Carcass – Heartwork [קלאסי]

מעטות הן הלהקות שיכולות לזקוף לזכותן את התואר "חלוצות", בדר"כ הן לא צריכות לעשות את זה כי רבים עושים את זה עבורן, לרוב במבט לאחור ושנים אחרי יושבים חכמולוגים כמוני במגזיני מוזיקה וירטואלית ומודפסים ומהללים את היצירה והחדשנות לאותה תקופה. גם עבור אלו מאיתנו שהיו בחיים באותה תקופה והיו בתוך הסצנה לא היה הרבה סיכוי להעריך נכון לאן תישוב הרוח בעשור הבא ושינויים לא תמיד מתקבלים בברכה, על אחת כמה וכמה בסצנה "קנאית" כמו סצנת המטאל שבקלות יכולה להוציא אותך כ-Wimp ו-Poser ולבקש ממך יפה Leave the hall אם אתה לא מספיק מטאל.

שנות ה-90 התחילו כמו כל עשור תחת הכותרת שינוי כי בכל עשור אנחנו מנסים בכוח לא להיות כמו בעשור הקודם, ישר עם שינוי הקידומת קופצים עלינו מכל כיוון ומנסים לעשות לנו רמונט מלא. בתחום המטאל הסתמנה מגמה מוזרה לאותה תקופה, להקות דת' מטאל ידועות, ממייסדות הז'אנר, חתמו בחברות תקליטים גדולות ומוכרות, חברות ה"מייסנטרים" של המטאל עם כל הפרדוקס שבאמירה הנ"ל. השאיפה הייתה לפתוח את עיניי העולם (וגם את האוזניים) לתחום הזה ולשם כך נדרשו 2 שלבים: הראשון הוא לייבלים חזקים שייצגו להקות דת' והשני היה כבר התערבות במוזיקה עצמה מה שיוביל לשינוי משמעותי באופן שבו תראה ותשמע היצירה. בין הלהקות שלא טמנו ידן בצלחת וקפצו על ההזדמנות היו להקות כמו Obituary שהוציאו את World Demise תחת Roadrunner Records (שנרכשה שנה קודם לכן ע"י חברת Columbia) או Sepultura ששחררה את Chaos A.D תחת אותו לייבל, Death הוציאה את Individual Thought Patterns ואפילו Napalm Death קפצה ראש והוציאה את Fear, Emptiness, Despair תחת Earache (שגם נרכשה ב-93' ע"י Columbia).

המשותף לכל האלבומים הנ"ל הוא האופי שלהם, הן באופן אינדיבידואלי והן בהשוואה לפועלן של הלהקות בשנים הקודמות. כל הלהקות לעיל (ועוד רבות אחרת בז'אנר) עברו שינוי משמעותי במראה, בצליל ואף במסר במטרה אחת שהיא לקסום לקהל רחב יותר ולהתאים את עצמן לתקופה החדשה. צפוי שבאותו הזמן הדבר עורר הרבה מחלוקות ואף גם לקבוצה בלתי מבוטלת של מעריצי דת' מטאל למאוס בסצנה ויש אף שטוענים שזו הייתה ההתחלה של הסוף עבורה. מבט חטוף על עטיפות של חלק מהאלבומים שהזכרתי, אפילו עלעול בחוברות ובליריקה שלהם ישר מדליק נורה קטנה שמדובר לרוב במהפך, מספיק למקם את Utopia Banished מול Fear, Emptiness, Despair או את Necroticism של Carcass מול העטיפה של Heartwork ולזכור טוב טוב שמדובר בשנה הפרש בין האלבומים.

משירה על נתיחת גופות ואלבומים עטופי דם ופיסות בשר מרוטשות, חברי Carcass הבריטים מוציאים לאור את Heartwork כשעל האלבום פסל של H.R. Giger ובתוך מילות השירים הוחלפו מאמרי הפתולוגיה בהרהורים על העולם, האנושות ומה שבניהם. המוזיקה עדיין כבדה, השירה מגורגרת והקצב מהיר אבל ניתן להבחין משמיעה ראשונה בהבדלים המהותיים בין היצירות הקודמות לזו המונחת לפנינו. זה מתחיל בסאונד הנקי והמלוטש בהשוואה להוצאות מוקדמות יותר. עדיין ומן הסתם, בהשוואה לסאונד העכשווי זה ישמע לכולם כ-Old School Death Sound אבל קיימת כאן קפיצת מדרגה מאוד גדולה ממה שהיית מקבל מלהקות דת' באותן שנים. זה ממשיך בשירה שקצת עברה "קימפרוס" אבל לא במובן הטכני – הכוונה שלמרות שמדובר בשירת דת' חרוכה וצרודה, הביצוע מהוסס יותר, ישיר יותר ונשמע פחות ספונטאני. וזה כלה במלודיות רבות, לידים מורכבים ועבודת גיטרות הרבה יותר מצוחצחת.

