Darkthrone – A Blaze In The Northern Sky [קלאסי]

תמיד אפשר לכתוב על מייסדי ז'אנר הבלאק מטאל של סוף שנות השמונים, כמו Celtic Frost או Venom ואפילו Bathory של Qurthon או Hellhammer משוויץ, אבל האמת היא שהמוזיקה שלהן הייתה שונה מעט מהבלאק מטאל שהגיע לאחר מכן. אותו גל להקות ואמנים, בעיקר מצפון אירופה, נהג לשאוב את גישתו הכללית מאותן להקות. הצליל המלוכלך ולעיתים העמום, המראה הכללי, הגישה לנושאי דת והשנאה הכללית – כולם קפצו מדרגה כשנוסדו שמות גדולים כמו Emperor, Mayhem, Immortal ו-Dakrthrone. אלה, בתורם, יניחו את אבן הפינה השנייה (הראשונה הונחה באמצע שנות השמונים), בתחילת שנות התשעים, אל עבר שיאו של הבלאק מטאל, כפי שיודעים להגיד כיום, במן חצי אכזבה.

אבל Darkthrone הייתה טיפה שונה מאחיותיה לגל הבלאק מטאל השני ששטף את הסצינה. הלהקה נולדה, בעצם, אל תוך סצינת הדת' מטאל שהייתה כבר קיימת ובועטת, ועד לשנת 1991, בעצם הוציאה מספר דמואים ואלבום (Soulside Journey) כשכולם מבוססים על טהרת הדת', שעליו הדעות חלוקות בין חובבי הסגנון. השינוי והמעבר לבלאק מטאל החל עם ההקלטות לאלבום שעליו אתם קוראים כרגע, כשאפילו Fenriz ציין מתישהו באחד הראיונות שלו שהריפים שבו הם בכלל ריפים "מכווני דת' מטאל", שהוקלטו "בסגנון בלאק". למה התכוון המשורר, יש מספר דעות, אבל לא מדברים על זה כרגע.

העניין הוא, שבשנת 1992 יצא אחד האלבומים שהכי השפיעו על סצינת הבלאק מטאל העולמית והוא כלל שישה שירים של רוע שבאותו זמן היה רק בחיתוליו וגרם לאוהבי מטאל כבדים מאותה תקופה לרעידות בשחלות. Darkthrone קיימת כבר, פלוס מינוס 20 שנה, במהלכן שינויים בהרכב (ובסגנון גם, כשדת' מטאל שהפך לבלאק מטאל שהפך למן ערבוב לא ברור של בלאק עם פאנק ורוק בזיוני, כיום) היו נחלתה של הלהקה, אך לגבי השפעתה בעבר וגם בהווה אין מתווכחים. כיום, במבט לאחור, אין בנאדם שבלאק מטאל הוא הסגנון שחרוט על דגלו וליבו (ואפילו לא עד כדי כך) ושאינו מכיר את הלמות התוף והקול ההמנוני העבה ברקע שפותחים את האלבום ונכנסים אל תוך "Kathaarian Life Code".

אולי התקציב לא היה בשמיים, אולי הטכנולוגיה לא הייתה מתקדמת מבחינת הלהקה, אולי סתם מתוך עצלנות ואולי (הנכון, אני מניח) בשביל באמת להיות שונים ולהגיע לאותם מצבי קיצוניות מוזיקליים, כבר מתחילתו של השיר (והאלבום כולו כמובן) נכנס לתודעה המטאלית המושג שלשנים יכונה ע"י חובביו "מלוכלך" וע"י שונאיו מהצד השני "בלאק אסלות" \ "בלאק סרוח". עם זאת, לא משנה באיזו גדה אתם עומדים, אי אפשר להפחית מהאימפקט שהיה על עולם המוזיקה הקיצונית, באופן שהמוזיקה הזאת נשמעת ומתנגנת. הכתיבה השונאת התחברה עם הנ"ל והצרחות הקפואות של Nocturno Culto – שלימים יהפוך לדמות הרבה יותר מוכרת (יחד עם Fenriz המתופף) – התופים העבים והגיטרות שלא חוששות לחתוך את הרמקולים בקול צמרוני וחד, כל אלו ועוד לא רק שהכשירו את הקרקע להמשך אלבום אדיר ורב-השפעה אלא ללהקה שתתקיים במשך עשרות שנים ותצבור קהל יעד לא גדול אמנם, אך כזה שנאמנותו אינה מוטלת בספק.

