Demilich – Nespithe [קלאסי]

כשאומרים היום "דת' מטאל מלודי", די ברור לכולם שהכוונה היא לדת' מטאל מהיר בעל מלודיות שמחות ומרוממות שלמדנו להכיר טוב טוב מלהקות כמו In Flames, Children Of Bodom, Kalmah, Norhter ואחרות. אך מה שרבים לא יודעים הוא שהתנועה והז'נאר החלו בעצם כבר בתחילת שנות ה-90', כשאלכסי לאיהו עוד היה בבית הספר ולמד לנגן Metallica על הגיטרה החשמלית הראשונה שלו. והו, כמה שההתחלה הייתה שונה ממה שיש לנו פה היום.

זה התחיל, כמו הרבה דברים, עם Carcass. עוד ב-1991 כשהלהקה הוציאה את האלבום Necroticism: Descanting The Insalubrious, היה בגריינדקור המלוכלך שלה רמיזות דקות למלודיה. הדבר התפתח לז'אנר של ממש עם הוצאת האלבום האגדי Heartwork ב-1993, שלאחריו פרש מייקל אמוט מהלהקה והלך להקים עם אחיו הקטן את Arch Enemy, אחת מהלהקות שהפכו את הדת' המלודי למפלצת הקיטצ'ית והעצומה שהיא היום.

אבל למרות ש-Heartwork נחשב לאלבום שפרץ וסלל את הדרך לגל הדת' המלודי של שנות ה-2000 (ובצדק גמור), כמה חודשים לפני יציאתו, בפברואר 1993, יצא בחברת התקליטים Necropolis Records אלבום של להקה פינית עלומת שם (ולצערי היא עדיין כזו) בשם Demilich. האלבום הספציפי הזה, Nespithe, אמנם נחשב ברמת העיקרון כאלבום דת' מטאל מלודי, אבל הוא רחוק אלפי שנות אור מהז'אנר המפלצתי שהתפתח בשנים האחרונות.

בראש ובראשונה, הגישה שלו שונה לגמרי. בעוד שהדת' המלודי של ימינו הוא מעין גרסת לייט של הדת' מטאל הישן והטוב, עם מוזיקה מהירה וקצבית ולעתים אף שילוב של קלידים, שירה נקייה ומגוון אפקטים, Demilich עשתה בדיוק ההפך – הקצב ברובו הוא בינוני, המלודיות הן כל דבר מלבד מרוממות ובכלל נשמע כאילו היא הכל חוץ מ-"ידידותית למשתמש".

זה מתחיל במלודיות, שבמקום להיות מעודדות הן מוזרות ומטרידות, שלא מהעולם הזה. המשחקים ההרמוניים שהגיטריסטים Antti Boman ו-Aki HyTonen משחקים בשירי האלבום מקנים להם אווירה כאוטית וחוצנית, כאילו הסולמות שבהם השתמשו בכלל באו מכוכב אחר. המלודיות פה כל כך מוזרות ו… לא טבעיות, אבל הן בדיוק על הגבול לפני שזה נעשה מגוחך ולא מובן. פשוט ביזארי.

ואם חשבתם שהגיטרות נשמעות מוזר, חכו עד שייכנס הסולן. Antti Boman הוא לא רק אחד הגיטריסטים המוכשרים ביותר ששמעתי, אלא גם אחד הסולנים המוזרים והמפחידים ביותר שידע המין האנושי. בעוד שרוב הדת' המלודי מתאפיין בגראול דקיק, גבוה וקל לפענוח, בומאן מוביל את המוזיקה של Demilich עם חרחורים שיגרמו לבחור מ-Devourment להשמע כמו שי גבסו.

בומאן לא בדיוק עושה גראולים, אלא "מדבר" – אם המעי הגס שלו היה מחובר במקום מיתרי הקול שלו. בתור חובב גריינד לא קטן כבר שמעתי סולנים מחרחרים, מקיאים ועושים גרעפסים אל תוך המיקרופון, אבל אף אחד מהם לא מתקרב לרמתו של מר. בומאן. בכל חיי לא שמעתי משהו כזה, ועד כמה שזה מוזר, מפחיד ומזעזע בהתחלה, זה פשוט תואם את המוזיקה החייזרית והמטורפת של הלהקה. זה פשוט חלק בלתי נפרד מהמושלמות הביזארית והחוצנית שלה.

עוד נקודה מעניינת ביותר באלבום היא הטקסטים שלו. הם מאוד מופשטים, ביזאריים, חידתיים ואפשר לאמר אפילו ניהיליסטים במקצת, ממש כמו המוזיקה של הלהקה. אפשר לראות את זה החל משמו של האלבום – Nespithe, לכאורה גיבוב אותיות רנדומלי חסר משמעות, אך אם תחלקו את המילה לקבוצות של שלוש אותיות מהסוף להתחלה, ותהפכו את סדר של הקבוצות, תקבלו "The Spine".

אותו דבר ניתן לעשות עם שמו של השיר השמיני באלבום, "Erecshyrinol" האינסטרומנטלי, שכשהופכים את קבוצות האותיות מקבלים "No Lyircs Here". שאר שמות השירים חידתיים לא פחות, אבל לצערי אין באפשרותי לפענח מה אומרים שמות כמו "The Sixteenth Six-Tooth Son Of Fourteen Four-Regional Dimensions (Still Unnamed)" או "The Planet That Once Used To Absorb Flesh In Order To Achieve Divinity and Immortality (Suffocated To The Flesh That It Desired…)". כנראה שיש דברים שבומאן יקח איתו לקבר.

עכשיו אני מניח שחלק מכם לפחות הסתקרן, אם לא התלהב, מתיאורי האלבום שהצגתי למעלה, ולכן כהרגלכם פתחתם את תוכנת ההורדה החביבה עליכם והחלטתם לחפש את האלבום להורדה, "רק בשביל לנסות". ובכן, ידידיי, אין בכך כל צורך, מכיוון שאת כל השירים ש-Demilich אי פעם הוציאה, מהאלבום המלא ועד לחזרה הראשונה שההרכב הקליט במרתף של אחד החברים, אפשר להוריד חינם אין כסף מאתר הלהקה.

הסיפור הוא כזה: Necropolis הוציאו את האלבום ב-1993 לראשונה, וב-1996 בפעם השניה, כאשר לדברי הלהקה, הם לא קיבלו תשלום על אף אחת מהפעמים. לכן, בומאן התעצבן והחליט להעלות את כל החומר לאינטרנט, כולל השירים, הליריקה, העטיפות ואפילו טאבים של המוזיקה, הכל להורדה חופשית ובחינם.

אז למה בעצם בחרתי ב-Nespithe כאלבום קלאסי? למרות שזה אחד האלבומים הכי קשים לעיכול שנתקלתי בהם, ואפילו אני שממליץ עליו עדיין לא מסוגל לעכל אותו לגמרי והוא לא נמצא בפלייליסט הקבוע שלי, עדיין מדובר באלבום שהמקוריות נוטפת ממנו בכמויות מסחריות, אלבום שלא מתפשר על שום דבר מאת להקה שלא מתפשרת על שום דבר ועושה רק מה שהיא מרגישה נכון. זה אלבום אמיתי, אלבום שהוא בדיוק מה שבומאן והחברים רצו לעשות, והם עשו אותו טוב. מבחינתי, יש בו את כל המאפיינים הדרושים להכתרתו כאלבום קלאסי לכל דבר.