כבר מהאינטרו של "Buried Dreams" מרגישים בצליל יותר עשיר, "שמן" ומשופשף והסולו של השיר מראה שגם פה הכיוון החדש הוא פחות טכניקה רועשת ומהירה ויותר מחשבה. אין שום ספק שהקומפוזיציות בשירים עשויות הרבה יותר טוב, החלקים של השירים יושבים הרבה יותר טוב ומדברים יותר אחד עם השני וכמו Death של Chuck Schuldiner באלבום Individual Thought Patterns, גם Carcass השתמשו לא פעם באלמנטים פרוגרסיביים, מקצבים מעניינים יותר, Odd Time Signatures וריפים מורכבים יותר שלובים יפה עם מעברים גיטרות יותר טיפוסיות לדת' – השילוב, גם כאן, מדהים ומרגיש הכי טבעי שיש. אפשר לחוש בסממנים הללו לאורך כל האלבום, לדעתי "No Love Lost" הוא דוגמא טובה לכך ואחרי השיר המצוין הזה מגיע שיר שמעביר בי צמרמורות כל פעם מחדש, אחד הריפים היותר טובים שנכתבו ע"י Carcass אין פעם ובמטאל בכלל, שיר הנושא של האלבום – "Heartwork".

השיר "Heartwork" מייצג באופן מושלם את האלבום כולו והקליפ שלו הוא גם אחד הקליפים הטובים שהופקו בעולם המטאל. בקליפ ניתן לראות אינטרפרטציה חיה של הפסל "Life Support 1993" של H.R. Giger שכאמור מעטר גם את עטיפת האלבום. יש בשיר הזה הכל ומכל טוב, מלחן מצוין וריפים מהירים על בלאסטים קודחים של Ken Owen, עבודת Dual Guitar במעברים ובסולואים, שירה פנטסטית של Jeffrey Walker שמפציץ על הבאס לא פחות (רק שימו לב לאצבעות שלו).

בעוד ש-Carcass היא ללא ספק אחת מחלוצות ה-Death Metal / Grind ואחת הלהקות הטובות ביותר בז'אנר (כי לא תמיד זה מספיק להיות חלוצה בתחום, צריך גם להיות טובה), אי אפשר לומר שהצעד הענק שהם לקחו באלבום הזה היא ייחודי כי כמו שכבר ציינתי, הרבה להקות דת' גדולות עשו את זה איתם. אי אפשר גם להתווכח עם התוצאות של הבחירה של כל כך הרבה להקות דת' "להוריד הילוך" כדי להגיע יותר רחוק, שאכן באותן שנים הדת' הגיע ליותר אנשים, קליפים של "Don't Care" (של Obituary) או "Refuse/Resist" (של Sepultura) ו-"The Philosopher" (של Death) שודרו ללא הפסקה בתוכניות מטאל ולפעמים גם מחוץ להן – אותו כנ"ל גם הקליפ המוצלח של "Heartwork" כמובן.

ויכוחים יכולים להתפתח על ההשלכות לטווח הארוך וכמו שחלק מהמטליסטים תמיד ממהרים לצרוח "התמסחרות" בעוד שמעברו השני של הרחוב יענו להם "אבולוציה" והויכוח הזה הוא עתיק יומין בין ה"שמרנים" ל"ליבראלים". בעיניי יותר מעניין להתווכח מי מבשל יותר טוב, סטפן או אלפרדו? או למשל מי הצליחה לזרום עם השינוי, מי כשלה ולמי זה לקח יותר זמן להתחבר לכיוון החדש? בעיני, Heartwork הוא המוצלח מבין "הוצאות המהפכה" של 93-94 ואני אוסיף ואומר שמדובר באחד מאלבומי הדת' הטובים ביותר שהוקלטו אי פעם. ניתן למצוא בו ניצנים של 80% ממה שאנחנו שומעים כיום בתחום לרבות בדת' המלודי שפורח בשנים האחרונות ובדת' הטכני. לצערי, 3 שנים לאחר מכן הלהקה התפרקה, דיי סמוך להוצאת האלבום Swansong שהיה האלבום השישי והאחרון של החבורה המוכשרת. Carcass התאחדו השנה ללא Ken Owen על התופים, טרם נראתה הוצאה חדשה של הלהקה. אני בכל אופן מחכה כי יהיה מעניין מה 12 שנים של שתיקה יוציאו מהמוח הקדחתני של החבורה.