Crown Of Thorns – The Burning [קלאסי]

31/12/07
כתב/ת:
  1. Of Good And Evil
  2. Soulicide Demon-Might
  3. Godless
  4. The Lord Of The Rings
  5. I Crawl
  6. Forever Heaven Gone
  7. Earthborn
  8. Neverending Dream
  9. Night Of The Swords
  10. Candles
  11. Forget The Light

שנת 1995. בימים שאינטרנט הוא נחלתם של בודדים ויחידי סגולה, ומקורות המידע שעסקו בעולם המטאל, שהיה באותה תקופה באחד משיאיו הגדולים, הסתכמו בעיתונים מחתרתיים, שמועות מפה לאוזן ותכניות בשעות מאוחרות ב-MTV, ישבתי להנאתי בביתי וצפיתי בהקלטה של התכנית המיתולוגית Headbanger's Ball מליל אמש. למי שלא זוכר או למי שהיה צעיר מדי בכדי לזכור, להבדיל מתכנית הרוק \ מטאל המזעזעת הקיימות כיום ב-MTV, התכנית ארכה כשעתיים ועסקה באמת בכל הקשור אך ורק למטאל על כל סוגיו וגווניו.

יתרה מזאת, בחצי השעה האחרונה של התכנית, הייתה למעשה "תכנית" נוספת אשר נקראה Into The Pit אשר הוגשה בכל פעם, על ידי אומן מטאל שונה מעולם הדת' \ בלאק \ דום (לא משנה איזה, העיקר שחזותו תהיה הכי מזעזעת ומפחידה ככל שרק שאפשר). אין צורך לומר, שגם הפינה עצמה עסקה בכל הקליפים האפלים והקודרים שיצר עולם המטאל באותה תקופה, ללא צנזורה, וללא רחמים על נפשות המטאליסטים "הצעירים והעדינים" שצופים בתכנית בשעות כה מאוחרות.

החל מקליפים של להקות בלאק מטאל חדשות המציגות שריפות אנשים וכנסיות, וכלה בקליפים של להקות ברוטאל דת' המציגות קטעי סנאף מחרידים. בתוך כל אלו לכד את תשומת ליבי קליפ של להקה עלומה וטרייה דאז שנקראה Crown of Thorns. שם השיר היה "Of Good And Evil", ויחסית לפשטותו גם המוזיקלית וגם הויזואלית עדיין היה בו משהו מיוחד.

אולי היה זה השילוב בין הגראולים האדירים של Johan Lindstrand, סולן הלהקה, והברוטאליות המוזיקליות המאפיינת בדרך כלל להקות אמרקאיות, ולבין ריפי גיטרות מלודיים משולבים עם עבודת תופים מהירה וחדה המאפיינים בדרך כלל להקות סקנדינביות; אולי הייתה זאת היד העלומה, שצצה לפתע בקליפ והזיזה את קוביות אותיות שהפכו את המשפט "As a good christian" למשפט "O Satan is a rich god".

בכל אופן, ההתלהבות שאפפה אותי כנער צעיר מאותה תגלית, הביאה אותי בעצם לצאת לאחת מחנויות המטאל הבודדות אז (אם לא היחידה) באזור המרכז ולרכוש ממעוטי דלותי, את האלבום המופלא הזה (אפילו ללא שמיעת ראשונית בחנות). מיותר לציין שלא הצטערתי על כך ולו לשניה, וזאת לא רק בגלל איכותו של האלבום אלא, גם בשל העובדה כי הוא פתח עבורי את הצוהר לעולם שהכרתי במעומעם עד אז שנקרא דת' מטאל מלודי.

כמו רוב הלהקות בשנה המדוברת מתחום זה, גם חברי Crown Of Thorns הגיעו מסקנדינביה (שבדיה). הם החלו את דרכם המשותפת בשנת 1990 כלהקה בעלת סאונד מאוד אפלולי ופרימיטיבי מתחום הדת' \ גרינדקור \ ת'ראש, לאחר שני אלבומי דמו מוצלחים שיצאו בשנת 93' ו-94' וסבבי הופעות בכמה פסטיבלים שכללו הופעות לצד איגי פופ והרמונס, חתמה הלהקה עם חברת התקליטים Black Sun Records והוציאה את אלבומה הראשון, The Burning.

כשנה אח"כ הוציאה הלהקה את אלבומה השני Eternal Death. קולות ההצלחה והתלהבות מהלהקה השבדית הגיעו עד לאמריקה הרחוקה – מסתבר שהרבה לפני קיומה של Crown Of Thorns, קמה לה להקת גלאם-פופ נוצרית בעלת שם זהה, אשר לא כל כך אהבה את העובדה שלהקה שחרטה על דגלה שירי נאצה כנגד הקדוש הנוצרי נושאת את שמה. לאחר איומים בתביעה משפטית, ולאור מעורבותם של פול סטנלי וג'ין סימונס מלהקת Kiss בלהקה הנוצרית, החליטו חברי הלהקה הסקנדינבית לסגת, לוותר ולשנות את שמם ל-The Crown.

לא אלעיט אתכם בעוד מן ההיסטוריה של הלהקה, ומי שבאמת מתעניין מוזמן לרכוש את ה-DVD Set שהוציאה הלהקה לפני כשנה, שנקרא 14 Years Of No Tomorrow, אך רק אציין כי הלהקה הוציאה עד ה-7 במרץ 2004 (היום שבו הכריזו חברי הלהקה על פרוקה) חמישה אלבומים נוספים, כאשר הסולן המשתתף באלבום Crowned In Terror, הוא לא אחר מאשר Tomas Lindberg.

האלבום The Burning לא מהווה אבן דרך בעולם המטאל או אפילו לא בעולם הדת' מטאל הסקנדינבי. הקלישאות הקיימות בו, הכוללות קולות רעמים בפתיחת שניים משירי האלבום ושיר שמילותיו הן לא אחרות מאשר "One ring to bring them all" של טולקין (הרבה לפני שיצאו הסרטים…), אמנם מפחיתות מעט מהגדלות שלו כאשר הינך אדם בוגר יותר ונטול התלהבות נעורים (לפחות לא כמו זאת כשהייתה בן 16), אך עדיין, גם אחרי כל כך הרבה זמן, תמיד אפשר למצוא את העוצמה האדירה הקיימת בפינות השונות של האלבום.

השיר "Of Good And Evil" עדיין מעביר בי צמרמורת בכל פעם שהוא מתנגן באוזניי, והשילוב בין הדת' מטאל הנע בין הברוטאליות והאגרסיביות ל"עדינות", למלודיות ולמלל שנוגע לעיתים גם בצדדים של כאב רגשי ורומנטי (משהו שמטאל לרב עוסק, בייחוד לא להקות אנטי-כריסטיות), דבר שמלווה את האלבום כמעט לכל אורכו, מוסיף לו נופח ואלגנטיות שמשום מה כמעט ולא קיימים היום בעולמנו.

תוסיפו לכל זאת איכות ביצוע מוזיקלית של שני גיטריסטים אדירים ואת הגרולים המדהימים של Lindstrand (שאותו תוכלו למצוא בימים אלו כסולן להקת One Man Army and the Undead Quartet) ותקבלו אלבום מופת שבאמת חובה בכל בית.