Dream Theater – Images And Word [קלאסי]

עוד לפני שהכרתי שלל גוונים במטאל, עוד כשהיה לי מושג כללי בלבד לגבי פרוגרסיב, נחת לידיי האלבום הזה. וזה המקום לוידוי קטן: הרבה אלבומים ולהקות שאני מאוד אוהבת היום, לא אהבתי – או יותר נכון: לא ממש סבלתי בשמיעה ראשונה. ושניה. ושלישית. כנראה שזה עניין של בשלות מסוימת, והרגל – רק אחרי ששומעים משהו טוב במשך זמן מבינים עד כמה הוא טוב.

Dream Theater היא דוגמה טובה. כששמעתי לראשונה את Images And Words זה היה נשמע לי, נו… סיסי רוק שכזה. רק אחרי שהסכמתי לתת צ'אנס ל- Scenes From A Memory התאהבתי, ורק לאחר שעבר זמן מה הסכמתי לפנות שוב ל-Images And Words. בסופו של דבר, כמעט ומצאתי את עצמי עושה מחווה לאלבום הנהדר הזה. כנראה שככה זה עובד.

מה שבעיקר הפריע לי בשמיעות הראשונות הוא השמחה שיש באלבום הזה – ומטאל, כידוע, לא אמור להיות שמח כל כך. אבל לאחר שמבינים כי האלבום מדבר בעיקר על התמודדות, מבינים כי זהו תהליך ההתבגרות וההתגברות ההכרחי. הוא מתאים במיוחד לאחר פרידה, בשלב שבו מבינים שהחיים ממשיכים בכל מקרה, או אפילו סתם ביום שמש קייצי כשקמים עם מצב רוח טוב במיוחד. עבור חלקה השני של ההתמודדות, הדיכאוני והמהורהר יותר, תמיד אפשר לפנות ל-Train Of Thought.

כשמאזינים לשלושת השירים הראשונים קל להבין למה מיד זעקתי "סיסי רוק": מילא, "Pull Me Under" עוד עובר (הוא גם זכה להשמעות ברדיו וב-MTV, ומוכר עד היום כשיר הכי מפורסם של הלהקה), אבל "Another Day" על כל קיטשיותו המזהירה גרם לי לתחושת קבס קלה. עדיין, זה שיר שאני לרוב מקפידה להעביר קדימה באדיקות. וכמובן "Take The Time" על כל אווירת הגלאם אנד גלאמור שהוא מותיר, ניצב לו מעל כולם ומחייך: זהו שיר שמתבלט מעל שירים אחרים של הלהקה, בזכות האופי האחר שהוא מביא.

וזה רק הולך ומשתפר: "Metropolis" ו-"Under A Glass Moon" שניהם מורכבים מאוד. הדיאלוגים המהירים והמדוייקים של כלי הסולו, עוצמת השירה מקדימה וליין הרית'ם מאחור, כולם גורמים להתעלות חושית. "Wait For Sleep" הקצר – רק קלידים ושירה – אבל הוא מצליח לגעת במקומות בהם "Another Day" נכשל.

מבחינה מוזיקאלית, Images And Words הוא אחד האלבומים המבריקים ש- Dream Theater הוציאו אי פעם, אם לא המבריק שבהם, אולי להוציא את Scenes From A Memory, שהוא יצירת מופת של ממש וחידוש מוזיקלי בפני עצמו. הייחוד שלו הוא בגיוון – לעיתים הוא נותן תחושה של שנות השמונים העליזות, לעיתים מתפייט בהתרפקות ולעיתים הוא מדרדר לבלדות קיטשיות עד נוגעות.

אם לא מעט פעמים קטעי אינסטרומנטל ארוכים מתישים אותי, כאן יש טכניקה נהדרת המשתלבת כמו שצריך ליצירת קטעים מרתקים ושובים את האוזן ביופיים. תנו שמיעה מרוכזת ל-"Metropolis" המחזיק באחד הקטעים היפים והמורכבים מבחינת נגינה שהלהקה הוציאה אי פעם, ותבינו למה אני מתכוונת.

ואיך אפשר בלי לשבח ולהלל את השיר הסוגר את האלבום, אחד השירים הטובים ביותר של Dream Theater אי פעם לדעתי – "Learning To Live". השיר הזה הוא שמונה דקות של קסם, מתפתל ומתפתח בין סגנונות שונים ולא מפסיק להפתיע, ולוקח את האלבום לגרנד פינאלה שלו. המשמעות והתוכן שלו, הבחירה בחיים למרות פרידות כואבות ושאר מריעין בישין, מסוגלים לדבר לכל אחד.

כשהוא מגיע לשיאו, עם הזעקה הגבוהה ביותר ש-Labrie הוציא מפיו, או כשהוא נגמר בקול תרועה וההכרזה "I'm learning to live"! קשה להישאר אדישים, וזאת למרות ש-Dream Theater מעולם לא נחשבו למלכי הרגש בתחום (תואר ששמור ללהקות כמו Pain Of Salvation).

אז אם Awake מכתיב את העוצמה והטון, ו-Scenes From A Memory הוא גאונות מוזיקלית, ועוד ניתן לומר כהנה וכהנה על אלבומים אחרים, Images And Words פשוט שונה מכולם. הן מבחינת תכנים, הן בבחירת הליינים, הן בסגנון השירה. חוץ מזה, הוא היה הראשון במתכונת הליין-אפ הנוכחי. יש כאן את כל קשת הנושאים, בערך: סיפורי רמוס ורומולוס, המלט, קשיים בדרכה של הלהקה, והתמודדות עם סרטן ואיידס.

כמו הלב הבוער שעל העטיפה, המסמל את הלהקה מאז: חוטי התיל מסמלים את הקשיים שבדרך, הלב את הסיבולת והכוח לעבור אותם, והאש את התשוקה והאנרגיה, כך גם האלבום עצמו. יש בו קשיים, יש בו כוח ויש בו לא מעט אנרגיות. אין כאן שיר שאינו מהוקצע ומבריק, וכל ה"קצת מפה וקצת משם" הופך את האלבום לאקלקטיקה מעניינת ומיוחדת בדרכה שלה, ולאבן דרך משמעותית בדרכה של הלהקה ובפרוגרסיב-מטאל בכלל.