Hamferð – Men Guðs hond er sterk

איי פארו. כמה אני מקנא באיי פארו (בעיקר נוכח התקופה העכשווית במדינה שלנו ולא כולל החלק של לרצוח לוויתנים). קבוצת איים קטנה עם 50 אלף תושבים. לא המקום שהייתם מצפים שתצא ממנו להקת מטאל (ואם כן, אז אני מדמיין את ששת חברי הלהקה כמטאליסטים היחידים במדינה הזאת בערך) אבל היי, יש שם להקת מטאל. למי שלא מכיר: הלהקה קיימת משנת 2008, היא עושה דום/דת' מטאל מלודי שסביר שכל חובב הז'אנר יאהב וזה אלבומה השלישי.

מראש אני מתחיל בלהגיד ללהקה תודה. תודה שיש באלבום רק 8 שירים. תודה שהאלבום לא ארוך, לא מעייף ולא מעיק. תודה שהוא לא מחפש טרנדים או ייחודיות מאולצת. לצד זאת, תודה שהשירה היא בשפה המקומית, דבר המקסים בעיניי (ועכשיו אני מדמיין מה עובר בראש של נורדי ששומע שירים בעברית של Tomorrow’s Rain). בכלליות, אני בעד שלהקות יעשו יותר מטאל בשפות המקור שלהן ולאו דווקא באנגלית.

בד"כ אלבומים שכאלה מתחילים באיזושהי בנייה סבלנית ומלודית. אבל לא, הלהקה נותנת כאפה קטנה לז'אנר ומתחילה את השיר הראשון בריף אגרסיבי עם דיסטורשן , בתופים ובגראולים רותחים ביותר – פתיחה שקשה להישאר אדיש אליה. הסולן עובר לשירה נקייה, דרמטית, עצובה, כמעט מקוננת (שלא לומר מגז'דרת) עם ריף כבד ואיטי ברקע. קשה שלא להתרשם מהביצוע שיכול לגרום לסולן של Candlemass להיות יותר מגאה. תוסיפו לזה את עבודת הריפים הכבדה יחד עם התופים וקיבלתם שיר דרמטי, כבד, אגרסיבי ומכובד מאוד לפתיחה של אלבום.

השיר השני Rikin כבר נפתח כמו כל שיר דום ממוצע – איטי וכבד והופך לעוד יותר איטי ועוד יותר כבד בעזרת גראולים עבים ורציניים. מי שרגיל לז'אנר מצפה למוזיקה שתישמע מדכאת ושלא תתקדם לשום מקום אבל איכשהו השיר יותר נודד בין מחוזות ה"אני כועס אבל לא מבטא את זה במהירות ובעצבנות אלא באיטיות ובכבדות" לבין "יש לי משהו ממש דרמטי להגיד וגם לגיטריסט סולו שלנו יש". לראייה, סולו גיטרה גם מפציע בשיר, דבר שלצערי לא מספיק נפוץ בז'אנר. לא מדובר בסולו מדהים יותר מדי אבל מילא כי ישר אחריו מגיע אחד הקטעים הכי מהירים ואלימים באלבום המתחלף די מהר בקטע מאוד כבד. בכלליות, השיר מתפתח, משתנה ולוקח את המאזין דרך רכבת ההרים האהובה עליי.

Marrusorg נפתח הרבה יותר לאט ומצליח לעבור מכובד איטי לגיטרה נקייה, קטנה, שקטה ועוד יותר איטית. בשלב הזה השיר לא נשמע כמו שיר מטאל אלא כמו משהו שאפשר לשמוע כנראה בפאב בשוודיה בערב קריר ושגרתי. אבל לא, הדיסטורשן חוזר והולך. בשיר הזה, השלישי באלבום, אני מבין שמעולם לא שמעתי סולן שמצליח לתפוס אותי כל כך חזק למרות שאני לא מבין מילה ממה שהוא אומר. בלב שלם אני אומר לכם שהסולן בלהקה הזאת הוא הסולן הכי טוב ששמעתי במטאל מאז מיקו מ-Swallow the Sun.

