Apatica – Coma ראשונה

איבדתי את אמא שלי למחלת הסרטן ב 18 לינואר 2012.
זה היה בוקר חצי רגיל, קמתי והתלבשתי. אחי הצעיר התקשר להגיד לי שהתקשרו מבית החולים ואמרו שנבוא. אני זוכר שעמדתי מול הארון ובדיוק התלבשתי, הכנסתי את החולצה של אורפנד לנד חזרה לארון, כי לא רציתי לעשות לעצמי מזל רע עם חולצה שנושאת את המילה "יתום" ובחרתי חולצה אחרת. נסעתי לבית החולים כשאני שומע דיסק של פרדייז לוסט. כשהגעתי לחדר של אמא שלי בבית החולים הדלת הייתה סגורה ואחי וחמותו עמדו מחוץ לה וסיפרו לי שהיא מתה מוקדם בבוקר, פתחתי את הדלת לראות ולנשק אותה בפעם האחרונה, המראה של הגופה הצהובה לא זז לי ממעמקי המוח, הוא צרוב שם כמו קעקוע ענק.

אור בר און איבד את שתי הרגליים שלו ב19 לאוגוסט 2006.
טיל נ.ט פגע בטנק שלו והעיף אותן לעזאזל, אור דימם שעות כשהוא בהכרה מלאה חלק גדול מהזמן, הוא איבד המון דם וחייו היו בסכנה גדולה ובמאבק על חייו הרופאים החליטו לקטוע את רגליו מעט מתחת לברך. אבא של אור לא זז מהמיטה שלו כשאור היה בבית החולים וההורים שלו בכלל הרגישו שהבן שלהם נולד מחדש אחרי שכמעט ונלקח מהם, במשך תקופה ארוכה אור התעקש לשקם את עצמו ולעמוד על שתי רגליו ככל שיוכל, וזה מה שהוא עושה ביום יום ובהופעות, הוא חושף את הפרוטזות, לא מתבייש בהן ומכיר בהם כחלק ממנו, הפרוטזות הן חלק מאור החדש.

טראומה היא כלבה בוגדנית, יש לה את היכולת לבוא ולנגוס אותך בתחת בדיוק כשאתה לא מוכן.היא אכזרית ולא צפויה, היא שוטפת את הכל בגל עכור ושחור של רע,כל מה שנשאר לך לעשות מולה הוא פשוט לתת לה לסחוף אותך ולקוות שאחרי שהחרא ישטוף אותך, תוכל להשאר ולעמוד ולהמשיך הלאה ולא להסחף לתוך השחור. קצת קשה להסביר את זה למי שלא חווה את ההרגשה הקשה הזו.
אור משתמש במוזיקה כקרש הצלה שמחזיק אותו מעל הגל העכור, גם אני עושה את זה, אבל לצערי אין לי מספיק כשרון כדי לעשות מוזיקה, אז אני כותב עליה ומצלם אותה.

האלבום הזה של אפאטיקה, כמו שלי יצא לחוות אותו,נוגע בטראומה מכל כיוון אפשרי. הוא מתמודד ומתעמת איתה, פוגש אותה בכל מני מקומות בין המילים והשורות,עומד על שתי פרוטזות מתכתיות , מתריס ומאיים עליה. העובדה שהוא כתוב ומושר בעברית הופך את האלבום להרבה יותר נגיש מבחינת הטקסטים. האנגלית שלי טובה, אבל העברית שלי תמיד תהיה טובה יותר והטקסטים של אור נוגעים בי במקומות שאני חושב שרק And justice for all של מטליקה נגע בהם, וזה היה לפני 18 שנה. הייתי ילד בן 16 והיה הרבה יותר קל להשפיע עלי.

האלבום נפתח ב"פרח בר", שהוא שיר שממציא ז'אנר- מטאל ישראלי, לא פחות. הנעימה וניגון הקול של אור הם מזרחיים כמעט, לא אני לא מדבר על מוזיקה ערבית, לובית, ירדנית או מצרית, מזרחי כמו שרק מוזיקה מזרחית ישראלית נשמעת, אבל זה רק בניגון הכללי של השיר, שכן הגיטרות של טל (גיטרה מלווה) ושל אור לא משאירות מקום לטעות, זה מטאל לגמרי, מטאל פוגש את ישראל. אז תגידו לי שאורפנד לנד כבר עושים מוזיקה כזו וזה נכון שהם עושים מטאל ים תיכוני, אבל אפאטיקה לא עושה ים תיכון, זה ישראל לגמרי. ומי שטוען שמטאל בעברית לא עובד צריך לשמוע את השיר הזה. ככה נשמע מטאל ישראלי. התופים של מתן שמואלי (אפרופו אורפנד לנד) פותחים לנו את השיר, חזקים ועמוקים ומתפתחים לריפ עגול ומדהים של גיטרה שהופך פשוט לגיטרה מזרחית מכסחת בפזמון, פשוט ומגניב. הטקסט פה אפל, ואם אני מפרש אותו נכון הוא נוגע במסע האחרון של רוצח והקורבן שלו.

