistence Of Time מהווה עבורי את גולת הכותרת וזאת מכמה סיבות.

האלבום הוצא לפני 19 שנה – מספיק זמן בשביל להיחשב קלאסי. לאלבום הפקה חדה וסאונד ייחודי (בניצוחו של Mark Dodson), הטקסטים מגוונים ונוקטים קו אפל בנושאים רבים – שואה, חברה, משפחה וחיים באופן כללי. אך כמו תמיד, התדמית הזו נשברת (הקאבר לשיר "Got The Time" של Joe Jackson או הקליפ ל-"Belly Of The Beast" שצולם בברלין), הלהקה לוקחת את המוסיקה ברצינות, אך את עצמה – לא תמיד, וזה כמובן במובן החיובי. אחד הדברים שעושים את Persistence Of Time אולי לאלבום הגדול האחרון של הלהקה זה שהוא יצא לאחר אלבום בינוני למדי, State Of Euphoria, שהכיל רק שיר אחד שנשאר מזוהה עם הלהקה, וגם הוא היה קאבר לשיר "Antisocial" של הלהקה הצרפתית Trust. מעבר לכך מדובר באלבום שהיה אנטי-קליימקס מובהק ל-Among The Living המיתולוגי שהגיע לפניו.

הלהקה הגיעה כאן עם סאונד שונה מאד, עטיפה שלקחה את הלהקה לכיוון אחר ופחות צבעוני, וכמובן שירים שכמעט כולם קודרים (ולא עוסקים בקומיקס כמו "I Am The Law" או בספרים של סטיבן קינג כמו "A Skeleton In The Closet" המוכרים) – ראו ערך "Belly Of The Beast" שאותו הזכרתי מקודם, או "Keep It In The Family" המאד לא אופייני. כמובן שגם העובדה שזהו האלבום האחרון עם Joey Belladonna המעולה נותנת לו מימד נוסף. 3 שנים אחרי הגיע Sound Of White Noise שהוביל את הלהקה קרוב יותר לז'אנר הגראנג' שהעיף את הת'ראש מהפסגה, והביא ללהקה את John Bush, איש Armored Saint, באלבום שאולי נותר האלבום המצליח ביותר של הלהקה, אבל בהחלט לא נמצא בראש הרשימה אצל המעריצים.

לאלבום יש ערך נוסטלגי עצום עבורי. כבר בגיל 10, כשהאלבום רק יצא, ידעתי שהלהקה נמצאת ברשימת 5 הלהקות המועדפות עלי. קל מאוד להתחבר ללהקה שחורשת בריפים ומפגיזה בתיפוף במשקל 10 טון וטקסטים שמדברים אל כולנו – כל אחד ובעיותיו הוא, כל אחד והעקרונות שלו – שפורצים לאוויר בשירה חותכת, צווחנית אך באותו זמן מלודית. השירים עצמם ארוכים יחסית ללהקת ת'ראש ממוצעת ומכילים עולם ומלואו של ריפים ומלודיות, מה שהופך את ההאזנה לחוויה משחררת, אלבום שמעביר שעה פלוס בלי להרגיש. ולמרות ש-Among The Living עומד באותה שורה לפחות, זהו ללא ספק אלבום מטאל קלאסי במלוא מובן המילה בשבילי.