Cryptopsy – Blasphemy Made Flesh [קלאסי]

ותהי שנת 1994, ובעולם המטאל חווים סוג של משבר. הגראנג' בשיאו, ממוטט בעלייתו את הת'ראש של שנות ה-80', הגלאם וההארד-רוק של העשור הקודם והמוזיקה הקיצונית הולכים ודועכים. להקות רבות, מתפרקות, או מנסות ולהתאים את עצמן לרוח התקופה ולעשות לעצמן מודרניזציה מוסיקלית. הרבה מהן משנות שם, גישה ומתפתחות מוזיקלית;Nevermore, Machine Head, Primus, Pantera, At The Gates ועוד רבות וטובות. לאט לאט, בהשפעת התנודות המוסיקליות בעולם, צצים להן ברחבי העולם כפטריות אחרי הגשם הרכבים צעירים ומופרעים. ממציאים רוח חדשה לז'אנר לצד הותיקים ומחדשים ז'אנרים שלמים במטאל. והנה, הרכב רענן מהעיר מונטריאול שבקוויבק קנדה. הם מוציאים אלבום הבכורה לאחר דמו מהולל שנה לפני כן, ומה שהיה במטאל הקיצוני לא יהיה אותו דבר. במבט מהיר על פי שם הלהקה, שמות השירים המתוחכמים והאינטלקטואלים כדוגמתOpen Face Surgery, Mutant Christ, Pathological Frolic ניתן לטעות ולחשוב שהנה מדובר בעוד להקת Death/Gore/Grind נוספת שצצה בעקבות ענקיות הז'אנר מתחילת העשור. אך לצד הליריקות המחרחרות, הפצצות התופים החוזרות, והריפים שמתחלפים במהירות של מסור חשמלי, הם שילבו אלמנטים מוסיקליים אחרים ויצרו משהו חדש: Technical Brutal Death Metal.

בין חרחור אחד למשנהו נכנסו ריפים ולידים של גיטרות מלאים מלודיה נשפכת, לצד ריפים אחרים, דיסוננטיים, קטעי ליד של גיטרה בס בולטת ופאנקית (בפ' רפויה), וכמובן אחד ממתופפי המטאל הכי טכנים ואלימים שידעה האוזן האנושית, מיסייה Flo Mounier. השיר הראשון, Defenestration נפתח בכמה זמזומי בס משוחרר, וממשיך במתקפת תופים רצחנית מאין כמותה, ומי שלא שומע מטאל בדרך כלל יכול לחשוב שהוא נקלע בטעות לטבח המוני או אסון נבחר אחר. אותה גיטרת בס לא משמשת רק כגימיק לשיר, אלא ממשיכה איתנו הלאה. מייד נכנס אלינו במגוון שאגות סולן הלהקה, Lord Worm שנקרא כך על שם הנוהג המגונה שלו להביא לבמה תולעים בהופעות ולאכול אותן כמו ביסלי פלאפל, מחרחר את המילים במלמולים אופייניים ובמהירות Grind אופיינית. בין ברייק אחד למשנהו, ממשיך הקצב המטורף לסירוגין על מנת לפנות מקום לסולואים מלודיים קצרים ונותנים בראש שמספקים לנו הגיטריסטים Steve Thibault ו- Jon Lavasseur אך אלה אינם בולטים כמעט בכלל, ולרוב נדחקים הצידה על מנת לפנות מקום לבס השמנוני של Martin Fergusson שביחד עם המתופף מובילים באימה את החטיבה המוסיקלית התוקפת.

השיר הבא באלבום, Abigor, הולך על אותו קו פחות או יותר, רק עם יותר דגש לכיוון הברייקים, וגיטרה מובילה וממכרת בפזמון שלימים עוד יושאל בחינניות שנים רבות לאחר מכן. כל זאת לרקע מכות התופים שרודפים את השיר לצד הסולו שהולך ומתעמעם ואז חוזר חלילה. השיר השלישי באלבום, Open Face Surgery, מתחיל לפי המסורת המכובדת של שירי Death-grind ברוטאליים במלמול של מנתח פסיכופט, וניסור של מסור חשמלי. משם, זורמים למטח תופים שובר, צרחות ואז מיד מיד בלאגן Grindcore מחושב עם בסים וגיטרות מלווים באימה; שלאחר מכן מגיעים עוד רולים של תופים בליווי בס ומטחי תופים שלא מפסיקים לאורך כל הדרך. השיר הרביעי לא מבייש את קודמו ומביא מונולוג אימה בשקל, עוד שטיק אהוב של ה-Grindcore/Brutal Death Metal, ונפתח לתוך ריף Death Metal קלאסי אך די סטנדרטי. משם זה נלקח לכיוון טיפה יותר מורכב, עם פזמון נוסף שהולך על השילוש הקדוש באלבום של "ריף מלודי-רודף פיצוצי תופים-רודף בס שמנוני". באופן כללי, הסאונד באלבום נשמע חורני במכוון וצורם, אך אם זאת ברור וחד. עוד התגלמות של דבר והיפוכו בלהקה זו.