בשיר השני, "מעליות וירידות". אור הופך לפה למחשבותיו של אביו. כל השיר מועבר מנקודת מבט של אבא של אור, אחרי שאור שרד את הפציעה הקשה שלו. השיר נפתח בסולו קצר שמאוד מזכיר לי את הסאונד של מטליקה בבלדות שלהם. השיר נשאר שקט עד לסוף הדקה הראשונה ומשם ועד לסוף השיר הגיטרות המנסרות לא יעזבו אותנו. זו בלדה מדהימה מבחינת הטקסטים שלה ואותי היא פוגשת בעיקר במשפט:

"ישן בחדר ריק, הולך ומתפרק, אתה כבר לא צוחק".

אני לא יכול לספר לכם כמה פעמים בשנה האחרונה פשוט נכנסתי לחדר לבד ופרצתי בבכי מטורף, או סתם עסקתי בשגרה רגילה כשהגל העכור הזה היכה בי ללא רחמים, אני יכול להזדהות לגמרי עם ההרגשה הזו.

"לא להיות" – השיר השלישי באלבום מעביר לנו את הקול המיוחד של אור בצורה נקיה לגמרי.למי שעוד לא שמע שיר של אפאטיקה, אור נשמע כמו מאיר בנאי בפגישה מקרית עם מטליקה. השיר מתחיל מנגינת בס מהפנטת של שי – הבסיסט . דרך גיטרות קלאסיות לסולו בלדה בסאונד מטליקה קלאסי, השיר מתאר סיפור נורא (ואמיתי) של בחור שנפצע בשדה מוקשים ותומך בחבר שלו שנחצה לשני חלקים ונשאר חי כמעט שעתיים כשהוא פשוט חצי בן אדם. הטקסט הוא קשה, קשה מאוד. בעיקר כשמבינים על מה מדובר.

השיר הרביעי- "פלא אדמוני" גם הוא בלדה, בלדה מקסימה שכנראה מדבר על ג'ינג'ית כלשהי שעזרה לאור מתישהו אחרי הפציעה, אולי אחות בבי"ח, מי יודע, זה לא ממש משנה. כי מה שמשנה במוזיקה זה איפה היא פוגשת אותך, רוב השיר מזכיר לי את הסיפור "ג'וני שב משדה הקרב"- נובלת מלחמה שמתארת איש שנפצע במלחמה ומאבד את ידיו, רגליו, הוא מפסיק לשמוע ולראות ולא מסוגל לדבר בגלל הפציעה, אבל הוא מפתח מעין מערכת יחסים דמיונית עם האחיות שמטפלות בו ומחליפות לו תחבושות וסדינים, הסיפור שלו בראש שלי לפעמים פוגש את אור.

טרואמה היא כלבה בוגדנית, כבר אמרנו, כשאור שר "אולי תופיעי שוב דרך עננים?" אני חושב על אמא שלי חוזרת לחיים ובאה לבקר, בלי שום חיבור אמיתי למילים שלו,כמובן, אני פוגש את השיר בנקודה הכואבת שלי. ב2:20 הבלדה הופכת לרועשת עם סולו חזק ועוצמתי, סולואים מוצלחים כאלה מלווים את כל האלבום וזה יופי, ממש יופי.

השיר השישי- "שיר הרס", חוזר לכסאח, בשיר הזה השירה של אור לא במיטבה לדעתי, קצת איטית ונמרחת מדי, אבל כשב 1:02 אפקט שטני עוטף את הקול שלו השיר הופך להיות מצויין,תופים מהירים, גיטרות כבדות וחזקות, שירה כבדה, ארוכה ואפלה.וב3:45 השיר הופך להיות עוצמתי ומהיר. התופים של מתן פשוט הופכים להיות מהירים ומפרקים בקטע הזה ממש מזמין אתכם לפתוח מעגל פוגו עצמאי בבית ולשבור לעצמכם את העצמות מול קיר.השירה בקטע הזה של השיר מרגישה לי קצת מיותרת, למוזיקה לבדה יש מספיק כח להחזיק את הקטע הזה, קטע טוב מאוד.