את המקצב הגרובי של "In The Shadow Of The Horns" אין צורך להזכיר לאף אחד שכן לא מופרכים המקרים בהם גם אנשים שאינם מאזינים לבלאק מטאל יותר מדי, זיהו את השיר לפי פתיחתו והצטרפו עד מהרה למזמורים הממלאים את הקצב הבינוני והכמעט-קבוע שבו. שיאו של השיר, שהוא גם קטע מסוים שבו המהירות משתנה ועולה לרמה הרבה יותר "מתאימה" למהירות טיפוסית של בלאק מטאל, לפי אוזניים עכשוויות. השיר הקודם, יחד עם "Paragon Belial" השופע השפעות מבית היוצר של Bathory, מהווים מעין המנונים הזכורים ללא מעט חבר'ה בבלאק מטאל ובצדק – הם קליטים יחסית, תודות למרכז שיר קליט ובנייה דינאמית אבל לא מסובכת, שכל הזמן הצרחות הנשפכות של Nocturno Culto אל תוך הגיטרות החותכות מבטיחות חוסר שקט תמידי באלבום.

הלאה אל שיר מספר ארבע, ל-"Where Cold Winds Blow" שמתחיל בקצב המהיר (ויהיו אלה, בעתיד, שיקחו את המהירות הזאת לדרגה גבוהה אף יותר) ועצבני. דוגמא מצוינת כאן ניתנת לשירה של Culto, שאותה רבים ניסו לחקות אך לא הרבה צלחו, אין יותר מדי סולנים שמסוגלים להוציא מגרונם צרחות שנשמעות כמו בנאדם שמדמם לאיטו ועם זאת להישמע כמו הבחור הכי כועס. השיר (כמו מרבית השירים באלבום) שומר על המסורת של השינוי בין המהירות הגדולה לבין הקצב הבינוני שאותו הלהקה אוהבת להדגים ולהשתמש בו כמקפצה לקטע המהיר הבא. שיר הנושא חוטא בכך גם, כשהוא חלק מרכזי בהדגמה של האלבום כולו לגבי הגבול הדק שבין הפקה מלוכלכת אך טובה ומתאימה, לבין הפקה מלוכלכת שסתם יוצרת מעטה של דיסטורשן וצורמניות שדרכו כמעט בלתי אפשרי לשמוע משהו – שהוא משהו שנפלו בו לא מעט להקות שניסו להשיג את אותו סאונד.

A Blaze In The Northern Sky הוא בפירוש אחת מההוצאות הראשונות שקרעו שביתקו את מאזיני הבלאק מטאל והציגו להם גל אחר, כהה יותר וקיצוני יותר מקודמו – אלה שלא ידעו לעכל את הצעד, זנחו ופרשו, ואלה שכן נתפסו ברעיונות שהוצגו בו, המשיכו את דרכו. מה ש-Darkthorne הוציאו לאחר אלבום זה, העלים כל זכר לשורשי סגנון הדת' מטאל שיש האומרים שעדיין נשמעים כאן (אישית, אני לא מצליח לזהותם). Under A Funeral Moon או Transylvanian Hunger נשמעים כבר כבלאק מטאל לכל דבר – בשרני, רצחני ומהיר, כשכל אלבום בהיסטוריה של הלהקה ממשיך בדיוק איפה שהאלבום הקודם עזב את המאזין, לכן יש את אלה אשר מצביעים על מחזוריות ואף על מחזור של חומר הלהקה, אבל זה לפעם אחרת.

להקת Darkthrone הניחה את אבן הבסיס לשלב הבא של הבלאק מטאל ואותה אבן היא המחווה הכי גדולה שאפשר לעשות ללהקות שיצרו את הז'אנר בשנות ה-80'. נכון, אתם צודקים, מה עם שאר החבר'ה של אותה סצינה? Mayhem הרי הוציאו כבר ב-1987 את Deathcrush, למשל, או Immortal שהוציאו את אלבומם המלא ב-92' גם הם? או אפילו Burzum שהוציא את ה-S\T שלו באותה שנה? רובם ככולם השפיעו ומשפיעים, אבל לאף אחת מהן (עם כמה שאני אוהב את Mayhem) לא היה כזה אימפקט על להקות הבלאק מטאל שיבואו שנים אחריהן – לא מבחינת המסר, הרמה המוזיקלית, האווירה הכללית ולא מבחינת הסטנדרטים שהציבו Fenriz וחבריו וייסדו באלבום הזה. השלב הבא של הבלאק, שהוא לכשעצמו הרג את חלוצות הסגנון שהיו עוד בחציין בת'ראש (ולא הגל הנורבגי), מחובתו להרגיש חוב שמן מאוד ללהקה זו.