השירים הבאים ממשיכים את אותה המתכונת; תופים עוצמתיים ומהלכים חותכים וטכניים שמוסיקלית אפשר לשייך אותם אולי לעולם ה-Death Metal וה-Grindcore, וביחד עם הפיוז'ן ההזוי של ה-Slapping על הבס העבה, השירה העמוקה והמחרחרת שמעניקה מין הרגשת בלאק מערות ביחד עם ההפקה החורנית במכוון. כל אלה יצרו מין תערובת חדשה. זה לא היה עוד ה-Progressive Technical Death Metal של Atheist או Death המאוחרים. זה היה קצת מלודי, אבל לא מלודי ומתוזמן מספיק כדי לעמוד לצד ה-Death Metal של השכנים מסקנדינביה שהוציאו הרכבים פורצי דרך משלהם באותה תקופה. היה פה משהו עוצמתי וחדש. משהו ברוטאלי להחריד שיצר ניגוד מטורף בין מוזיקה קיצונית, אלימה ואכזרית, לבין חבורת קנדים צרפתיים מפולפלים, נגנים בחסד, שניסו בכוח להישמע מרושעים בדרכם הייחודית. הם עשו זאת בליווי ליריקה באנגלית מדוקדקת ופואטית אך אודות סיפורי רצח ומעשי סדום מדממים. סולן הלהקה אגב, היה מורה לאנגלית, ואף עשה זאת במשרה מלאה לאחר שפרש מהלהקה לאחר צאת האלבום השני.

אומנם יצירת המופת הזכורה של הלהקה באה בדמות האלבום השני, None So Vile, שאף הרחיק למחוזות יותר הזויים ומופרעים מוסיקלית, וליטש את הסאונד והדינאמיקה של הלהקה לכדי יצירה כמעט מושלמת וללא ספק הטובה ביותר שלהם. אלבום הבכורה רחוק מלהיות מושלם, זאת בשל הפקה די פשוטה שמשטיחה במעט את המוזיקה, נגינה ומבנה שלעתים חוטאים בבנאליות והרבה שירים שחוזרים על עצמם. ולמרות הכל, האלבום הזה הציג אותם לעולם והיה לאחת מאבני הדרך המוסיקליות במוסיקה הקיצונית כולה, ולכלל הז'אנר.

מדובר ב-Brutal Death Metal לאנשים עם דמיון מפותח, במוסיקה שיוצאת מגבולות הקווים האדומים שהציבו לה ובסוג של פתיחת דלת להרכבים מוסיקליים שיבואו לאחר מכן. מעבר להיותו אחת מאבני היסוד ל-Death Metal המודרני, הוא נתן השראה למתופפים רבים בזכות התיפוף הלא-הגיוני ולא-אנושי שהיה בו. נגינת הבס שהייתה גושפנקא ברוטאלית ללהקות ה-Funk Metal שקמו באותם שנים והראה שגם מוסיקה עוד יותר רחוקה ממוזיקת הפופ יכולה להשתמש בכלי מוסיקלי Funky בעליל. ולנקודה החשובה ביותר בעיני; בזכות לקיחת דימויים וכיוונים מוסיקליים טיפה יותר מאתגרים ולא שייכים, הוא קירב למטאל אנשים שלא באו מהכיוונים הכבדים והמטאליים של המוסיקה ובנה להם גישה ממקום מוסיקלי אחר לגמרי (Funk, ג'אז, פרוגרסיב וכו'). כל מי שמחשיב את עצמו חובב מטאל, חייב לעצמו שמיעה, גם אם הוא לא ייקח את האלבום הזה הלאה לחייו.