השיר השביעי-"צלילי מיתרים" הוא גירסא אופטימית ל Fade to black, שיר התאבדות אופטימי, שיר שמתאר את מצבו הנפשי של אור, הוא נוגע כל כך עמוק שזה מדהים. למען האמת, שיר התאבדות אופטימי הוא מושג מטעה, השיר אופטימי ומתאר לכם כמה אופטימיות יש באדם הזה, כמה בריאות נפשית יש באיש הזה בלי הרגליים,שעבר כל כך הרבה,איבד חברים וחווה דברים מטורפים, איך הוא יודע להוציא את עצמו ממצבים של יאוש מוחלט, אור משתמש פה במילים שמאפיינות את צ'ה גאוורה "לעולם לא ארים את ידיי ואכרע בכניעה". אני יודע שזה נשמע לכם קיטשי, אבל בהתמודדות עם טראומה מגלים שאמרות קיטשיות ונדושות הן נכונות, תמיד. אור סוגר את השיר במשפט המדהים שמעביר את הדואליות שבשיר, ואת הרוח הכללית של האיש, שבוחר להתמודד עם הטראומה שלו ולא לתת לה לנצח:

"זה לא עוד סתם שימוש בחבל התליה, במקום לומר שלום אקשור שורה" .

השיר הלפני אחרון של האלבום , שהוא גם הקליפ והסינגל הראשון ששוחרר ממנו– "כיבוי אורות" – חזק ועוצמתי, שיר אהבה שנעלמת, אבל אהבה אצל אור לא זוכה לבלדה אלא למטאל קלאסי וחזק, גיטרות ובסים חזקים, גיטרות מכסחות. רק כשמקשיבים למילים אפשר להבין שמדובר על אדם שחווה חוויה אחרונה עם בחורה שיודע שהוא לא יראה יותר, נוגעים אחד בשני כדי ליצור זכרונות, מנסים לשאוב כמה שיותר מהרגע הזה שיגמר בקרוב, המוזיקה הרועשת והקצב העוצמתי יוצרים אשליה של שיר קליל יותר, אבל לא, לא מדובר בשיר קל. אור שר על אהובה שלא תחזור ואני נזכר באמא שלי. ואיך כשהיא שכבה בבית החולים עדיין חיה. אבל כבר לא הגיבה, ביום לפני שמתה ניצלתי את הזדמנות ובזמן שלא היה אף אחד בחדר וסיפרתי לה שאני אוהב אותה, שנטע אוהבת אותה, ושתמיד נאהב אותה.

יש גם קטע אינסטרומנטלי לסיום, אבל אני אתן לכם לחוות אותו לבד, נראה איפה הוא פוגש אתכם.

לסיכום מדובר באלבום עמוק ואפל, הטקסטים שלו קשים וזה לא אלבום שקל להתרגל אליו. צריך להקשיב לו כמה פעמים כדי לרדת לעומקים שלו וכדי להתרגל לסאונד הייחודי שלו. בחצי השנה האחרונה שמעתי לא מעט אלבומים וזה האלבום היחיד שנגע בי ככה, וזו התשובה שלי לכל מי שלא מוכן לתת הזדמנות למטאל בעברית. נכון שזה שונה ולא נשמע כמו מטאל אמריקאי, אנגלי או שבדי. אבל זה גם היתרון, האלבום הזה מאוד ישראלי במהות שלו, גם מבחינת הטקסטים שנוגעים במלחמה ובטראומה. סבאטון יכולים להמשיך להגיד שהם שרים על מלחמות, אבל פה העניין הוא אמיתי, אנחנו חיים במלחמה מתמשכת וסוף סוף יש מטאל שמתייחס לזה ובשפתנו. רוב המטאליסטים שאני מכיר לא ממש נוגעים בקטעים האלה, או מתוך חשש שזה לא יתפוס בינלאומית כי מעריץ אירופאי לא יצליח להתחבר לזה, הן מבחינת השפה והן מבחינת החיבור לטקסט של מציאות זרה לגמרי.

אור בר און הוא בן אדם אמיתי, גם אם התעוררה בכם ציניות וחשדנות לגביו, שהוא עושה שימוש בפציעה שלו כדי ליצור באז סביב הלהקה שלו, הציניות מובנת אבל מוטעית לחלוטין,תבואו להופעת ההשקה של הדיסק (ב22.4.13 בזאפה הרצליה) ותחליפו איתו כמה מילים, האיש הוא איש אמיתי שמעביר תחושות טובות, הוא אמנם רגיש יותר מהמטאליסט הממוצע, אבל זה אמיתי אצלו. נכון, הקול שלו לא מושלם, אבל הוא מושלם למוזיקה שלו. והכריזמה שלו היא משהו ברור ברגע שרואים אותו על במה והוא שומר על איכות קולית גבוהה,מה שמאפיין כשרונות גדולים. עוד אחד מהכשרונות של אור הוא לאגד סביבו אנשים טובים, שי הבסיסט שלו,נגן מוכשר בטירוף יחד עם טל בגיטרה מלווה ומתן שמואלי משלימים אותו ונותנים לו את המקום שלו. ולא לשכוח את ניק מילר מסטלה מאריס שהפיק את האלבום. תנו לאלבום הזה הזדמנות, הוא ישראלי ואמיתי ונוגע בכל מי שאוהב מוזיקה ומטאל ומחובר למדינה הזו.