פידבק גיטרה עם תופים איטיים פותחים את השיר הבא וגיטרה נקייה נכנסת. היי, שיר רביעי באלבום והוא הראשון שמתחיל בגיטרה נקייה. מכובד בז'אנר שבד"כ כולל הרבה יותר גיטרות נקיות. למרות הגיטרות ולמרות השירה הנקייה היחסית "קטנה" ולא דרמטית, לרוב השיר מצליח לייצר עניין ותחושה שמשהו הולך לקרות. אז לא, לא קורה המון ואיכשהו למרות שאין התפתחות דרמטית מדי בשיר הוא מצליח להוות מעין בלדה לא רעה בכלל. השיר גם כתוב במשקל של ¾ והחוק אומר שאין שיר לא טוב במשקל של ¾. ככה זה בטבע.

בשיר החמישי אין בשורה חדשה כל כך. השיר נע בין נקי לבין דיסטורשן, בין שירה נקייה ודרמטית לבין גראולים אגרסיביים ובין ריפים מלודיים לבין תופים מרביצים. כל זאת עד קטע C part כמעט בלאק מטאל במהותו הבנוי מדאבל באסים ומפריטת טרמולו. השיר מגיע לכובד דרמטי כשמעל הכל נראה שבחלק הזה המתופף לקח על עצמו להתפרע ולהחזיק את הלהקה בזמן שהגיטרות עושות תפקיד טרמולו מעט סטטי. לפתע השיר פשוט נעצר עם קאט מאוד חזק וברור, דבר שקצת פחות קורה בז'אנר. כל הכבוד על זה.

כצפוי, אחרי ערימת הרעש שסיימה את השיר הקודם, השיר השישי נפתח בגיטרה נקייה, קטנה, איטית ועדינה ובשירה בעלת אותם המאפיינים. למה על כל השקט הזה הבס צריך להיות עם אוברדרייב? אין לי מושג. בכנות, אני לא אוהב כשעושים את זה. גיטרות נקיות? שהבס גם יהיה נקי! מה קרה? אבל בסדר, אני סתם רוטן. לאט לאט גם התופים נכנסים. הגיטרה מעט משתנה אבל כל השיר נשאר בקטן, בנקי ובאווירתי עד עצירה קצרצרה באמצע השיר. אחריה מי מגיע? הדיסטורשן אהובנו. השיר מקבל באמצע את הטוויסט המיוחל לכיוון העולם הכבד. לא, המהירות לא עולה באמת אבל הכובד בשיתוף עם גיטרה שנותנת lead מלודי יוצרים בנייה טובה. לצד זאת, הסולן ממשיך בשירה נקייה אך יותר אנרגטית – דינמיקה המקסימה בעיניי.

בתחרות השיר הכי דום מטאל איטי, עבה, כבד ו-fuzzy זוכה השיר השביעי באלבום. מסוג השירים שאתה לא תצליח לסבול לשנייה אם אתה לא אוהב דום ואם אתה כן אוהב אתה תישאר מרותק תוך השתאות מהגראולים הכל כך עבים והמרושעים של הסולן. הריפים משתנים. לגיטרות יש תנועה אבל הקצב של השיר לא ממש משתנה לאורכו מה שיוצר חוויה חצויה – חלקה מאוד חד מימדית וחלקה לא. עם זאת, הייתי אומר שזה לא שיר לכל אחד.

הגענו לסיום. פחדתי שהאלבום יסתיים בעוד מאותו דבר על אף כמה שרוב האלבום עד כה היה ממש טוב. אבל לא, האלבום מסתיים בציור. יושב לו על גדות הפיורד איזה זקן, מדקלם איזה טקסט ונשמע כאילו הוא מספר לנכד שלו סיפור מפעם כשהיה צעיר ויפה. כל זאת עם גיטרה נקייה ואיטית ברקע על רקע עדין של גלים. אני אומר לכם, זה לא שיר. זה ממש ציור.

לסיכום, האלבום הוא לא סתם עוד אלבום דום-דת' שגרתי בעיניי. הוא מתחיל בשיר הכי כבד שלו ומסתיים בשיר הכי שקט שלו. הוא יודע להיות קטן ומינימלי ויודע אף יותר להיות אלים. גם בחלקים האלימים הוא יודע לעבור בין מיטב הגראולים לבין שירה נקייה שתופסת אותך וכל זאת מבלי שאני מבין מילה. בעוד שהאלבום הראשון של הלהקה היה זה שקנה אותי וגרם לי להתאהב בה ולאחר שהשני היה בסה"כ אלבום די טוב, באלבום הנוכחי הלהקה מצליחה לשמור על הרמה של מה שהיא עושה באופן שממש לא מובן מאליו נוכח ריבוי הלהקות שיוצא לי להאזין להן המידרדרות מאלבום לאלבום. מומלץ בהחלט לחובבי הז'אנר.